לקלרה היה סוודר ביטחון.
הוא היה צמרירי ולבן, והיתה לו רקמה של דב פנדה מחוייך בשם טובי.
קלרה קיבלה את הסוודר מסבתא כשהיא היתה בת שש, אבל הוא הפך לסוודר ביטחון רק שנה מאוחר יותר, כשסבתא מתה מלובסטר.
היא כתבה עליו בלורד שחור באותיות גדולות "GO AWAY" - וזה היה בסדר, כי היתה שם פנדה, אז זה לא באמת היה גס - התעטפה בו והתחבאה בפינה החשוכה ביותר בחדר שלה.
והוא שמר עליה.
מאז, בכל פעם שקלרה רצתה להרוג פרפר - היא היתה מתעטפת בסוודר הביטחון ומתחבאת בפינה החשוכה ביותר בחדר שלה.
והוא היה שומר עליה.
יום אחד, קלרה פגשה בחור. הוא היה גבוה ונפלא, ולעולם לא יפגע בה, היא היתה בטוחה.
הוא שמר עליה.
קלרה כבר לא היתה זקוקה לסוודר הביטחון, אבל היא שמרה אותו בארון בכל זאת.
משוחררת מעול הבגד הקטנטן הלוחץ על חזה, קלרה גדלה והתפתחה. היא התאהבה באותו הגבר, ולאחר כמה שנים הם נישאו.
ויום אחד, הוא פגע בה.
היא היתה היתה בהלם. הוא לא היה פוגע בה, זה לא יכול להיות, הוא היה המלאך השומר שלה ולא ככה זה עובד. קלרה כבר שכחה מטובי ומהסוודר ומהילדה המפוחדת הרועדת בפינת החדר ומכל הפרפרים, ולכן היא נשארה יושבת בכסאה, המומה, ושותקת.
כשפגע בה שוב, זה כאב באותה המידה, אבל היא הופתעה פחות.
יום אחד קלרה נתקפה שוב באותו דחף שטני להרוג פרפר, והיא נזכרה בסוודר הביטחון שלה.
בעיניים רטובות היא ניגשה לארון, חיטטה בקרביו ושלפה פיסת בד מרוטה ומטונפת. בקושי רב היא עטתה על עצמה סוודר המתאים במידתו לילדה בת שש, התחבאה בפינה החשוכה ביותר בחדרה ונשמה את השקט.
לפתע, הדלת נפתחה בחבטה והוא נכנס. והוא פגע בה.
"תפסיק!" היא זעקה. "אתה הורס את הקסם!"
אבל קשה היה להאשים אותו. המילים היו מרוחות ולא ברורות, ובכל זאת - כתובות בכתב ידה של ילדה בת שש. לא ניתן היה לצפות ממנו להבין מה היא רוצה.
אבל הקסם נהרס. בפעם הבאה שעטתה על עצמה את הסוודר, היא לא הרגישה שום ביטחון.
היום קלרה יושבת על נדנדה בחדר סגור. הנדנדה חורקת לאט והדם מטפטף מבהונותיה ויוצר שושנות ארגמן בשלולית שמתחתיה. אנשים אומרים לה "מזל טוב!" ונותנים לה פרחים, אבל בלבה היא מייחלת שרק ייתנו לה לבכות.
הוא היה צמרירי ולבן, והיתה לו רקמה של דב פנדה מחוייך בשם טובי.
קלרה קיבלה את הסוודר מסבתא כשהיא היתה בת שש, אבל הוא הפך לסוודר ביטחון רק שנה מאוחר יותר, כשסבתא מתה מלובסטר.
היא כתבה עליו בלורד שחור באותיות גדולות "GO AWAY" - וזה היה בסדר, כי היתה שם פנדה, אז זה לא באמת היה גס - התעטפה בו והתחבאה בפינה החשוכה ביותר בחדר שלה.
והוא שמר עליה.
מאז, בכל פעם שקלרה רצתה להרוג פרפר - היא היתה מתעטפת בסוודר הביטחון ומתחבאת בפינה החשוכה ביותר בחדר שלה.
והוא היה שומר עליה.
יום אחד, קלרה פגשה בחור. הוא היה גבוה ונפלא, ולעולם לא יפגע בה, היא היתה בטוחה.
הוא שמר עליה.
קלרה כבר לא היתה זקוקה לסוודר הביטחון, אבל היא שמרה אותו בארון בכל זאת.
משוחררת מעול הבגד הקטנטן הלוחץ על חזה, קלרה גדלה והתפתחה. היא התאהבה באותו הגבר, ולאחר כמה שנים הם נישאו.
ויום אחד, הוא פגע בה.
היא היתה היתה בהלם. הוא לא היה פוגע בה, זה לא יכול להיות, הוא היה המלאך השומר שלה ולא ככה זה עובד. קלרה כבר שכחה מטובי ומהסוודר ומהילדה המפוחדת הרועדת בפינת החדר ומכל הפרפרים, ולכן היא נשארה יושבת בכסאה, המומה, ושותקת.
כשפגע בה שוב, זה כאב באותה המידה, אבל היא הופתעה פחות.
יום אחד קלרה נתקפה שוב באותו דחף שטני להרוג פרפר, והיא נזכרה בסוודר הביטחון שלה.
בעיניים רטובות היא ניגשה לארון, חיטטה בקרביו ושלפה פיסת בד מרוטה ומטונפת. בקושי רב היא עטתה על עצמה סוודר המתאים במידתו לילדה בת שש, התחבאה בפינה החשוכה ביותר בחדרה ונשמה את השקט.
לפתע, הדלת נפתחה בחבטה והוא נכנס. והוא פגע בה.
"תפסיק!" היא זעקה. "אתה הורס את הקסם!"
אבל קשה היה להאשים אותו. המילים היו מרוחות ולא ברורות, ובכל זאת - כתובות בכתב ידה של ילדה בת שש. לא ניתן היה לצפות ממנו להבין מה היא רוצה.
אבל הקסם נהרס. בפעם הבאה שעטתה על עצמה את הסוודר, היא לא הרגישה שום ביטחון.
היום קלרה יושבת על נדנדה בחדר סגור. הנדנדה חורקת לאט והדם מטפטף מבהונותיה ויוצר שושנות ארגמן בשלולית שמתחתיה. אנשים אומרים לה "מזל טוב!" ונותנים לה פרחים, אבל בלבה היא מייחלת שרק ייתנו לה לבכות.