יותר מארבעים שנה עברו בין קריאה ראשונה ומרשימה בספר הזה לקריאה שניה. הפעם זו גם קריאה וגם סקירה, אבל ראנד אינה רק סופרת, כי אם גם פילוסופית. לסכם את כל פילוסופיית האובייקטיביזם על רגל אחת, עדיף בפסקה אחת, ייראה כך: "אובייקטיביזם היא תורה פילוסופית אותה הגתה הסופרת האמריקנית-יהודייה, <mark>איין ראנד</mark>. האובייקטיביזם היא פילוסופיה הדוגלת בקיום מציאות אובייקטיבית שאותה על האדם לגלות על ידי שימוש בשכל, ב"אגוא

כשקראתי אותו לראשונה הייתי בגיל המתאים והוא עשה עלי רושם עז. דומה שזה ספר שצריך לקרוא בגיל נעורים, כמו שאמרו על קומוניזם - מי שאינו קומוניסט עד גיל 18 אין לו לב, ומי שהוא קומוניסט מעל גיל 18 אין לו שכל... <mark>איין ראנד</mark> כנראה מתהפכת בקברה על ההשוואה לקמוניזם שנוא נפשה, אבל מתבונן חד עין יבחין בדמיון בין האובייקטיביזם של ראנד לבין הקומוניזם. לא בתוכן כמובן, אלא בחוסר הספקנות, בחוסר הסובלנות, בשיפוטיות ו

אני נהנית תמיד לקרוא את <mark>איין ראנד</mark>. אחרונת הסופרים המגוייסים. איפה יש עוד ספרים כאלה, שמניחים לגיבור לשאת פמפלט בן שבעה עמודים, מפני שלא הגיבור חשוב ולא העלילה, אלא הפמפלט?
יש לי חולשה לאידיאולוגיה. לאידיאולוגים, אם לדייק. אני נהנית להסתכל על הטוטאליות שבאמונה, על הניצוץ שבעיניים, על הלהט שבדיבור, על המסירות שבמעשים. כמעט לא משנה מהם המעשים, אם אני בעדם או נגדם. כך או כך יש בזה משהו מרשים. מעורר ה

לפני כחודש גזרתי על עצמי נתק מחבר אהוב שהכרתי מעל דפי אתר סימניה.
קרוב לשנתיים המילה הכתובה, בכל צורותיה האלקטרוניות, שימשה לנו צוהר זה לעולמו של זה. חלקנו רעיונות, תובנות, שירים וסתם הגיגים. המילים היו גם המיתרים שתמכו בגשר שהצבנו מעל התהום האידאולוגית הפעורה בינינו. על הגשר הזה ניהלנו הרבה דיונים מרים-מתוקים. מרים, כי המחשבה שהאדם שאתה מוקיר ומעריך בחר בדרך שלדעתך היא טעות איומה מתסכלת וכואבת.

בעולמה של <mark>איין ראנד</mark> אין אנשים בינוניים. יש מעטי מעט גאונים וירטואוזים שלא מסוגלים להוציא שום דבר שהוא פחות ממופתי תחת ידיהם המסוקסות, ויש אינספור אפסים מיעוטי כישרון ויכולת שמעבירים את ימיהם בניסיונות העתקה פאתטיים מגדולים מהם, וכדי להסוות את חולשותיהם הבלתי נסלחות לעיתים אף הופכים עצמם למבקרי תרבות ומקפידים לשבח זבל מזוקק, ולקטול גאונות צרופה, וכל זאת במטרה להסתיר בשכבות רבות של זיוף את ריקנותם ש

לפי הידוע לי <mark>איין ראנד</mark> היתה דוחה בתיעוב רב את הדרך שבה הספר הזה הגיע לידי - ספרייה ציבורית במוסד החינוכי שאני עובדת בו. על פי הרומן "מרד הנפילים" שראנד כתבה, דברים לא ניתנים בחינם, ואדם צריך לשלם עבור מוצר או שירות שהוא מקבל, כמו שהוא אמור לקבל תשלום על דברים שהוא מייצר או עושה. המונח התנדבות פסול בעיניה, והרעיון של מקום ציבורי שבו אנשים מניחים חפצים שלהם לשימוש הכלל נראה לי כמו רעיון שהיה בלתי נס

כמעט מכל ספר אפשר ללמוד משהו.
מספר מטומטם למשל, אפשר ללמוד כמה עדיף לא להיות מטומטם, כי אז זה גורם לך להוציא ספרים מטומטמים ולכולם לחשוב שאתה מטומטם.
מי רוצה להיחשב מטומטם?

אם לא קראתם את הספר, סביר להניח שלא תבינו את הפסקה הקודמת, אבל זה לא חשוב.

אני לא מבינה איך הגעתי לגיל 24 בלי שקראתי את הספר הזה, ואז אני חוזרת בי וחושבת שזה בדיוק הזמן.
לקרוא את הספר הזה בגילאים צעירים, זה לקרוא ולא ל

כמעיין המתגבר הוא אחד הספרים הראשונים שעיצבו את תפיסת עולמי. כאשר נתקלתי בו בשנות העשרה שלי בין שלל ספרי סטיבן קינג ומייקל קרייטון שהיוו את רשימת הקריאה שלי באותה תקופה הוא עשה דבר שלא חוויתי מספרים עד לאותו מפגש, הוא גרם לי לחשוב. ישנם רינונים על ערכו האמיתי של כמעיין המתגבר כספר ועל הפילוסופיה שלו כתפיסת עולם בוגרת ומעוגלת. ואכן ישנם לא מעט חורים בתפיסת העולם ששוטחת <mark>איין ראנד</mark> בספר, אולם לאדם צעי

בחטיבת הביניים הייתה לי מורה לפילוסופיה שאמרה לנו לקרוא את "כמעיין", ומהר, כל עוד אנחנו צעירים ועוד לא מאוחר מדי. אולי היא צדקה. כשקראתי אותו, אחרי גיל 20, כבר לא הצלחתי להשתחרר מהביקורתיות, או להתרגש מהמסר הזה שאולי באמת יקסום לבני 16, "לך עם עצמך עד הסוף וישרף העולם". אולי כי בגיל הזה כבר הבנתי שאני לא רוצה שהעולם ישרף. מצד שני, אולי זה לא עניין של גיל - <mark>איין ראנד</mark> הצליחה לעשות ממסר האגואיזם הזה