הרבה מתייחסים לספר הזה כאילו שהעיקר בו הוא מוסיקה.
אבל אני לא חושבת שהעיקר בו הוא המוסיקה.
נכון, המוסיקה תופסת חלק משמעותי.
אבל. זה ספר על אובדן, וכאב,
ואיך להתמודד עם האובדן והכאב.
והמוסיקה- המוזיקה נמצאת שם
כמו שהיא תמיד כאן. משתלבת, מחלחלת.
נובעת.
*
לפני ארבעה חודשים קרה... משהו.
נקרא לזה משהו.
נקרא לזה משהו על כאב, ואובדן,
ולמה שקרה אחר כך נקרא התמודדות עם כאב ואובדן.
*
אם הייתי מספרת לך הכל, זה היה נמשך ונמשך ונמשך. אם הייתי מספרת לך הכל, מהרגע שהמכונית ריסקה את הריאות שלך, מעכה אותך לתוך הכביש,
מפוצצת כל איבר חיוני בגלגלים של מכונה שהפכה להיות נשק- נשק שעדיין לא מכירים בו כנשק- זה היה ארוך ומייסר ומייגע,
כי עבר כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה דקות, רגעים, שניות,
שבהן הגופה שלך החלה להירקב ולגווע לתוך עצמה.
ושלא נדבר על התולעים.
אתה יודע, הייתי ליד הקבר שלך פעמיים.
וזהו. בהלוויה, ואתמול. הבאתי פרחים.
ותותים.
ואת עצמי.
ומוזיקה.
ורק לפני כמה ימים באמת הבנתי.
ויותר מידי דברים גרמו לי להבין, גרמו להבנה הזו לשקוע למטה,
לתוך הדבר הזה שנקרא לב. לב, שבאופן מטאפורי התרסק.
כמו העצמות שלך כשהמכונית עלתה עליהן. סיפרו שהוא אפילו לא עצר.
הוא המשיך, ונסע, ומרח את הגוף שלך לאורך רחוב שלם. רחוב שלם.
למשטרה לקחו שעות לגרד אותך מהכביש.
חשבתי שאני לא אבכה.
אז חשבתי.
וכן, אני בוכה.
הבכי הוא לא חולשה, נכון? אז למה אני מתביישת, אני מתביישת כל כך בעובדה שאני בוכה ושהדמעות זולגות למטה?
אני אפילו לא מוחה אותן.
וקשה לי לחשוב על ההורים שלך,
ועל אחותך הקטנה, על קייטי-קייט הקטנה שהאח שלה,
הגדול, זה שהיה אמור לשמור עליה ולהיות שם, כבר לא כאן, ולא שם.
והנהג ההוא.
השיכור.
אתה יודע, העמידו אותו למשפט.
נראה לי. אני די בטוחה שכן.
הוא לא הוריד את הרגל מהגז. אולי הוא אפילו לא ידע שהוא מורח אותך על הכביש.
השוטרים מצאו בדם שלו פי חמש כמות אלכוהול מזו המותרת לנהיגה.
אבל זה לא עניין אותו, את הנהג השיכור, שבכמה שעות של שכרות לקח על עצמו תפקיד והחליט מי יחיה ומי ימות.
תאונת דרכים בנוטינג היל: נפגע אחד בנפש, שני פצועים קשה. הנהג- שיכור
כן. בנוטינג היל. שכונה כל כך מפוארת ויוקרתית. לא המקום לתאונת דרכים, לחלקי גופות ולסרטי שיטור משטרתיים.
דמיינו נער.
בסדר? אתם מדמיינים?
הוא גבוה, ובהיר, והעיניים שלו ירוקות,
טבעות של ירוק בהיר וכהה שמטשטשות לגוון כהה ובהיר של ירוק. והוא לובש סוודר, עם שרוולים קצת ארוכים מידי, והשיער שלו שחור וחלק וקצת ארוך מידי,
נכנס לו לעיניים כל הזמן. ובכיס יש לו אוזניות, והוא קורא להן האינפוזיה הפרטית שלו. והפנים שלו יפות ונאות.
ועכשיו דמיינו את הגופה שלו.
הוא מכוסה בדם. והרקמות שלו בכביש בנוטינג היל, כי הוא היה בדרך הביתה.
והוא פצוע ומת וחסר חיים ומישהו טרח לסגור את העפעפיים שלו.
ו-
אלק. אוי אלק. איפה אתה?
איפה אתה עכשיו, ואתמול ולפני יומיים? ואיפה היית כשסאמי הקטנה, סאמי הקטנה ניסתה להגיד את השם שלך?
ואיפה היית בכל הזמן הזה, בכל הזמן הזה שהיו ארבעה אנשים שצריכים אותך?
*
לכל אדם יש סיפור.
לכל אדם יש סיפור ילדות, אולי אחד משעשע, אולי אחד טראגי. לכל אחד הייתה ילדות.
והשבוע אמא שלך ואני נפגשנו. לא במכוון. והיא לקחה את התיק שלך בידיים שלה, הוא היה מלא בספרים.
וקייט הייתה איתה, וחייכה, וחיבקה את הרגל שלי.
ואני איבדתי חבר, וקייט איבדה אח, ואמא שלך איבדה בן.
ואם לי קשה- אז איך ההורים שלך מרגישים?
