כמעט כולם יודעים מיהו לינדברג, הטייס ההרואי שחצה בטיסת סולו את האוקיינוס האטלנטי.
פחות אנשים יודעים על חטיפתו ומותו הטראגי של בנו הבכור ועוד פחות אנשים יודעים על חלקו בארגון " אמריקה תחילה" וקריאתו לבדלנות של ארה"ב ממלחמת העולם השנייה ונאומו בדה מוין בו הצהיר שהמיעוט היהודי הוא זה שדוחף להצטרף למלחמה באירופה ב1940.
בנקודה זו מתערב פיליפ רות ויוצר היסטוריה חלופית – בה לינדברג מתמודד נגד רוזוולט בבחירות 1940 ומנצח.
איך נראית ארה"ב תחת שלטונו של פרו פאשיסט? איך נראית מלחמת העולם השנייה בלי ארצות הברית? את זה תצטרכו לקרוא.
הסיפור מסופר מבעד עיניו של פיליפ רות בן 7 – 9 בין השנים 1940-1942 ( המספר מביט אחורה מגיל יותר מבוגר ). ילד יהודי במשפחה יהודית בניוארק המאוד יהודית.
אחד הדברים היפים בסיפור הוא שרות לא מתלהם ולא רץ ליצור דרמות גדולות שבידיים של סופר אחר אולי היו קורות , במקום זה הוא מתאר איך המרקם העדין של המשמעות של להיות יהודי באמריקה מתחיל להתערער ואת התערערות היום יום בחיי משפחה. אפשר לראות בתהליכים הקורים בספר מעין הקבלה ליהודי גרמניה מ33 ועד ליל הבדולח אבל נראה לי שרות' ניסה יותר לבדוק הגדרה של מה זה להיות אמריקאי ומה קודם למה? יהודי או אמריקאי.
לכאורה זה לא ספר בסדרת "כוס התה" שלי . משפחה יהודית באמריקה של שנות הארבעים עם פוליטיקה אמריקאית והיסטוריה אמריקאית וקשיי הגדילה של ילד אמריקאי
לא מתערבב לי עם הנענע , אבל רות פשוט יודע לספר סיפור והספר רץ לי בין העיניים. אני לא יודע להגיד למה הכתיבה שלו טובה יותר מאחרים אבל משהו שם פשוט עובד.
זהו הספר הראשון של רות' שאני קורא. זו הייתה הטעימה ואני משער שאנסה עוד מספריו בעתיד.
זה ספר של היסטוריה חלופית ולמרות ששינויי ההיסטוריה נוכחים מאוד בספר , זהו בעיקר ספר על משפחה יהודית בארצות הברית של שנות הארבעים ובמתן הסופר למספר את שמו וגילו שלו הוא גם יוצר נופח כמו אוטוביוגראפי.
דבר אחד שכן הפריע לי בסיפור הוא אי אזכור השואה . בספר הדמויות יודעות שהגרמנים רעים ליהודים אבל ההתייחסות היא יותר למאמצי המלחמה ואילו ההשמדה ההמונית לא מוזכרת. אפשר להסביר את זה שבאמריקה בשנים ההן לא ידעו את גודל הזוועה , אפשר להגיד שהאמריקאים התייחסו יותר לסכנה שלהם ופחות לאירופיים ואפשר להגיד שסיפר את זה ילד בן 7 שנחסכה ממנו הידיעה – אבל המספר נמצא כמה עשרות שנים אחרי המלחמה ועדין לא מוצא לנכון להזכיר זאת. אפשר לספר על מלחמת העולם בלי להזכיר את השואה אבל בקונוטציה של הסיפור – העדרה מעט מוזר.
אני חושב שרות' פשוט רצה למקד את הסיפור לאמריקה .
מבחינה כרונולוגית הפרק האחד לפני האחרון הוא המסיים את הסיפור ולכן הספר מרגיש שהוא מסתיים בפתאומיות. איני יודע למה נבחר סדר זה מלבד העובדה שכך נשאר ההיבט האישי של הסיפור בסוף ולא ההיבט המלחמתי \פוליטי.
סוף סוף אני יודע מי זה לה גווארדיה ולצערי גם מי באמת היה הנרי פורד.
הספר זכה בפרס להיסטוריה חלופית שנקרא Sidewise . אני יודע שיש פה כמה חובבים של סיפורת כזאת ואני בכללם אז אני מצרף את אתר הזכיות בפרס:
http://www.uchronia.net/sidewise/complete.html.
זה ספר טוב מאוד .מגיע לו יותר מארבע הכוכבים שנתתי מסיבות של טעם. אני ממליץ מאוד.

















