“קבלת הפנים לה זכה ׳ענבי זעם׳ עם פרסומו ב-1939 היתה, מצד המבקרים, קרירה או מתעלמת, למרות שהקוראים עטו על דוכני הספרים. הספר אינו ציני והוא גם לא ׳מורכב׳ במובן הנובלות של פוקנר, למשל. המבקרים מעדיפים, כפי הנראה, ציניות ומורכבות צורנית (אם לא סגנונית). בספרו של סטיינבק יש משהו גולמי. הוא בעיקרו מספר סיפורים, מטיף מוסר שבין עמודי ספרו אפשר למצוא הצהרה נועזת. הסיפור הותיר בקוראיו רושם איתן וממושך באמצעות כתיבה אצילית על האנושות ושאיפותיה. בשל סיבות אלה ואחרות- אסתטיות וחברתיות- ׳ענבי זעם׳ ממשיך לעניין דורות של קוראים.
הנובלה נפתחת עם שובו הביתה של טום ג׳ואד מבית הכלא של מדינת אוקלהומה, שם ישב כ-4 שנים (מתוך 17) בעוון רצח. הוא תופס טרמפים ולבסוף צועד הביתה לסליסאו (Sallisaw), שם הוא מגלה את חוות משפחתו, נטושה. החלונות מנופצים ואפילו הבאר מלאה. מולי גרייבס, שכן שדעתו השתבשה בשל ארועים שקרו לאחרונה, מסביר לו את שארע: האיכרים שחכרו את החוות פונו (“tractored off”) מאדמותיהם.
למחרת מצטרף טום למשפחתו בדיוק בזמן שדודו נזרק מחוותו. בהעדר ברירות אחרות הנראות לעין, משפ׳ ג׳ואד על כל חבריה- בסה״כ 12 נפשות- עושה דרכה לקליפורניה על גבי טרנטה (הדסון ספידסטר מודל 1926, למתעניינים) מתפרקת. לפי השמועה, בקליפורניה אפשר למצוא עבודות טובות ובצדן שכר נאה, והן זמינות עבור מי שאינו חושש לאמץ את גבו. מש׳ ג׳ואד מגלה במהרה שהתנועה מערבה לאורך כביש 66 היא לא פחות ממהממת מבחינת הנחשול האנושי שהם חלק ממנו, מעין גרסה מודרנית של שיירות הכרכרות מהמאה הקודמת. לכולם אותם אידיאלים ואותם חלומות. מימדיה העצומים של ההגירה הם אודיסאה הפוכה, מסע הרחק מהבית. הכביש חוצה את אוקלהומה סיטי בדרכו לאלק סיטי וטקסולה, ואז חוצה את הטקסס פאנהנדל (Texas Panhandle) דרך אמרילו, ממשיך לניו-מקסיקו, אלבקורקי וסנטה פה, ואז יורד לאורך הריו גראנדה לתוך אריזונה, שם הוא חוצה את הרי אריזונה לעבר נהר קולורדו. מעבר לנהר מתחילה מדינת קליפורניה, כשכביש 66 ממשיך לאורך המדבר עד ברסטו (Barstow), ״ועוד ועוד מדבר עד שלבסוף שוב מתרוממים ההרים, ההרים הטובים, ו-66 מתפתל דרכם. ואז לפתע מעבר ומתחת, העמק היפהפה ומתחת הפרדסים והיקבים והבתים הקטנים, ורחוק משם עיר. ואז, אלוהים, זה נגמר.״
המוות פוקד את משפחת ג׳ואד במסעה מערבה, והם חווים גם אבידות חמורות פחות. סבא ג׳ואד הוא הראשון שהולך לעולמו, לאחר מכן הסבתא. שחיקת מסב המנוע הופכת לטרגדיה עם פוטנציאל לאובדן בשיעור זהה לזה האנושי, איום על ההתקדמות מערבה ועל הפחת הרוח בחלום על חיים טובים יותר. לאחר הנסיעה הקדחתנית לאורך המדבר ודרך ״ההרים הטובים״ חוצים הג׳ואדים את מעבר ההרים בטהצ׳אפי (Tehachapi), כשלעיניהם נגלית הארץ המובטחת, כמו כנען, מנצנצת למרחק:
