****




את "...קוואליר וקליי" קניתי לפני כמה שנים, ולאחר שסיימתי לקרוא אותו (למרות האיור המזעזע של יוסי אבולעפיה בכריכה שעושה עוול איום למהות הבסיסית של הספר), הוא זכה להיות ממתי מעט הספרים שחוזרים אל המדף לקריאה אפשרית חוזרת, ולא עושים את דרכם האחרונה לערימת המשומשים שתימכר בחזרה לבית החרושת לדבק סוסים הזה, "דני ספרים". יש לי איזה שלושים או ארבעים ספרים בכוננית שעדיין לא קראתי, וכל פעם נדחק

****




היה איזה מישהו שעבדתי איתו פעם, שהיתה לו, בין שלל הבעיות הפרסונליות האחרות שלו, דרך קצת אידיוטית לתאר את מה שהוא רוצה. אחד הביטויים החביבים עליו היה "אפקט הוואו". הוא היה נכנס אליי לחדר ואומר, "כן, זה בסדר והכול, אבל חסר לי כאן את אפקט הוואו". בשלב הזה בדרך כלל התחשק לי להכניס לו סטירה או לפרוץ בצחוק, אבל תמיד הייתי יושב בשקט, מגחך בלב ומהנהן. אפקט הוואו, עלק.

הספר הזה עלול לעצבן

****


אחרי הכול, מה שיש לנו זה בעיקר את הכאן והעכשיו. מדינת ישראל ורמי לוי שיווק השקמה ושירות לקוחות של אורנג' ווועד בית וארץ נהדרת ומסעדות פועלים עם חומוס קומפלט עם ביצה וסלונים ומטבחים ואייפונים ומקררים וקואוצ'ינג ויוגה ויאיר לפיד וקריאת ספרים ואלצהיימר וטיסות לחופשה ברודוס. הדברים האלה. יש עוד הרבה, אבל הבנתם את העיקרון. אם נשתדל ונרחיק קצת, אז יש לנו את השואה, ותקופת הצנע והסבנטיז והביטלז,

אני אוהב את <mark>מייקל שייבון</mark>, זה התחיל באיגוד השוטרים היידים, המשיך דרך קוואליר וקליי, ומכיוון שאני אוהב אותו אני משוחד. ולכן אני מציע לקורא התמים להתייחס לסקירה שלי בערבון מוגבל.
משפט בעייתי לא? למה לקרוא סקירה אם היא מוטית? לא אמינה? אז מה אתה מציע? להתייחס להמלצה ברצינות?

כך בדיוק נגשתי לספר הזה, בו כבר בעמוד הראשון שייבון מציין שזו אוטוביגרפיה, אבל אפשר שיש בה קטעים שיקריים.
או במילותיו:
"בכ

לא הגעתי עם המון היכרות עם הסופר או עם נושא הספר, אך קראתי אותו כחלק ממועדון קריאה.

בתחילה התקשיתי עם השפה. אני לא בטוחה איך כתיבתו הרגילה של הסופר, אבל בספר זה המשפטים יחסית מסורבלים, ישנם הרבה תיאורים וביטויים בידייש, חלקם מוסברים בעזרת מילון בסוף הספר וחלקם נותרים ללא מענה.
עם זאת, העלילה עצמה נשמעה לי מעניינת, הרעיון מקורי מאוד: היסטוריה חלופית שבה היהודים הפסידו ב-1948, הפלסטינים השליכו את ה

ממואר, כותבת נורית שי - עורת ומתרגמת באתר שלה, הוא ספר זכרונות של אדם הכתוב בגוף ראשון ועוס בתקופות נבחרות בחייו. היא ממשיכה וכותבת "בכתיבת הממואר יש גמישות יצירתית רבה. הפער בין ממואר לסיפורת ממש קטן, הרי סיפורת טובה מתקבלת כאשר הסופר כותב על מה שהוא מכיר. אומנם הסיפור בסיפורת אינו על חייו של הסופר כמו הסיפור בממואר, אבל הוא בהחלט כולל הרבה מהחוויות שעברו על הסופר."

ובכן, <mark>מייקל שייבון</mark>, סופר יה

איזה יופי,
טוב, אני מודה אני חסיד של <mark>מייקל שייבון</mark>, אבל באמת שאני אובייקטיבי. בכל ספר שלו אני מרגיש שאני קורא סופר אחר. אז בספר הזה אל תחפשו את שייבון של ילדי פלא, או מסתורי פיטסבורג ובטח לא את שייבון של איגוד השוטרים היידים.
מדובר בסיפור הרפתקאות לכל דבר, כאלה שכשאתה קורא אותם אתה קצת חוזר להיות ילד, וגם אופי הקריאה שלך משתנה, פתאום אתה יותר תמים, נותן לסיפור לסחוף אותך, נהנה להסחף, מתקשה להניח

לפני שמונה חודשים קראתי את "ההרפתקאות המופלאות של קאווליר וקליי" והתאהבתי במקום ב<mark>מייקל שייבון</mark> בזכות השילוב בין כישרון כתיבה מהמם לזיקה חזקה לגורל היהודי. מיהרתי להשיג גם את "אבירי הדרך" שלו, ספר נפלא בדרכו יוצאת הדופן, ובל נשכח שלפני זה אהבתי מאוד גם את "פתרון סופי", אותו אפילוג שרלוק הולמס מפתיע. בקיצור, כשמצאתי בחנות ספרים קטנה לפני כמה חודשים את הספר הזה (וגם פגשתי את יענקלה רוטבליט, עניין נפרד

הכל כל כך אגבי, רגיל כזה, כמו שיחה עם מישהו שאתה מכיר, וככה זה נראה, לגמרי אמיתי, כאילו היית שם בעצמך, אז מה אם הגיבור של הסיפור הזה מסתובב לו עם כמה גופות ועם טובה באוטו שהוא לא ממש שלו, פוגש טרנסווטיסט אחד, קלפטומן אחד, 3 קוריאנים יהודים, מתנהל בין כנס של עורכים ספרותיים וסופרים בפוטנציה, בר מיושן וארוחת ליל סדר, כל זה במהלך משהו כמו 48 שעות. זה עדיין נשמע כמו משהו שאתה מאמין שקרה לו, משהו שאתה