ביקורת ספרותית על ענבי זעם [1988] - כריכה קשה מאת ג'ון סטיינבק
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שני, 13 במאי, 2013
ע"י איקי טרבולסקי


בעשר בבוקר כבר עברתי בשערי כלא שש. מלא חששות ואי ודאויות. פחות משמונה שעות מוקדם יותר היה צריך קצין הקשר של היחידה לצאת ממכוניתו על מנת לפתוח לעצמו את שער הבסיס. בשמונה בבוקר כבר התייצבתי אצל המ"פ למשפט, תוך פחות מחמש דקות הוא גזר את דיני לשבוע של מחבוש. נתנו לי מספר דקות לארוז תיק שבו דחסתי בעירבוביה מספר זוגות תחתונים, את "פיליפ ק דיק מת, כמה נורא", גופיות ארוכות שנהגתי ללבוש תחת המדים, ואת ענבי זעם. מספר מילות עידוד מחברי לפלוגה, עצה "ידידותית" מהרס"פ ויצאנו לדרך.

ענבי זעם נבחר לקריאה בעיקר מפאת אורכו, לא היה לי מושג במה הוא עוסק ולקחתי אותו מהספריה כחלק ממבצע "סופרים שזכו בפרס נובל" שפצחתי בו חודשים מספר קודם לכן (ענבי זעם וחיי הדבורים של מטרלינק היו ההצלחות היחידות של אותו מבצע, לפני ששטף בדרכו של הפרוייקט שקדם לו, קריאת ספרות מופת, פרוייקט שנתקל ביוליסס מוקדם מדי וחוסל באיבו).

הסיפור עוקב אחר טום ג`אד, שהשתחרר זה עתה מן הכלא, ומשפחתו בנסיונם להגיע לקליפורניה, לאחר שאסונות טבע וחמדנות אנושית גירשו אותם מאדמתם אותה עיבדו דורות של בני המשפחה. לצערם גם עם הגיעם לארץ המובטחת, כפי שהיא נקראית בעלוני הפרסומת הקוראים לפועלי כל העולם לבוא בשעריה, בעיותיהם לא נסתיימו. חיי הנוודות, המאבק למצוא עבודה ומזון, נסיונות ההתאגדות של הפועלים המנוצלים ומאבק הממסד בהם, גובים מחיר יקר מהחבורה הקטנה שיצאה מאוקלהומה. מהר מאוד שקעתי עמוק לתוכו של הספר,ומצאתי אין ספור הקבלות קטנות בין חייהם של גיבוריו למצבי שלי.


"מה שהכי הציק לי זה שלא היה בזה שום היגיון, אתה לא מחפש היגיון כשברק פוגע בפרה, או שיש שיטפון, זה פשוט קורה. אבל שכמה אנשים מכניסים אותך לכלא לארבע שנים צריך שתהיה לזה איזו שהיא משמעות, הבן אדם צריך לשבת ולחשוב על מה שהוא עשה. הם הכניסו אותי לכלא ושמרו עלי והאכילו אותי ארבע שנים. זה צריך לעשות ממני בן אדם שלא יעשה שוב את מה שעשיתי או להעניש אותי ככה שאני אפחד לעשות שוב את מה שעשיתי..... אבל אם הרב או מישהו אחר היה מתקיף אותי הייתי הורג אותו שוב פעם. הייתי הורג אותו לפני שהייתי מספיק לחשוב, במיוחד אם הייתי שיכור. חוסר היגיון כזה יכול לשגע את הבן אדם....... במק אליסר הכרתי בחור אחד, אמר שקרא את כל מה שכתבו על בתי סוהר. ואמר שהכל נראה לו פחות הגיוני עכשיו מאשר לפני שהתחיל לקרוא. הוא אמר שזה דבר שהתחיל איכשהו, ואף אחד לא מסוגל להפסיק אותו, ואין אף אחד שיש לו מספיק שכל לשנות אותו."