״אל לחץ על הבלם ועצר באמצע הכביש, ואמר ׳ישו הנוצרי! ראו!׳. היקבים, הפרדסים, העמק הגדול והשטוח, ירוק ויפהפה, העצים מסודרים בשורות ובתי החוות. ואבא אמר, ׳אלוהים אדירים!׳. הערים המרוחקות, העיירות הקטנות באדמות הפרדסים ושמש הבוקר מזהיבה את העמק. מכונית צפצפה מאחוריהם. אל ירד לשולי הדרך וחנה. ׳אני רוצה להביט בה.׳ שדות התבואה זהובים בשעות הבוקר, שורות עצי הערבה ושדרות האקליפטוס. אבא נאנח, ׳לא ידעתי שיש דברים כמוה׳.״
חלקה השני של הנובלה מתרחש בקליפורניה, גן העדן. עם הגיעם ליעדם הפיזי, הג׳ואדים עומדים בפני המצב העגום שקידם את פניהם של כל המהגרים. הם מגלים, לראשונה, שהם אוק׳יז (Okies) ולא רק אנשים המחפשים אחר פרנסה; ״וזה אומר שאתם חלאות אדם״, אומרים להם. ״אנחנו לא זרים,״ הם אומרים זה לזה בקול אחוז בעתה. ״אמריקאים דור שביעי ולפני כן אירים, סקוטים, אנגלים, גרמנים. אחד מאבותינו היה במהפיכה ורבים מהם נלחמו במלחמת האזרחים- בשני הצדדים. אמריקאים.״
ג׳ים קייסי, מטיף שאיבד את האמונה בדת הקונבנציונלית, הצטרף למש׳ ג׳ואד בראשית דרכם באוקלהומה, ובחציה השני של הנובלה הוא הופך למעין דמות ישו. בסופו של דבר הוא מוקרב ומת כקדוש מעונה. הנובלה מסתיימת בסצנה השנויה במחלוקת בה חבצלת השרון (Rose of Sharon), שילדה עובר מת, חולצת שד ומניקה אדם הגווע ברעב. זהו מעשה חסד קריטי המסמל את אנושיותם של אנשים אלה. הצרות מאחדות ביניהם וגם מאירות אותם בהילה אצילית.
הדמות החזקה והיציבה בנובלה היא אמא ג׳ואד (Ma Joad), הדבק שמחזיק את המשפחה יחד לנוכח מבחן הייסורים בו הם עומדים. טום ג׳ואד מתגלה כ׳גיבור׳ אך ורק בסצנה הקשה ביותר (בגרסתו הקולנועית, שגולמה ע״י הנרי פונדה, דמותו שופצה כדי לסייע בקידום מעמדו של פונדה כשחקן נחשק). כשהוא הורג אדם בהתכתשות בין העובדים (במהלכה קייסי מוצא את מותו) בפרק 26, הוא חייב לברוח. אך לפני שהוא עושה זאת, הוא מנהל שיחה ארוכה עם אמא ג׳ואד באשר לפילוסופיה של קייסי, מבט על החיים שהוא למעשה הגרעין הרעיוני של הספר (לא הצלחתי לתרגם את הקטע באופן שיעשה עמו חסד):
'He was a good man,’ Ma said.
Tom went on, 'He spouted out some scripture once, an' it didn' soun' like no hell-fire scripture. He tol' it twicet, an' I remember it. Says it's from the Preacher'
'How's it go, Tom?'
'Goes, "Two are better than one, because they have a good reward for their labor. For if they fall, the one will lift up his fellow, but woe to him that is alone when he falleth, for he hath not another to help him up." That's part of her.’
'Go on,
‘Ma said. 'Go on, Tom'
‘Jus' a little bit more, "Again, if two lie together, then they have heat: but how can one be warm alone? And if one prevail against him, two shall withstand him, and a threefold cord is not quickly broken."’
