1. השריטה של אוקטובר

מתנצל מראש על האורך המעט מאיים. נכתב כחלק מסאגה של סיפורים קצרים, אבל כרגע הוא הכי רלוונטי. ישנם הקשרים מסוימים לסיפורים קדומים שאולי אפרסם בהזדמנות.
__

מונה כבר לא שם. הרבה זמן שהיא לא בשום מקום, ותמונתה נמוגה גם מלבו המנותץ של אוקטובר.

גם אוקטובר כבר לא שם, הרבה זמן שהוא לא בשום מקום. תמונתו טרם נמוגה מהעולם הזה, אבל רוחו כבר זמן מה מתנדנדת בין העולמות. העיניים שלו כבויות, דהויות וכמעט שקופות, שאפשר לראות את הלבן של העין מבעד לקרנית הנעלמת. ואיפשהו שם, בים החלב האימתני הזה, טובעת לה נשמה מיוסרת בים של שמחה משכרת.

אוקטובר מעביר את רוב זמנו בחדרו. כרגע שום דבר לא חשוב כל כך. בחדר חשוך אבל חמים ונעים, קצת כמו רחם בטוחה. הוא משאיר את האור כבוי ואת התריסים מוגפים, ורק לפעמים הוא מרים אותם טיפה כשיש אור יום. רק כדי שהחריצים ייפתחו, ומעט קרני אור יסתננו לחדר. והוא נורא אוהב להביט עם העיניים הכבויות שלו בגרגירי האבק שצפים באוויר באלומות האור האלו.

הם גם אבודים, כמוהו, צפים באור החם של השמש אבל בעצם כלואים שם. בלילה אוקטובר מרים את התריסים לחלוטין כי הוא אוהב להתבונן בירח. בגוש האבן הלבנה והזוהרת והמדהימה הזאת, שמרתקת אותו כל לילה מחדש. וכל לילה הירח מתקרב עוד קצת לכדור הארץ, הוא גדל וגדל וגדל והוא כבר ממלא חצי מהשמיים כשאוקטובר מביט מחוץ לחלונו. אוקטובר יודע שהוא עומד לפגוע בהם עוד מעט, אבל יש בידיעה הזאת מעין נחמה מוזרה.

קרבתו של הירח היא מעין בשורה בשביל אוקטובר. העולם שלך כבר לא שלך, זה מה שהוא אומר. המראה שלו מתעתע אותך כמו שהשמחה שאתה צורך מתעתעת בך. השמחה הנוזלית והזרחנית הזאת, שמשתלטת על הנימים שלך ומפעפעת לך בורידים ומרימה לך את הרגליים ואת הידיים ומכבה לך את העיניים.

כשאוקטובר הבין שהוא כבר לא בעולמו שלו, ושמשהו מאוד מהותי השתנה, זה היה בשבילו בגדר הארה. הוא לבש תחתונים בזמן שעלתה במוחו ההארה, אבל הוא לא עיווה פרצוף או פער עיניים בתגלית או לקח עיפרון ורשם אותה או אפילו התמהמה לרגע על המחשבה. הוא סיים ללבוש תחתונים, ואז המשיך להתלבש, ואז הוא הלך לשתות מיץ תפוזים.

למיץ היה טעם חמוץ ונעים. אוקטובר עצם את עיניו וניסה לנצור את הטעם אבל הוא גילה שגם הוא, כמו מונה, נמוג בהרף העין. שום דבר כבר לא אותו דבר. הוא הכין לעצמו נס קפה עם הרבה קפה ומעט סוכר. אבל הוא רק הרגיש את הנוזל החמים יורד במורד גרונות ולא הצליח לחוש את הטעם. לאט לאט נדמה לאוקטובר שהמסך שסביבו דוהה. הצבעים מאבדים מכוחם, כאילו רוח העולם התעייפה מלהזין את העולם ועכשיו הכל נובל סביבו.

אבל הכל למראית עין, כמו שהירח אמר לו. אוקטובר לא בעולם שלו, הוא בארץ אחרת. אפלה וזרה ומנוכרת. אבל יש לו שמחה.



הוא לקח עוד לגימה מהשמחה. חריפה, חריפה. הירוק שבעיניים שלו דהה עוד טיפה. טיפה, טיפה. לאט לאט הוא הרגיש את החומר החייזרי מתנחל בגופו ומתיישב בו, ומאז לא היה עוד אדון לגופו שלו. הוא נע וזע והזיע והוא הרגיש את המסך מתמוסס סביבו. אבל הוא ידע שגם ההתמוססות, כמה שהיא נראית משחררת, היא רק למראית עין.

הוא כלוא כאן כי אין כלום מעבר. ומשהו יסודי ועמוק ועתיק בתוכו, יצר שמוחבא בחושך של המערות שבנפשו של אוקטובר שואג שם, והשאגה מהדהדת ורוצה להשתחרר. והיא יודעת שהיא לא יכולה להשתחרר, וכשאתה מגלה את זה קולה נהפך לדבר שיותר מזכיר קינה. היא מקוננת על אובדן החלום, על השאיפה להשתחרר. היא בוכה על העולם הזה, הקר, המנוכר, והיא אומרת לאוקטובר לקחת את השמחה.

