ביקורת ספרותית על ההוביט - תרגום חדש מאת ג'ון רונלד רעואל (ג'.ר.ר) טולקין
ספר מעולה

---

טוב, אני אגיד את זה וזהו. בילבו בגינס מזכיר לי את עצמי בטיולים שנתיים.

שנינו יוצאים למסע עם חבורת אנשים מתלהבים, הוא עם 13 גמדים וקוסם – אני עם 32 תיכוניסטים ומורה.
שנינו לא ממש בטוחים בנוגע לסיבה שבגללה באנו, כנראה הדיבורים וההמולה שלפני היציאה עשו את שלהם.
שנינו נמנעים מלבישת פריטי לבוש די חשובים וזה לא מפריע לנו בכלל. בילבו בלי נעליים ואנוכי בלי מעילים.
שנינו מגיעים למקומות שמביאים אותנו לסכנה וסף מוות. עם תורין וחבורתו זה הגיוני ללכת אל תוך הר ששוכב בתוכו דרקון נושף-אש, בתיכון שלי זה נחשב רעיון סביר לקחת תלמידים מיוזעים לתוך מעברים צרים בגובה עשרות מטרים בהרים ללא מעקה.
וכמובן – שנינו מתלוננים כל חמש דקות. "למה יצאתי?" "היה עדיף להישאר בבית", "בבית כבר היה אפשר לאכול פעמיים".

בשורה התחתונה שנינו יוצאים למסעות שאנחנו לא בדיוק מוכנים אליהם, לא מבינים יותר מדי ולא בטוחים איך נעבור אותם, אבל בסופו של דבר – מסתדרים. אז מה ההבדל בעצם? נו, אני לא בילבו. כדי להיות בילבו צריך להיכנס לנעליים גדולות. או בעצם, להיות בלי נעליים בכלל?
גרמתי לעצמי לגלגל עיניים.

טוב, קשקשתי מספיק. עכשיו הספר.

-
זהו סיפורו של בּילְבּו בגינס. מי הוא, אתם שואלים? בילבו הוא הוביט פשוט שחי חיים פשוטים. הוא חי במאורה, לא מאורה מגעילה ומלוכלכת אלא מאורה ביתית, מהסוג שהוביטים מתגוררים בה. החיים שלו מתנהלים בנוחיות מרבית והוא מעביר את זמנו באופן שגרתי. עד שיום אחד בהיר הכול משתנה. בבוקר הוא בסך הכול פוגש קוסם והם מנהלים שיחה משונה – ובערב המאורה הנעימה שלו מתמלאת בגמדים, שמגיעים אחד אחרי השני בלי שום הסבר הגיוני. ככה, בלי הזמנה! הגמדים האלה אוכלים כל דבר, מתחילים לזמר ולנגן והחשוב מכל – מפטפטים על מסעות מסוכנים, מקומות חדשים ודרקון. לפני שההוביט שלנו מספיק להבין מה קורה הם כבר מכנים אותו "נועז" ו"שותף למזימה", ורוצים שהוא ישתתף במסע שלהם בתור "פורץ" או "צייד אוצרות מומחה", השם נתון לבחירתו. במהלך הפגישה הוא מספיק לשנות את דעתו כמה פעמים, מתנדנד בין הרצון לצאת מרוב סקרנות ולגלות את העולם שבחוץ לבין הרצון לחיות בשלווה. הוא גם נאלץ להתמודד עם התקף חרדה ולחץ חברתי קל. אחרי עוד כמה התפלפלויות שכאלה, בסופו של דבר בילבו אוזר אומץ לעשות מעשה ולצאת להרפתקה.

בצעדים הבאים הוא כבר מתחרט על זה. בעצם, כל צעד שני שהוא צועד במהלך המסע הזה מלווה בחרטה, בגעגוע לנוחיות או ברצון לחזור הביתה. או כולם יחד. למרות הכול, הוא ממשיך. זה לא מסע פשוט, בטח לא בשבילו, שמורגל לחיות ללא בעיות. הוא ישן על האדמה במקומות מלוכלכים, מתמודד עם רעב וצמא, פוגש יצורים משונים שמעוניינים למעוך אותו או לאכול אותו או סתם לרצוח אותו, להציל את עצמו ואת שאר החבורה, למלא את תפקידו כפורץ ולהתגנב ישירות אל תוך הסכנה ולהסתכל לה בעיניים, להתמודד עם קרבות קטנים וגדולים, לעזור לגמדים להשיג את מבוקשם ולנסות למנוע מלחמה. בילבו מצליח לסיים את המסע כולו – ללכת לשם ובחזרה. הנה, כבר מעכשיו אפשר לדעת את הסוף: בילבו חוזר הביתה, אל המאורה הנוחה שבפלך. הוא נאלץ להתמודד עם כמה בעיות משפטיות, אבל הוא בבית. לכאורה היה הבדל של שנתיים בלבד, והרי בילבו לא ממש השתנה בשאר שנות חייו. אבל הפעם הוא כבר הוביט אחר, עמוס בחוויות.