טום ג`ואד הוא אדם ארכטיפי לתקופה, ישר, שתקן, בעל היגיון ישר ופשוט. אך הוא מוצא עצמו בעולם שמשתנה במהירות, שתושביו עוברים בחדות מחיי כפר ועיבוד אדמה לחיים עירוניים כשכירים. ידו של השלטון הופכת הרבה יותר נוכחת בחיי האזרח הפשוט, ולפתע כל אותם אנשים שהיו רגילים לדאוג לעצמם במין משק אוטרקי, ולעשות צדק לעצמם, צריכים להתמודד עם התנאים החדשים שנראים להם פחות ופחות הגיוניים. במהלכו של הספר אחד אחר השני נשבר משהו בגיבוריו והם עוברים מקבלה פסיבית ומיואשת של המצב הלא הגיוני השורר סביבם להתנגדות פעילה לו.

היומיים הראשונים במעצר חלפו. בין עבודות המטבח, המסדרים בחמש בבוקר, ושלל עבודות ניקיון בבסיס עדיין נשארו בידי שעות מתות רבות בכל יום שהוקדשו לקריאה והרהור. הספר הרשים אותי בעוצמה יוצאת דופן. ותהיתי ביני לבין עצמי עד כמה אותה תפאורה מדכאת בבית הכלא, רגישויותי שהוגברו בשל העדרו של ההרגל (שהוא כמאמר פרוסט "יושב בית ולא משכים קום"), השעות במטבח שייחלתי שיסתיימו כדי לאבד עצמי בשנית בין דפי הספר, והשעמום שמצא הפוגה רק בקריאה תרמו להתרשמותי מן הספר. באותה התקופה רציתי להאמין בכל אותם צידוקים אינטלקטואלים שאני מוצא לאהבתי לספר מסוים. שאהבתי היא חץ המצביע על איכות יוצאת דופן ומחשבה מקורית. על חשיבות. אך האמת שהאהבה לספר קודמת לכל אותן מחשבות על איכות וחשיבות שספר שאהבתי מחולל בי. השיפוט הראשוני והבסיסי ביותר על ספר דורש ממנו לנגן על מיתרי נפשי, וכדי לעשות זאת הוא נדרש לתנאים המתאימים, לכך שאותם מיתרים יהיו מכוונים כראוי ומוכנים לנגינה. וספר שישאיר אותם דמומים לא יזכה לתשומת לב מספקת מצידי, כך שכלל לא יתאפשר לו לזכות בכל אותם צידוקים.

אני זוכר עצמי מרים את ראשי מדי כמה דקות להביט בעץ גדול שהיה נטוע למול חלונות התא, ביליתי זמן לא מועט בצפייה בציפורים שהתרוצצו סביב צמרתו. תיאורי הנוף והחי, שפורש סטיינבק בספרו הם שתרמו להיקסמותי. סטיינבק מפגין כוח ההתבוננות ויכולת תיאור יוצאי דופן בעמודי הספר. ויכולותיו אלו עזרו לי להתבונן במעט הנוף שהיה פרוש לפני ברגישות חדשה.