השמחה מהעולם שמתחת לירח הגדול. היא מהעולם החם שאליו הולכים הצבעים אחרי שהם מתים בעולם שלנו.

אתם יודעים, הוא לבד. גם כשיש סביבו המון אנשים, אוקטובר תמיד לבד. לפעמים הוא רוצה להיות לבד אבל יש סביבו מלא אנשים, והוא רק רוצה לצרוח ולשחרר את השאגה של החיה בתהום נשמתו ולקרוע מעליו את העור המתועב והאנושי הזה. להישאר רק בשר מרקיב ועצמות. לאתגר את מסך המציאות הזה שלא נותן לנו לפרוש כנפיים ומשאיר אותנו מקורקעים לקרקע.

פיזיקה ארורה. אקסיסטנציאליזם ארור. שמחה ארורה.

אתם מבינים, אוקטובר נמצא באמת במצוקה. לפעמים הוא מסתכל למעלה והירח נראה אותו דבר כל לילה. לפעמים אוקטובר לא יודע אם הירח באמת מתקדם או שהוא מדמיין. ואז זה נהיה קשה יותר, כי הוא כבר לא יודע איפה הוא נמצא. כאן או שם. בעולם הזה או בעולם הבא. לפעמים הוא גם לא יודע אם הוא צריך את השמחה או שהיא צריכה אותו, לפעמים הוא לא יודע אם הוא שמח או לא. הוא כל הזמן מתחרט שהוא שמח. כי יש בשמחה מההשלמה עם המציאות השברירית הזאת, השלמה עם היותו במצוקה נפשית כזו קשה שהוא לא יכול לעבור את המבוכים האפלים של הארץ הזאת, איזו שלא תהיה, בלי השמחה.

והשמחה רק גורמת לו לשקוע עמוק יותר בים החלבי של עיניו הכבויות. הוא מתעב אותה, והוא לא יכול להפסיק.

על שריטות עמוקות והעולם האמיתי

"אני צריך טיפול." הוא אמר. והוא באמת התכוון לזה. בעולם שהירח בו לא גדל אלא נותר תלוי בשמיים אוקטובר צריך טיפול. הוא רוצה טיפול, כי הוא יודע שאין לו ברירה.

זה העולם האמיתי, הוא יודע. אין פה פלאים וניסים. אולי דווקא בגלל זה קל לו להאמין שזה העולם האמיתי.

יש לו שריטה עמוקה בקרנית של העין, כתם לידה גנטי שטבוע בעיניו הירוקות. דרך השריטה הוא יכול לראות דברים שונים, אחרים, כאלו שהוא לא יכול לתאר במילים. כשהוא מסתכל במראה, או בשלולית עמוקה הוא יכול לראות צללים מהעבר השני של הפרגוד.

בעולם האמיתי כולם חושבים שאוקטובר מוזר. שהשריטה שלו בראש יותר משהיא בעין. אולי היא בכלל בלב. אוקטובר מנסה ללמד את שריר הלב לא לפעול, כי הוא לא רוצה להרגיש יותר. כל פעם שהלב שלו נקמץ אוקטובר זועק בכאב כי הוא לא יכול לסבול את זה. הוא מנסה לאמן את עצמו לא להרגיש.

יום אחד, אחרי חודשים שהוא לא ראה אותה, הוא ישב על ספסל בפארק ופגש במונה. היא ישבה לידו.

השמש יקדה בשמיים והעולם היה חם עד שכל הקיום סביבם נהיה סמיך, והיה די בחסרונם של הכוכבים כדי לפגום בפגישה מקרית זו שזימן להם היקום.

הוא סקר את עיניה הכחולות של מונה, מחפש את השריטה העמוקה שלה. אבל כנראה שהייתה עמוקה יותר משחשב או שאולי בכלל לא הייתה קיימת. אוקטובר לא רוצה מישהי חפה משריטות, הוא חושב שמישהי שלא תוכל לעולם לראות את ארץ הפלאות גם לא תוכל לעזור לו. ומה שהוא באמת צריך, כאמור, זו עזרה.

אבל מה היא מבינה, המכשפה הזאת. גם היא תוצר של המסך המתעתע של העולם הזה. גם עליה היקום לא פסח. הם לא מדברים כי אין להם בשביל מה. רגשותיהם נמחו ונמוגו כמו פרפרים ומה שנשאר זה רק הכאב. והשריטה של אוקטובר, שאולי זאת מונה שאחראית עליה, ובעצם אין שום קשר לגנטיקה.

"את יודעת, מונה."

"-מה, אוקטובר?"

