1.

נכתב לפני 12 שנים ו-3 חודשים

2. סיפורי משחקי תפקידים, עולם חדש, פרק הקדמה.

פרק 1, עולם חדש.
שריפת הנשק.
טוב, את כל הפרקים של עולם חדש כבר קראתי לפחות פעמיים. זה המשחק האהוב עליי בכל האתר, ויש לו לדעתי את הסיפור והדמויות העמוקים ביותר. הרבה אנשים דיברו על לכתוב סיפור שמספר את המשחק, אבל אני גאה להיות הראשונה שעושה משהו 
את הדמויות הראשיות כתבתי בכתב בולט ברגע שהן פועלות. המון *המון* דמויות עזבו במהלך המשחק, העלמתי אותן בדרך יצירתית כלשהו.
דמויות שהשתתפו פחות מפרק ולא היו גורם מרכזי בעלילה השמטתי.
ככל שהפרקים מתקדמים, ככה הדמויות מצטמצמות ונהיות עמוקות יותר, ואפשר לפרט על כל אחת יותר. הפרק הזה הוא סוג של הקדמה, אין בו המון עלילה.
מקווה שתהנו מהסיפור ושהצלחתי להעביר את הקסם שבמשחק.
בגאווה, אני ;)
~*~
קבוצת גנבי הנשמות הקטנה התמקמה ליד בריכה קטנה בשולי היער. כולם ידעו שפלוגות של שומרי הנשמות מגיעות לכפרים הקרובים וכדאי להיות שם לפניהן. טלרין וקטרין יצאו לצוד, כשהשאר נשארו במחנה.
טלרין דרכה מיתר בקשת שלה וכיוונה אל ארנבת תועה שמצאה את דרכה לטווח שלה. היא עמדה לשחרר את המיתר, אבל אז החץ זינק מהמיתר ונחת על האדמה.
"מה קורה כאן?" מלמלה טלרין בבלבול. היא התקופפה כדי להרים את החץ, אבל הוא זינק על נוצותיו והחל לרקוד על האדמה מולה. "קטרין," התנשפה, "למה החץ שלי עף באוויר כשאני לא כישפתי אותו?"
קטרין משכה בכתפייה. "אל תתקרבי לחץ בשום אופן!" אמרה בחדות. טלרין הביטה בחץ בחשדנות, כשלפתע אשפת החיצים שלה רעדה על גבה וכל החיצים זינקו משם. טלרין השתטחה על האדמה והם ננעצו בעץ מולה. "אני נאבקת בכלי הנשק שלי, לעזאזל!" אמרה וחמקה מהפגיון שטס לעברה מחגורתה.

אייר, דיימן ושרלוט נשארו במחנה שלהם ליד האגם, מתכוננים לצאת ברגע שטלרין וקטרין יחזרו. אייר ושרלוט ישבו על גדות הבריכה, אייר עם ידה על להב החרמש שלה, מלטפת בתנועות עדינות בשיעמום. דמותה השתקפה במים- שיער שטני עד המרפקים, עיניים בצבע של דבש ועור בהיר. אייר הושיטה את ידה אל חגורת הסכינים שלה בציפיה לאחוז בסכינה, אבל היא לא הייתה שם. "לעזאזל." אמרה בעצבנות. היא החליפה מבט מבולבל עם שרלוט. כלי הנשק של אייר החלו לרחף באוויר ולהסתחרר סביבה. לאחר כמה שניות פלט החרמש קללה, ואייר נעצה בו מבט מאשים. "הי, זה לא היה נחמד!" החרמש שקשק "אבל זה היה נכון!" בעוד אייר תופסת את ראשה בשתי ידיה בתקווה שלא איבדה את שפיותה לגמרי (היא כן), שרלוט ניסתה לתפוס את הגרזן שלה מהאוויר. לא, זה לא עמד להצליח לאף אחת מהן, ושפתיה של אייר ביטאו מילה אחת כשלא נשארה ברירה- "לברוח."

