1. אמנזיה

אחח, למה ביד, יש לי שם פצע, לצערי, זה הדבר הראשון שזכרתי, די, אדוני השוטר, מה כבר עשיתי? אני שנים לא עשיתי כלום. יש לנו סיבה לחשוב שאתה אחראי לרצח של שני אנשים, הוא אמר, אני לא זוכר כלום, אמרתי, זהו.

מה קרה קודם, אני לא זוכר כלום, לקחו אותי לאנשהו, מקום קטן, סגור, מה זה כאן, בית משוגעים? לא, אמר האיש שמולי, זה חדר תחקורים, איפה היית בין אחד לשתיים בבוקר שלשום? לא זוכר, אמרתי, אני באמת לא זוכר, חשבתי לעצמי, זהו.

אני לא זוכר מה קרה, אבל אני במשאית, מסיעים אותי לאנשהו, זהו, הגענו, בניין לבן גדול, הכניסו אותי, מכל צידיי, אנשים צרחו, קפצו וצחקו, הם היו משוגעים, בקצה גן החיות עמד כלוב אחד ריק, הכלוב שלי, זהו.

אני לא זוכר כלום, זה לילה, אני בחדר לבן מרופד, בצד אחד רואים החוצה לשאר המשוגעים, הם מדברים מתוך שינה, אני מנסה לישון, בחוץ החתולים מייללים, לא הצלחתי לישון, ואני מדבר אל עצמי, אולי אני באמת משוגע, זהו.

איפה אני, חדר קטן לבן, ומי אני, אני לא זוכר כלום.

נכתב לפני 11 שנים ו-3 חודשים

2. משחק ילדים

אני משחר לטרף, מחכה מחוץ לביתו בדממה, זה מרגיש לי כמו משחק ילדים, חוץ מהפרט השולי, שמישהו ימות.

האיש בעל העיניים הגדולות, החודרות, פותח את הדלת ולוקח כמה צעדים תמימים קדימה, זה מצחיק אותי, שאף אחד לא מפחד עד שמאוחר לו מדי, בלי שהוא יודע, אני כבר מאחוריו, שולף את הסכין שלי, ודוקר אותו בגב, שלוש פעמים, החלק האהוב עליי, הוא כשהסכין חודרת את העור, הוא צונח על הריצפה בלי לזוז, ואני שוטף את ידיי בדמו החם והסמיך, והולך לדרכי.

כמה חבל שאני מכיר את אח של הקורבן, הוא הולך אליי ברחוב, בחיוך מאומץ, בא ואומר לי שלום, הוא אפילו לא חושד, אבל המשטרה כן, כעבור שעתיים הם תופסים אותי, אני לא מתנגד, שייקחו אותי, אחרי משפט ופסק דין, זרקו אותי לכלא לכל החיים.

מצחיק, זה מרגיש כאילו דרכתי על כל החיים שלו, של הקורבן, ברגליים מוכתמות בדם, ולי, זה עדיין, רק משחק ילדים.

נכתב לפני 11 שנים ו-6 חודשים