*
אני אנוכית, ושחצנית, והאגו שלי ענקי, ואני נוטה להסתיר את זה שכואב לי וממש לא אוהבת לבכות.
ואני אנושית.
ואני אנושית. ואולי זו החולשה הכי גדולה שלנו; אבל זו גם המעלה הכי גדולה שלנו.
ואני אוהבת את עצמי,
למרות שאני מעצבנת לפעמים,
ומשוויצה,
ומדברת יותר מידי,
והעיניים שלי מוקפות בעיגולים שחורים כי אין לי משמעת עצמית בשיט-
אבל אני אוהבת את עצמי כי אני אני,
ואני מתגעגעת אלייך בגלל שגם אתה היית פה, וחיבבת אותי-
לא, לעזאזל עם המשמעויות הכפולות- ואהבת אותי, למרות שהיית אני ואולי בגלל שהייתי אני.
והייתה לי את הזכות להכיר אותך,
והיה לי הכאב לקבור אותך,
ויש לי את הגעגוע אלייך,
בגלל שאתה אתה.
*
היא קיימת בתוך מקום בלולאת זמן. היא חוזרת בהבזקים, וכשהיא נושמת היא נושמת זיכרונות ושקט ומידי פעם גם דמעות.
אבל מתחת לזה, היא שמחה. החיוך שלה מבזיק בשיניים לבנות והעיניים שלה כחולות כמו השמיים, כחולות כמו כחול של דברים טובים יותר.
היא אוהבת לקרוא מאז שצירפה מילים למשמעות, וכשהיא קוראת העולם כולו מקופל בין דפי הספר. היא אוהבת את כל האחיות והאחים שלה, גם אם הם מפזרים אבקת אפיה בגרביים שלה.
היא אוהבת לשמוע את אחותה הגדולה קוראת בקול רם, כי הקול שלה שקט ורך וממלא את החדר בדיוק במידה הנכונה כדי לשמוע את המילים כמילים שקטות.
היא אוהבת לנגן על הפסנתר, כי האצבעות שלה מתאימות בדיוק לקלידים שלו.
היא אוהבת את כתב היד שלה, למרות שהוא דק ונטוי ושה-t שלה נראית כמו חיוך עקום למדי.
היא אוהבת את המילה ליטרלי וכל משפט שני שלה מתחיל ב-To be honest.
היא אוהבת את wish you were hereשל פינק פלויד, וכשאימא שלה שרה את השיר בשקט זה יותר יפה בעיניה מאינספור פרחים לבנים קטנים.
היא אוהבת ימים מושלגים וצעיפים וכפפות בצבע אדום, ובמשך שנים בנתה אנשי שלג קטנים שלכולם קראו גרין.
היא אוהבת פרחים כחולים ולבנים קטנים, מפוזרים בתוך שיער ג'ינג'י ארוך וחלק.
היא אוהבת ריח של ספרים, של סחלב חם ושל יערית הדבש, את החיוך של אחיה התינוק ואת המעיל השחור הארוך של אבא שלה, שתמיד אפשר להיכנס לתוכו ולא לצאת לעולם.
היא אוהבת תמונות פלואוריד בשחור לבן שמופיעים בהן אנשים בלי שמות, שמבחינתה קיימים רק בתוך ריבוע מודפס.
היא אוהבת ציפורים כחולות, את מגדל האייפל, חיילים בכומתות ישרות, ספריות ישנות מרוהטות בכל הרהיטים הכי נוחים שאפשר למצוא ואת החיוכים של אנשים, מבזיקים על פנים ככה סתם.
היא אוהבת את השם שלה, כי ההורים שלה בחרו אותו כדי שהשמיים שלה יהיו כחולים, פתוחים ומלאים בכל ההזדמנויות שמגיעות לה.
כשהיא עוצמת עיניים הן עדיין בורקות. כשהיא פוקחת אותן הן משקפות עננים ודשא ופרחים אדומים וקטנים ומעוכים.
כשהיא מחייכת החיוך נמתח מעלה, והשיניים שלה לבנות וקטנות וישרות, כמו קוביות.
כשהיא בוכה הדמעות נמעכות לתוך שרוולים ארוכים מידי, נמעכות לתוך סיבים של בד ולתוך חיבוק.
כשהיא בוכה, היא בוכה בשקט. כשהיא עצובה, העצב נמחץ לתוך תבנית של עצב. דמעות. הסבר. דמעות.
כשהיא בוכה היא לא יפה.
וכשהיא שמחה, העיניים שלה כחולות יותר מהכחול הכי בוהק בעולם. הן גדולות ושמחות ונוצצות.
כשהיא צוחקת, היא צוחקת צחוק אמיתי. והוא נצחק מתוך הפה שלה, והוא קצת מתגלגל וקצת מחוספס וקצת כמו משי.
וכשאף אחד לא היה שם, הייתה היא. תמיד מנחמת. מכילה. מבינה. חזקה.
והיא אני.
והיא מדהימה אותי.
*
אני לא יודעת במה אני מאמינה.
או בעצם, אני כן.
*
אני מאמינה בעצמי, ואני מאמינה בך, ואני מאמינה שהעולם הזה מורכב מאמונות של אנשים,
ואני מאמינה שיש אנשים שמורכבים מטוב,
ואני מאמינה שאתה היית אחד מהם.
***
Rest in peace
Alexander (Alec) Smith
11.1.2002-10.21.15
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