"לפני שנכנסת לחיים שלי הייתי חולם על בחורה אחרת. היו לה הרבה שמות, והיא הייתה מאופקת וסבלנית ומוזרה. והיו לה פעם פנים עגלגלות ופעם פנים צנומות ושיער אדום או ברונטי. אבל היא תמיד הייתה טובה בשבילי. ידעתי שיום יבוא ואני אפגוש בה, את מבינה, אז לא הייתי לחוץ. המסך לא נראה לי כזה מזויף, וגם כשכן זה לא עניין אותי."

"-וואלה?"

"וואלה."

"-תן לי לנחש, ואז אני הגעתי והרסתי את הכל."

"ואז את הגעת והרסת את הכל."

"-זו תמיד אשמת הבחורה."

"מאז שנכנסת את לא יוצאת. התמונה שלך אולי נמוגה אבל אני כבר לא יכול לדמיין פנים אחרות. אני לא יכול לחשוב על אהבה כי אני לא מאמין בה. אני כבר לא חולם על הבחורה הזאת או שום בחורה אחרת. כשאני חושב על אהבה אני חושב עלייך ואז הלב שלי נקמץ ואני לא רוצה את זה."

"-אז מה אתה רוצה?"

"אני לא רוצה כלום. אני רוצה את הריגושים הקטנים האלו שעשו את הזמן איתך נסבל. אבל גם אותם אני כבר לא משיג, כי אני כל כך טמון במרדף שאני אבוד לגמרי. השמחה היא בשבילי מה שהיו בשבילי הנשיקות שלך."

"-אתה חייב להפסיק עם השמחה."

"אני לא יכול."

"-למה?"

"בגלל המסך הזה. המסך המזדיין הזה שמסתיר את כל מה שאמיתי. הוא עושה הכל קר ומנוכר וזה קשה לי. אני לא רוצה שיקרה לי שוב משהו ללב, שהוא יישבר או ייסחט או יתנפץ או יישרט, ורק ללב יכולים לקרות כל הדברים האלו בבת אחת. בגלל זה שם הכי כואב. והשמחה מעוורת אותי, היא מטשטשת את הכאב, היא מרחיבה של החיוך שלי-"

"-היא מרחיבה את השריטה שלך."

אוקטובר בהה בפארק השמשי שנפרש מולו.

"השריטה הזאת היא הדבר היחידי שנותן לי תקווה."

מונה בהתה בו. הוא תהה אם משהו מתחולל בלב שלה אחרי זה.

"-אתה יכול להתגבר אוקטובר. אתה יכול להפסיק עם זה."

הוא הרגיש את העצב העמוק בתוכו מגיח מהמצולות. כמו גוש חרא הוא עלה מקיבתו לגרונו והדבר שאוקטובר רצה לעשות באותו רגע היה לזעוק ולהתייפח בבכי. וזה מה שהוא עשה, כי זה מה שהוא הרגיש, כי הוא כבר לא מאמין במסך הזה שפוקד אותנו לעשות את שהוא רוצה.

ואוקטובר בכה ובכה, ומונה ליטפה לו את הגב בידיים קרות. כי ככה מנחמים. ולא היה לו שם ירח שיבשר לו שמחר יגיע סוף העולם, שיש לעצב התהומי הזה סוף.

"-יהיה בסדר." מונה אמרה. מילים קרות וחלולות.

"לא יהיה בסדר."

"-אתה תצליח."

"לא, אני לא."

"-הכל יסתדר בסוף."

הוא צעק עליה שתפסיק ושתלך משם לעזאזל. המילים החלולות שלה היו כמו בועות שמתפוצצות ברגע שפוגעות בקרקע הקשיחה של המציאות המזוינת הזאת. הוא רצה את החום, הוא הזדקק לו. והוא לא מצא אותו בשום מקום. אולי בעולם אחר, בארץ זרה. אבל הוא לא ידע איך להגיע אליה.

והיא הלכה כמו שהוא ביקש, והוא נשאר לבד ובכה, ובכה, ובכה.

הלב שלו פעם ואוקטובר ייחל למות. וכמו שהבחורה החלומית נעלמה לה כך גם מונה תיעלם, והוא יישאר עם הקור והשמחה שלא נותנת לו מנוח. והוא הרגיש רע גם בשביל מונה, שהולכת ככה בשמלה האדומה שלה עם המסטיק הזה בפה. עיוורת למסך סביבה.

הוא רצה לשלוח לה מסר בחסות הרוח. ללחוש משהו ושהזרמים יישאו את מילותיו לאוזניה. אבל לא היו בו מילים. העצב כל כך תהומי שהוא חורט צורות זרות, לא אנושיות, על לוח לבו של אוקטובר. הוא רוצה לזעוק את הצורות האלו, לבטא אותן, אבל שום דבר לא יוצא.

איך אומרים כאב. איך אומרים סבל. אהבה. איך אומרים משהו בכלל. הוא לא ידע כלום, הוא היה עיוור.

"לא, מונה."

הוא אמר.

"שום דבר לא מסתדר בסוף."

והיה בזה די כדי להביא לתקומתו.

נכתב לפני 12 שנים ו-11 חודשים