לוסי מושלכת לרגלי מדרגות הכנסייה,
והפעונים מרעימים בתוכחה על ראשה.
ראשה, פניה המולטות בידיה הענוגות,
ראשה, המכוסה בעפר החצץ שלרגליה לאות אבל,
ראשה, ראשה.
והכומר הנכבד מטיף דרשתו ממעלה המדרגות,
"לא תבוא בת שטן בשערי בית האלהים".
והגברים האחראים לצחנת האתנן העולה מכיסיה,
ונשותיהם המרירות,
שרק הרכילות נותרה להן לנחמה על כאב הקנאה,
וילדיהם הקלפטומנים המציצים בסקרנות בחרכי חומת הרגליים המיתמרת,
כולם מדקלמים במקהלה את דבר הגאולה:
"לא תבוא בת שטן בשערי בית האלהים".
ולוסי חוששת,
פן מחמת הבושה תחרך רעלת שערה הזהוב,
והכל יחזו בכלימת דמעותיה.
שמלתה, שמלת יום ראשון, קרועה ומטונפת, והיא מוטלת כעירומה לפניהם על אדמת הקודש.
וירק האב בפני בתו,
ויצחק האח למר גורלה,
ותבך האם על שכול בתה שאבדה,
ואיננה עוד,
כי אם בת שטן נטלה את זהותה.
ותנוח לוסי בין תלוליות העפר,
לא וידוי ולא מחילה.
והנה החל כפור הבוקר צורב בעיניהם,
ויקץ אותו ערב רב בדבר הנערה,
ויסוב על עקביו,
ויאכלו המתפללים בתאווה בבשרו של ישוע ובשקיקה ילגמו את דמו,
ויבואו בני שטן בשערי בית האלהים.
והפעונים מרעימים בתוכחה על ראשה.
ראשה, פניה המולטות בידיה הענוגות,
ראשה, המכוסה בעפר החצץ שלרגליה לאות אבל,
ראשה, ראשה.
והכומר הנכבד מטיף דרשתו ממעלה המדרגות,
"לא תבוא בת שטן בשערי בית האלהים".
והגברים האחראים לצחנת האתנן העולה מכיסיה,
ונשותיהם המרירות,
שרק הרכילות נותרה להן לנחמה על כאב הקנאה,
וילדיהם הקלפטומנים המציצים בסקרנות בחרכי חומת הרגליים המיתמרת,
כולם מדקלמים במקהלה את דבר הגאולה:
"לא תבוא בת שטן בשערי בית האלהים".
ולוסי חוששת,
פן מחמת הבושה תחרך רעלת שערה הזהוב,
והכל יחזו בכלימת דמעותיה.
שמלתה, שמלת יום ראשון, קרועה ומטונפת, והיא מוטלת כעירומה לפניהם על אדמת הקודש.
וירק האב בפני בתו,
ויצחק האח למר גורלה,
ותבך האם על שכול בתה שאבדה,
ואיננה עוד,
כי אם בת שטן נטלה את זהותה.
ותנוח לוסי בין תלוליות העפר,
לא וידוי ולא מחילה.
והנה החל כפור הבוקר צורב בעיניהם,
ויקץ אותו ערב רב בדבר הנערה,
ויסוב על עקביו,
ויאכלו המתפללים בתאווה בבשרו של ישוע ובשקיקה ילגמו את דמו,
ויבואו בני שטן בשערי בית האלהים.