-
אני רוצה להתחיל ולבקר את הספר דווקא בחסרונות. קודם כל, התיאור של הגמדים פשוט בצורה מרגיזה. אני אמורה לזכור מי הוא כל גמד ולהבדיל ביניהם לפי צבע הגלימות? אפילו לא זכרתי את כל השמות עד סוף הספר. אבל ניחא, זה חסרון יחסית קטנוני. אז מה היה רע באמת? – שימו לב, כאן יש ספוילר מסוים, בפסקה הבאה אפשר להמשיך – הסוף. יותר נכון להגיד לקראת הסוף. בעצם, כמה שיותר מתקדמים לסוף. או בקיצור: הקרב הגדול. מי שקרא יודע למה הכוונה. ממה שהבנתי זה נלחם בזה, הם נלחמים באלו, על מה ולמה אני לא בטוחה. לא קרב ולא נעליים. בשלב הזה הרגשתי כאילו הספר כבר ממהר להסתיים ולהחזיר את בילבו הביתה. בילבו התעלף - ואז כשהוא קם, אוי! המלחמה נגמרה. שלושה דמויות, אחת מהן חשובה, מתו. מה לעזאזל? ככה מתארים מלחמה?! איזה מן דבר זה?

נעבור לשאר.

על בילבו אפשר להגיד את המשפט "יש טובים ממנו, יש גרועים ממנו, אבל אין עוד אחד כמוהו". לכאורה, הסיפור הזה עוסק בגיבור די פשוט. לא גיבור מיוחד, לא מהולל, אפילו לא מוצלח במיוחד. בילבו בגינס הוא סתם עוד הוביט ממוצע, להוביט הזה אין יותר כישורים או יכולות משיש כנראה לכל אדם ממוצע. ההבדל היחיד בינו לבינכם זה שאתם בני אדם, קצת יותר גבוהים ונועלים נעליים, והוא הרי הוביט. למרות זאת, למרות שהוא לא הוביט מדהים ואמיץ ובעל נפש חופשיה, בילבו הוא גיבור שאין מי שמשתווה לו. יש בו משהו. אין לי איך לתאר את זה. הוא מתלונן, מתקשה, לא תמיד מצליח לרוץ במהירות או לטפס על עצים. הוא צריך את עזרתם של אחרים, כדי שיעזרו לו לברוח מגובלינים שרודפים אחריו או כדי להשתכנע לצאת מפתח הבית. כי בלעדיהם הוא לא היה מסתדר. אבל גם הם לא היו מסתדרים בלעדיו. בילבו יודע איך להתנהג בתבונה, איך להשתמש במה שיש לו ואיך לאלתר כשצריך אותו. הוא משתנה במהלך העלילה, למרות שהשינויים האלה כמעט בלתי מורגשים. רואים אותם, הם שם, אבל הכל נראה טבעי, כאילו זה פשוט חלק של בילבו שפשוט נחשפנו אליו עכשיו.