במובן המיידי מפגין הטקסט המצוטט סולידריות מעמדית מסורתית, אך הנובלה של סטיינבק פועלת בכמה מישורים. המפלס המילולי וזה המטאפורי שזורים זה בזה באינטימיות כשהנובלה מתארת מסע מילולי ורוחני שאופיו הוא בחלקו עיתונאי, חלקו טקסט רוחני. אך חוטים אלה אינם נפרדים. ׳ענבי זעם׳ אינו רק סיפור על מהגרים מאוקלהומה, ואין להתיחס אליו כאל מעשיה אלגורית שעניינה הוא המרוץ האין-סופי אחרי החלום האמריקאי של חיים טובים יותר. הנובלה מתארת את החיפוש אחר הגשמה עצמית- קבוצתית ואינדיבידואלית. בפרק 14 הפסקה המרתקת:
״את זה תוכל להגיד על האדם- כשתאוריות משתנות ומתרסקות, כשאסכולות, פילוסופים, כשסמטאות מחשבה צרות וחשוכות, לאומיות, דתיות, כלכליות, גדלות ומתפוררות, האדם מושיט יד, מועד קדימה בכאב, לפעמים בטעות. לאחר שצעד קדימה אולי יחליק אחורה, אך חצי צעד בלבד, אף פעם לא צעד מלא אחורה. אולי תגיד ותדע זאת, אולי תדע. אולי תבין זאת כשהפצצות יוטלו על השוק מהמטוסים השחורים, כשאסירים תחובים כחזירים, כשהגופות המחוצות יתייבשו בזוהמת האבק.״
השקפת העולם של סטיינבק משתקפת, ברובה, דרך תודעתו של ג׳ים קייסי. קייסי, שנטש את ההוּמָנִיוּת הנוקשה של הנצרות שלאחר הרפורמציה, שואף לחזון על-פיו האדם והטבע מיישרים קו. הוא מנסה לפרוץ דרך להבנת הכלל הקוסמי. הוא מאמין בהתפתחות מעשית של אמונתו תוך כדי עשייה. נאמנותו לנרדף היא רק חלק מהתחייבותו אל הנשגב. ״אולי לכל בני האדם יש נשמה אחת גדולה שהיא חלק מהכל,״ הוא אומר. הוא יודע זאת ״לעומק, שזה נכון.״
שורשי השקפת עולמו של הסופר, רק בחלקם מתועלים דרך קייסי, יורדים לעומק המסורת האמריקאית. ׳ענבי זעם׳ מצרף לכדי פקעת שלשה חוטים של החשיבה האמריקאית. הוא מתחיל בנשגבות הנשמה, אמונה באדם הפשוט והסתמכות עצמית. לזה אפשר להוסיף את דת אהבת האדם ודמוקרטיה המונית (במובן הקהילתי). באידיאלים המיסטיים והפואטיים האלה משולבת פילוסופיה ריאליסטית מעשית והדגש שהיא שמה על יעילוּת. אצל סטיינבק, קייסי מתרגם את הפילוסופיה הזאת למלים חד-הברתיות ומש׳ ג׳ואד מתרגמת אותה למעשים. הוא (סטיינבק) מתעניין בדמוקרטיה ועבורו האַגְרָרִיּוּת היא דרך חיים שמאפשרת הגשמת היכולת של ה׳אני מאמין׳ הכלכלי האגררי (אורח חיים חקלאי הנושא ערכים חברתיים).
קייסי לא רק נטש את זרם הנצרות המקובל, הוא גם נע לעבר השגת מטרת האקטיביזם הפוליטי. הוא הופך ללוחם ״למען זכויות האדם ו-12 שעות ביממה״. כמו ישו, דבריו האחרונים לרוצחיו הם ״אין לכם מושג מה אתם עושים״ (׳You fellas don’ know what you’re doin). יותר מכל דמות אחרת בסיפור, בקייסי מתאחד החיפוש אחר האידיאל הקוסמי עם הכשרון המעשי. הוא שואף לעבור מ׳אני׳ ל׳אנחנו׳, וההתקדמות הזאת מוגדרת ע״י משפחת ג׳ואד, מסומלת ע״י מעשה החסד של חבצלת השרון. הג׳ואדים בתחילת דרכם, למעשה, הם תא משפחתי אנוכי המכיל את עצמו. הם נעים לעבר אדיבות ותחושת שייכות ליחידה גדולה יותר, אל האנושות בכללותה, ״הנשמה הגדולה שכולם חלק ממנה.״