"בשולי הדרך נראה צב זוחל לאיטו, הוא הפנה את ראשו לצדדים בלי סיבה, וגרר את שיריוני דמוי הכיפה על פני העשב. רגליו המסוקסות וכפותיו הצהובות הציפורניים פילסו דרכם אט אט בעשב, הן לא פסעו אלא נגררו, וגררו אחריהן את השריון, זקני השעורים פינו דרך לשריונו. פקעות האספסת נשרו על גבו והתגלגלו ארצה. פיו הקרני היה פעור קמעה, ועיניו הקשות הלגלגניות הביטו היישר קדימה מתחת לגבות קרניות. הוא חצה את העשב והותיר אחריו שובל רמוס, והתלולית שלצד הכביש התנשאה לפניו. לרגע נעצר על מקומו, ראשו מורם, והוא מצמץ והביט מעלה ומטה. לבסוף החל לטפס על הדייק. כפותיו הקדמיות עם הטפרים נשלחו קדימה מבלי להיאחז בדבר. הכפות האחוריות בעטו לקדם את השריון והוא חרק על העשבים ועל החצץ. קמעה קמעה החליק השריון במעלה הדייק עד שלבסוף חצה מעקה את דרכו על שפת הכביש. רגע ארוך ניצב הצב בלא ניע. ואחר בצבץ צווארו החוצה, העיניים החדות הלגלגניות סקרו את סביבותיו. הכפות האחוריות שבו לעבודה, התאמצו כרגלי פיל, והשיריון התרומם בזוית כזו שהרגליים הקידמיות לא יכלו לגעת במישור האספלט. אך הרגליים האחוריות הרימו את הצב מעלה מעלה עד שלבסוף הושג שוב שיווי המשקל, הראש נרכן מטה, הרגליים הקדמיות שרטו באספלט, והצב נסק מעלה."



ואולי הציפורים הקסימו אותי כל כך בשל היותן סמל של חופש. שהתרוצצותן בצמרתו של העץ היתה ניגוד גמור לחוסר הפעילות, המרחב הסגור, החוסר בתנועה והתסכול שנכפו עלי. ואותן שעות של התבוננות מרוכזת בהן היו תוצר של האיסורים וההגבלות שהוטלו עלי. נוצרה בי תשוקה שלא היתה קיימת אלמלא הן, שהרי תמיד אנו מעריכים את שהיה לנו רק מרגע שהוא אבד, תשוקה למרחבים, לנוף פתוח, לחופש.

מסעה של משפחת ג`ואד ברחבי ארצות הברית הוא סמל למאבקו של האדם הקטן, הנדרס בחוסר רחמים על ידי כל אותם מנגנוני שלטון שיצר האדם. הבנקים המחרימים את רכושם ומגרשים אותם מאדמתם, החברות המעבדות את האדמה שרואות בהם מוצר שיש לנצלו ולזרקו, והמשטרה שרואה בהם רק איום פוטנציאלי על הסדר, ונוהגת בהם באלימות ודיכוי מכוון. כל אותם מנגנונים מובילים את המשפחה בכיוון היחידי הפתוח בפניהם. "אלו שגורמים למהפכה שלווה להיות בלתי אפשרית יגרמו למהפכה אלימה להיות בלתי נמנעת" (ג`ון פ קנדי). לבני משפחת ג`ואד נסגרו כל הדרכים האפשריות לביצוע מהפכה שלווה בגורלם.



"החברות והבנקים מבלי דעת, סללו במו ידיהן את הדרך לכליונן, השדות הניבו פרי, ואנשים רעבים נעו בדרכים. האסמים מלאו בר, וילדי העניים חלו ברככת, ופצעי פלגרה הופיעו על גופם מתת תזונה. החברות הגדולות לא ידעו כי הקו המפריד בין רעב לזעם הוא קו דק. הכסף, שיכול היה להיות מושקע במשכורות, הושקע בגז מדמיע, ברובים, במרגלים ובמלשינים, בפרסום רשימות שחורות, בפעולות שיטור. בדרכים התרוצצו הנוודים כנמלים בחיפוש אחר עבודה ומזון. והזעם החל להירקם."



שוב מצאתי עצמי מזדהה עם המתרחש בספר, המאבק בכוח גדול מכוחך שלא יתכן שתנצח אותו, הוא שהגדיר את שירותי הצבאי. גם אם הוא התמצה בללכת שמאל ימין הפוך מהקריאה, או ההתעקשות הפראית שלי שלא להגיד לאחד ממפקדי הכיתה שלי בטירונות שזלזלתי בריצה שקיבלנו כעונש גם במחיר זה שכל המחלקה שלי תוזזה כשעה בניסיון לגרום לי להישבר. הספר גרם לי להיזכר בכל אותם רגעים בהם בעלי הכוח מנסים לגרום לך לוותר על עצמיותך ולהפוך לכלי קיבול לערכים ודעות שברצונם להקנות לך. ובאלפי הטקסים הקטנים, ההתנגדויות הלא נראות, שאימצתי לי כדי להתגונן.

