ביקורת ספרותית על כל עולמי מאת קייטי מארש
ספר בסדר דירוג של שלושה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 16 במאי, 2018
ע"י Leilany


מה הייתם עושים במקומה של האנה, רעייה שמאסה בחיי הנישואים שלה, בהתעלמות המכוונת מצד בעלה, ביחסו הרע ובשגרת חייה? מה הייתם עושים לו חיי הנישואים היו כובלים אתכם למקום ולמצב בו אינכם חפצים?
כל זוג נשוי חווה רגעי משבר, וחלקנו אף מבקשים להתיר את הנדרים הללו. כך גם האנה, גיבורת הספר. אלא שאז, בעודה אורזת להרפתקה שהיא מקווה כי תשנה את מהלך חייה, בעלה טום סובל משבץ. האם המחוייבות שלה כלפיי האיש שהשתנה כל כך מאז חתונתם יכולה להאפיל על רצונה לפרוח לחופשי? האם הם יוכלו להצמיח אהבה מהריסות הנישואים המפוררים שלהם, והאם טום יוכל שוב ללכת בכוחות עצמו?
ואתם, כמה רחוק תהיו מוכנים ללכת, ומה תהיו מוכנים להקריב למען החצי השני? האם תישארו לטפל במי שאינכם אוהבים עוד? או האם תשלחו לחופשי את מי שמרגיש כבול בשל אהבתכם אליו?

הספר הזה היה זמן רב ברשימת הקריאה שלי, אך בכל פעם שראיתיו על המדף בספריה, ספר אחר משך אותי יותר. כאשר לבסוף הגעתי אליו, לא ציפיתי ממנו להרבה, ולכן, לא התאכזבתי.
זה לא ספר עמוק או כבד, אבל הוא גרם לי להרגיש, ובסופו של דבר, בכך נמדד אצלי ספר טוב. יכלתי להזדהות עם הדמויות, עם הכאב, התסכול הנובע מריבים וממשברים בחיי הנישואים, מהרצון להתגבר והנכונות לעשות הכל עבור הצד השני.
הרעיון של הספר קוסם לי מאוד, ובידיים האמונות של סופר אחר, אולי הייתי מהללת את התוצאה, אך מארש לא הצליחה להגיע לשיאים מכמירי לב או לעומק לו פיללתי מנושא כזה.
לסיום, שני קטעים שאהבתי במיוחד מהספר, הראשון בשל הדמיון הרב לחיי שלי, והשני בשל הרגש שעורר בי:
"וואו." היא ציחקקה. "אתה יכול ללכת ל"מקבילית המוחות"".
"נכון." הוא הנהן. "תחום התמחות: לציין את המובן מאליו."
היא ציקצקה. "תתאמץ יותר."
"את רוצה לכתוב ספרים?"
היא הנידה את ראשה. "בודד מדי. נסה שוב."
"לעבוד בהוצאה לאור?"
"חשבתי על זה." היא ריפרפה באצבעותיה על חזהו. "אבל טעות".
"לעזאזל." הוא נאנח. "ללמד?"
"בניחוש השלישי הצלחת." הוא הרגיש אותה מתאבנת. "אבל אל תגיד לאמא. היא עדיין מקווה שאעשה השתלת אישיות ואהיה רואת חשבון כמוה."
טום זקר גבה. "לא סביר?"
"אלוהים, לא." הוא הרגיש את כתפיה נדרכות כשענתה. "קודם כול יש את כל עניין המתמטיקה. לא בשבילי. אבל חוץ מזה, היא אומללה. לא מסוגלת לדבר על שום דבר חוץ ממסחר ומיסים. איזו סיבה בעולם יש לי לרצות להיות כמוה?"
"טוב." טום ציין לעצמו לא להזכיר שוב לעולם את אמא שלה.
"אז למה ללמד?"
"שאלה טריקית." היא נשקה על לחיו. "כי כל מה שאני אומרת תמיד נשמע כמו קלישאה ענקית. אבל הדרכתי באיזו קייטנה לפני שנתיים-שלוש – של ילדים משכבות חלשות. ואהבתי את זה. אתהרגע הזה שנדלקת להם נורה מעל לראש כי הם הבינו משהו." פניה זהרו. "מדהים." היא משכה בכתפיה. "כמובן, יש בערך רק שני רגעים כאלה בשבוע, אבל מספיק לשנות משהו אצל ילד אחד, והכול שווה את זה." היא חייכה. "ואני קצת חובבת ספרות..."
"מה את אומרת."
"אז נראה לי עסק לא רע פשוט לדבר על ספרים כל היום."
הוא חייך. "אז מצאת את ייעודך?"
"כן." היא חייכה. "נראה לי שכן."
---
הוא ממשיך כאילו היא לא אמרה דבר. "אבל עכשיו אני יכול לספר לך. ו... אני יודע שאני לא הגבר שהתחתנת איתו. הוא היה יכול להרים אותך. להתכרבל איתך. לטפל בך. להכין לך כוס תה – הוא לא היה..." הוא מסמן על עצמו. "זה." הוא ממצמץ כדי להחניק דמעה, וההזדקקות בעיניו מעוררת בה רצון לבכות.
"אבל אני יודע שכבר הרבה זמן אני לא הגבר הזה. הייתי כזה חרא אלייך, ואני שונא את עצמי." הוא נאנח. "ואני יודע שאת כבר – " הוא מפסיק, ועיניו נאחזות נואשות בשלה.
"שאני כבר מה?" האשמה מחדדת את קולה.
הוא פותח את פיו. סוגר אותו. "שום דבר. אבל אני לא אאשים אותך אם נמאס לך. אם את לא רוצה להישאר. אני אעבור את זה."
הוא לוטש אליה את מבטו, והיא רואה אומץ שכבר שכחה מזמן.
היא רוכנת אליו ומנשקת אותו על הלחי. "זה בסדר."
"לא." ידו הימנית מתרוממת ונופלת שוב. "הייתי צריך להוציא מזה יותר, אייץ'. יותר מ- מאיתנו. מהחיים."
"אתה עדיין יכול." היא מנשקת את אצבעותיו. "כשתחלים."
"את חושבת שזה יקרה?"
"כן." היא נשמעת בטוחה הרבה יותר מכפי שהיא מרגישה. "ואני אהיה כאן. לאורך כל הדרך."
דמעה ניגרת במורד לחיו. "באמת? למרות כל מה שעשיתי? איך את רוצה להישאר?"
"אני רוצה." היא מהנהנת לאט. "אני כן רוצה להישאר, טום." האי-אמון עדיין מהבהב ע פניו. היא רואה שהמילים שלה אינן מספיקות. הוא צריך להאמין בה. להאמין בעתיד שלהם.
היא מעבירה יד בשערו ומכינה את עצמה לשקר שהוא צריך לשמוע.
"אני אוהבת אותך, טום." היא רוכנת אליו ומנשקת את שפתיו.
הריני משכנעת אותך בנשיקה זו.
הריני משטה בך בנשיקה זו.
5 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