זה ספר טוב. כמעט בכל פן של הספר, אהבתי אותו. לכל אורכו הצלחתי להרגיש את מה שהם הרגישו, בין אם זה היה מגעיל או מפחיד או מרהיב. תיארתי לעצמי את המקומות השונים שהם הלכו דרכם, בין אם הם היו יערות חשוכים או נופים יפהפיים. נכון, אמנם זאת אני שעבדה עם הדמיון ולא הספר, אבל זאת נקודת זכות לטובתו. כל הדמויות והמפגשים איתם היו מעניינים: בין אם זה הביקור אצל באורן מחליף-העור או פרק שבו הוזכר הדרקון, סמאוג. הספר השקיע הרבה בלתאר את הפגישה עם הדרקון. אהבתי מאוד את החלקים האלה. החלק המועדף עליי היה כשבילבו נכנס בפעם הראשונה לאותו ההיכל שבו שוכב הדרקון. אני זוכרת שהרגשתי את החום העצום באוויר, את המתח הנוראי ואת הלחץ עוצר הנשימה של ההוביט הזעיר. הוא אפילו הצליח להיכנס פעמיים ולהתחמק מתחת לאף של הדרקון האיום, וזה מרשים – גם אם חזר עם כוויות. וכמובן – איך אפשר שלא – גולום. בכנות, למרות שזו דמות מפורסמת, אף פעם לא שמעתי עליה לפני כן. זו הייתה פגישה מעניינת, אולי הכי מעניינת בספר. סה"כ שני יצורים שמספרים זה לזה חידות במקום חשוך, אבל זה מועבר בספר בצורה מרתקת.

בהזדמנות זו אני רוצה להחמיא למתרגמת. מישהו יודע מה פירוש המילה תְּרִיסַלוֹן? לא? מה לגבי אוֹקֶנשִילד? גם לא? גם אני לא. אפשר להניח שאלה מילים שהועברו בתרגום חופשי לעברית. המתרגמת עשתה בשכל כשתרגמה את השם צִנַּת-אַלּוֹן. חשבתי לעצמי, איך הייתי מתרגמת את זה? אולי דווקא שִׁילְדָּת-אַלּוֹן. קודם כל, כי זאת קריצה למקור האנגלי. יש דמיון בין המילים שילדה ו"שילד", זאת המילה הראשונה שעלתה לי בראש כשחשבתי על זה. דבר שני, שילדה היא דבר פשוט ובסיסי, אבל יש לה חשיבות – בדומה למגן שעשוי מעץ. טוב, זה לא תרגום מדויק בכלל, אבל גם צִינָּה לא. לא משנה. בכל מקרה, אני חושבת שהתרגום בהוצאה הזאת הוא תרגום טוב, ואם אני זוכרת נכון יש בסוף הספר גם הסברים לחלק מההחלטות. יש כאלה שיתווכחו איתי, אני מבינה למה, אבל יש עוד 2 הוצאות בעברית למי שפחות חיבב את הגרסה הזאת. אני מקווה בהזדמנות לקרוא גם את התרגומים האחרים.

-
זהו. זאת הביקורת. מפה יש רק כמה דברים אישיים שרציתי לכתוב. כן, כתבתי כבר דברים כאלה בהתחלה, אבל זה מה יש.

במסגרת הפרקים בחיי הקרויים "כיצד אכתוב ביקורת שנונה או לכל הפחות קריאה לסימניה?", ביליתי כמה שעות מול המחשב. פתחתי קובץ חדש והתחלתי לכתוב. הפעם, ביקורת על "ההוביט". כתבתי וכתבתי עד שהחלטתי לערוך, לשכתב, לכתוב שוב ולבסוף למחוק. בביקורות אחרות הצלחתי להוציא תוצאה בסופו של דבר, אבל במקרה הזה במשך ימים לא הצלחתי לכתוב משהו שמצא חן בעיניי. עד עכשיו אני לא מצליחה. אז החלטתי לעשות את המעשה הלא הגיוני אך בריא: להשתפך ולכתוב כל מה שאני רוצה בבת אחת. עכשיו, כשסיימתי, אני לא בטוחה שהכול מובן. בביקורות אחרות ערכתי בלי סוף, ובביקורת הזאת הייתי מאוד נרגשת. אני לא יודעת אם העברתי בדיוק את התחושה שלי: מדובר בספר מעולה, שפשוט צריך לקרוא. אז הנה, אני אומרת את זה במילים מפורשות לכל מי שהקדיש מזמנו וטרח לקרוא עד כאן. אם מישהו מכם עשה את הטעות שאני עשיתי ונמנע, שימהר לחנות הספרים או לספריה הקרובה ויתקן.

זאת ביקורת חגיגית לכבוד יום ההולדת שלי. מה גם שתכף מגיע ראש השנה, אז אני מאחלת לכם שנה טובה.


מי ייתן ולא תיפול שערה מבהונותיכם לעולם!

» ביקורות נוספות של Phi
» ביקורות נוספות על ההוביט - תרגום חדש