יום שיחרורי מן הכלא, שחפף לקריאתי בדפיו האחרונים של הספר, גרם לי לרגשות מעורבים. גם בגלל ששימחתי על החופש המצופה לי, נוגעה בעצב על שנגמר שבוע המעצר שהיה הטוב בשבועות שחוויתי בצבא, הרבה בזכות הקריאה והמחשבות שתקפו אותי בעקבותיה (הרי לכם כוחה של הספרות שיכולה במעשה אלכימיה להפוך עונש מאיים לעונג לא צפוי). וגם בגלל טבעם המלנכולי והפסימי של דפיו האחרונים של ענבי זעם. בהם, למרות מאבקם העיקש וחסר הפשרות של גיבוריו, דבר לא משתנה ועתידם נראה קודר מתמיד. אך יש בו נקודה אחת של אור והיא בטוב הבסיסי של כל דמות המופיעה בספר. הדמויות השליליות בו כולן חלק ממנגנון מדכא, ממוסד מנוון. בנק, משטרה, מדינה, אנשים שאין בידם חופש פעולה, ואכזריותם מוכתבת על ידי מדיניות אותו מוסד. וכך בסופו (המרגש וההומני להדהים) הטרגי של הספר. למרות כל אותם מנגנונים של חוסר חמלה שיצרה האנושות לאורך הדורות, מנגנונים שמדכאים ומנשלים את בניה מזכויותיהם הבסיסיות ביותר, טבעה הטוב הבסיסי של הנפש האנושית משאיר פתח לתקווה. שכן מוסדות החברה, בניגוד לטבע האנושי, ניתנים לשינוי.
19 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
איקי טרבולסקי (לפני 5 שנים ו-5 חודשים)
תודה רבה שין שין
תקופת צינון קלה (אפשר אפילו לקרוא לכך חופשה) בכלא בהחלט נשמעת מפתה.
מעצור הכתיבה שלי בודאי יתרם מהרפתקאה שכזו.
נצחיה (לפני 5 שנים ו-5 חודשים)
הבנתי אותך. אני עובדת סובייקטיבית לחלוטין. אהבתי, או לא.
איקי טרבולסקי (לפני 5 שנים ו-5 חודשים)
נצחיה כאב הבטן הוא מטאפורה לצורך בפניות ריגשית הנדרשת כדי להתחבר, וכתוצאה מכך להעריך, ספר מסוים. קריצה לאמירתו של צ'כוב לרחמנינוב שתגובתו הקרה של טולסטוי לנגינתו היא תוצאה של בעיות בעיכול. ואינה עדות לכשרונו כמלחין.
אני מסכים שלכל ספר ישנן נקודות השקה רבות, ואפשר להתחבר אליו מכיוונים שונים.
אבל התחברות לספר אינה ערובה לאיכותו, על אף כל אותן סיבות, הניראות לנו אובייקטיביות ונוגעות לטיבו ומהותו של הספר, שאנו מוצאים כדי להצדיק את אהבתינו.
איקי טרבולסקי (לפני 5 שנים ו-5 חודשים)
dushka איזו תגובה נהדרת
אפשר לומר שהיא מתארת נאמנה את הדרך בה אני רואה ספרים עתה (בניגוד לדרך שהתעקשתי לראותם באותם ימים רחוקים). איכות, מקוריות, חשיבות, כל התכונות הללו נמצאות בדימיוני. אהבתי אינה ערובה לאיכות, וחוסר אהדתי אינו מעיד על חיסרונה. ואני מסוגל לקבל זאת סוף סוף.
העדות היחידה שאני יכול לתת על ספר היא על מה היתה משמעותו בעיני, ובאילו דרכים למדתי והתפתחתי ממנו. לפרוט את כל אותם הטעמים שמצאתי כדי להצדיק את אהבתי אליו.