אמא ג׳ואד, ״המצודה המשפחתית״, מתייחסת אל המסע מערבה, בתחילתו, אך ורק כאל אקט למען השרדות התא המשפחתי. תקוותה המקורית היא ״לאחד מהבתים הקטנים האלה״ בקליפורניה. היא אפילו מאיימת על אבא ג׳ואד עם ידית מגבה לרכב (ג׳ק) כשהיא חשה באיום על התא המשפחתי. ״כל מה שיש לנו זה אחידות המשפחה,״ היא אומרת, ״אני לא מתכוונת לצפות בה מתרסקת.״ אך בהדרגה היא משנה את נקודת המבט שלה ומרחיבה את תודעתה להכללת משפחת האנושות הגדולה יותר. כך, כשחבצלת השרון משיבה ״כן״ לרעיון שתניק אדם גוסס, אמא ג׳ואד מאשררת את החלטתה: ״ידעתי שתסכימי. ידעתי!״
בסיפור מתנהל מו״מ עדין בין יחידים ל׳פלנגות׳, כמו משפ׳ ג׳ואד האנוכית (המודרכת ע״י קייסי, המטיף לשעבר), שמבינה שמעורבותה בקבוצת המהגרים הגדולה יותר הכרחית להשרדותם, ובסופו של דבר להשרדותה של האנושות. עם פתיחת הנובלה ׳כל אדם לעצמו׳, אך ההתפתחות הרוחנית של הג׳ואדים נעה מהתודעה האישית לקולקטיבית כשניצוצות החיבור האנושי נדלקים, זה אחר זה, בלבבותיהם של הדמויות. התגובות האינדיבידואליות לניצוצות הללו מכוננות את ׳משמעות׳ הנובלה בכללותה, והתוצאה היא אישור הכבוד האנושי שמיטיב עם האינדיבידואל, לא רק עם הפלנגות. בסופו של דבר ׳כל אחד מת לבדו׳, נראה שסטיינבק אומר, אך משמעות של כל חיים אינדיבידואלים מובנת (ובעקר מוגשמת) בקונטקסט הקהילה ובחלומות והערכים שהיא חולקת.
עם כל ההסתייגויות ואי הוודאות, סטיינבק אכן כתב את ׳הספר הגדול׳ שלו. התוצאות היו מרשימות בכל קנה מידה. המחלוקת הציבורית שהתעוררה בעקבות זכייתו בפרס פוליצר (לספרות, 1940) לא פגעה בנובלה. רק ספרים מעטים הוכרזו כ׳קלאסיקה׳ באופן כה מהדהד וכה סמוך למועד פרסומם. ׳ענבי זעם׳ התקבל, באופן כמעט מיידי, כיצירת פאר של הספרות האמריקאית, והתגובה הציבורית הנלהבת לסרט שבא בעקבותיו (1940) הוסיפו למוניטין של הנובלה- שטיפסה שוב לראש מצעדי המכירות.
* נקרא באנגלית, תרגום השמות והציטוטים באחריותי.”
![עטיפת הספר ענבי זעם [1988] מאת ג'ון סטיינבק](https://d3puo8fj28n16q.cloudfront.net/eyJidWNrZXQiOiJzaW1hbmlhLXB1YmxpYy1hc3NldHMiLCJrZXkiOiJib29raW1hZ2VzL2NvdmVyczAvMjIwMS5qcGciLCJlZGl0cyI6eyJyZXNpemUiOnsid2lkdGgiOjM4NCwiZml0IjoiaW5zaWRlIiwid2l0aG91dEVubGFyZ2VtZW50Ijp0cnVlfSwidG9Gb3JtYXQiOiJhdmlmIiwiYXZpZiI6eyJxdWFsaXR5Ijo2MH19fQ==)
![עטיפת חייבים לדבר על קווין [עטיפת הסרט]](https://d3puo8fj28n16q.cloudfront.net/eyJidWNrZXQiOiJzaW1hbmlhLXB1YmxpYy1hc3NldHMiLCJrZXkiOiJib29raW1hZ2VzL2NvdmVyczQvNDQ4MTkuanBnIiwiZWRpdHMiOnsicmVzaXplIjp7IndpZHRoIjozODQsImZpdCI6Imluc2lkZSIsIndpdGhvdXRFbmxhcmdlbWVudCI6dHJ1ZX0sInRvRm9ybWF0IjoiYXZpZiIsImF2aWYiOnsicXVhbGl0eSI6NjB9fX0=)