קריאה היא חוויה סובייקטיבית, אבל ההכרה כי כל שאפשר להגיד על ספר מסוים הוא שאהבתי אותו, היא הכרה שלוקח זמן ומאמץ לקבלה.
שין שין (לפני 5 שנים ו-5 חודשים)
בקורת מעולה. אתה כנראה צריך לבלות יותר זמן בכלא:-)
נצחיה (לפני 5 שנים ו-5 חודשים)
אבל כאב הבטן הכרחי בעיני. הוא אות לספרות טובה. מה שגרם את כאב הבטן הזה לא בהכרח רלוונטי. לאחד הדהד הקושי שלו מול הצבא והכלא הצבאי, לאחר - קשיי הפרנסה והמלחמה בתאגידי הענק, לשלישי זכרונות הסבא של הסבא מהמפולת הכלכלית בארה"ב של שנות השלושים, או ממפולות אחרות (כמו התמוטטות הבורסה בארץ בשנות השמונים). סימנו של ספר טוב הוא שהוא גורם כאב בטן להרבה מאוד אנשים, לכל אחד נוגע ומשיק בנקודות אחרות של רגש.
dushka (לפני 5 שנים ו-5 חודשים)
אני מניחה שיכולות להיות כמה קריאות וודאי אחת מהן יכולה לספק את הקורא הביקורתי אבל בגדול- הקריאה הכי כיפית היא הקשר האינטימי בין הקורא לספר וקשר אינטימי הוא לא מדע מדויק. תמיד אפשר לשוב ולנסות כשכאב הבטן נרגע (ובכל מקרה נראה לי שספר מכונן חייב להיות קודם כל ספר טוב, עד כמה שההגדרה הזו יכולה להיות אובייקטיבית)
איקי טרבולסקי (לפני 5 שנים ו-5 חודשים)
dushka ונצחיה תודה לכן אני חושב שאתן צודקות, אבל זוהי תפיסה בעייתית מבחינתי כאוהב ספרים וכאדם ביקורתי.
את ענבי זעם חזרתי לקרוא עוד פעמים רבות מאז אותה פעם ראשונה. ובכל הפעמים הללו הוא השאיר עלי רושם של ספר יוצא דופן בטיבו, מלא אהבת אדם כנה, ובסיס פילוסופי ואידיאולוגי מוצק.
ברור לי שאותה קריאה ראשונה בספר מהדהדת בכל אותן קריאות מאוחרות יותר שלו, ומשפיעה באופן משמעותי על הדרך בה אני חווה את הקריאה בספר. ולאחר שהקונוטציות המקושרות אל ספר מסוים התקבעו במחשבתך בלתי אפשרי לנתק אותן או להתעלם מהן.
המחשבה (למרות שאי אפשר להימנע מלקבל אותה) שההבדל, בין ענבי זעם לבין ספר שקראתי כלאחר יד ושלא השאיר עלי שום רושם, הוא (כמאמר צ'כוב) אם היה לי כאב בטן בעת הקריאה או לא, היא לא נעימה במקרה הטוב וממש מטרידה במקרה הרע.
נצחיה (לפני 5 שנים ו-5 חודשים)
מה שכתבת רק מוכיח עד כמה ספר שמהדהד על חוויות אישיות, ועל סיטואציה נוכחית יכול לתפוס את הקורא. יופי של ספר, ויופי של סקירה.
dushka (לפני 5 שנים ו-5 חודשים)
לכל זמן ועת לכל ספר. הביקורת הזאת מתארת בדיוק את ההבדל בין ספר טוב לספר מכונן. נסיבות חד פעמיות.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