באותו הזמן בערך, עברו שתי נערות בדרך צדדית שעוקפת את היער כשהנשקים שלהן התמרדו נגדן. בטח היה משעשע לצפות בזה מהצד, אבל מייטי וליליאן היו מבוהלות. "ליליאן? יש לך מושג מה זה?" שאלה מייטי והסיטה קווצת שיער שחורה מעיניה הירוקות הענקיות והבהירות. "לא." ענתה ליליאן, ששיערה הזהה לשל מייטי כמעט נחתך מהגרזן המעופף שלה. היא צמצמה עיניים ירוקות כהות. "נמאס לי מזה. את תתפסי את שלי ואני את שלך." סיננה בכעס. הבנות התנפלו על הנשק המעופף ללא הצלחה יתרה.

הכאוס היה מוחלט ביער ובעיר הקרובה. בצד אחד של היער, דיימן התעשת וניסה לעזור לבנות לתפוס את נשקיהן, וגילה שגם הפגיון שלו נעלם. הקבוצה התחילה לסוג מהיער באיטיות. דיימן כמעט נתקע בשרלוט פיזית, היא ואייר עצרו מתנשפות כשהנשקים בעקבותיהן.
הקרב הכולל היה מפחיד. קטרין ניסתה לחסום חיצים בחולצתה בדיוק כשטלרין התחמקה מסכין מעופפת והביטה בזוג החדש. "זאת לא אייר?" שאלה בפליאה. "לא ראיתי אותה המון זמן." שרלוט ואייר השתלבו בקרב, אבל איכשהו עיני כולם היו נשואות אל שרלוט, שחייכה בזמן שהנשקים תקפו שוב ושוב. רעיון הבזיק במוחה, והיא צעקה, "אתם יודעים, אלה שיש להם כוחות מים הם מה-זה עלובים!" טלרין נהמה בכעס, אבל האחרים היו עסוקים בלהישאר בחיים. "וגם אדמה זה לא משהו!" המשיכה שרלוט לקרוא בתעוזה, "ואוויר, בכלל!"
כולם הפנו מבטים כועסים אל שרלוט. המחשבות אצל כולם היו ברורות- זאת רק עוד אויבת. כולם התנפלו על שרלוט, שהתכופפה ושחררה פרץ אש אדיר. הנשקים נשרפו והתפוררו, וגנבי הנשמות נפלו על האדמה מבולבלים.
"הי!" קראה אייר לאחר כמה שניות, תוך חיוך גדול. "את באמת חושבת ככה?! זה היה מעליב..." היא זינקה אל שרלוט והטיסה את שתיהן באוויר, כשקבוצת גנבי הנשמות הקטנה עוד זועפת על האדמה.

מייטי וליליאן עצרו מתנשפות באמצע היער והסדירו את נשימתן. אני חייבת להשמיד את כלי הנשק, חשבה מייטי בפחד. היא תמיד פחדה מהם, אבל לא הראתה את זה. עכשיו נדמה שכל פחדיה מתגשמים. "אם לא נשמיד אותם..." מלמלה מייטי לעצמה בעוד ליליאן מתרחקת לחפש משהו שיעזור להן. מייטי ירתה כדור אש לעבר הקשת והחיצים שלה, ואז עוד אחד, ועוד אחד. היא נבהלה מהעוצמה, אבל המשיכה להפציץ את כל נשקיה באש זהובה. היא עמדה שם במשך כמה שניות עד שקלטה שהאש לא נחלשת. מייטי התחילה לרוץ לכיוונה של ליליאן כשהגיצים מרצדים מעץ אחד למשנהו. "שרפה-אין זמן להסביר- בואי!" מייטי משכה בידה של ליליאן וזרקה גם את נשקיה ללהבות מאחוריהם. שיעול חזק נשמע, וחומת אש היתמרה מעליהן, מכסה את היער בעשן מעוור.

נכתב לפני 12 שנים ו-5 חודשים

3. סוורוס סנייפ (ניסיון)

בדד הוא פוסע
וזכרונותיו חותכים
את מעטה הפלדה
של לבו.

כל זכר חיוך
שביב תקווה
טיפת אושר
נחנקו מהשנאה.

פיסות עבר
התגשמו לכדי צורה
זהה לה בדיוק
מלבד החיוך.

הוא לא מסוגל
הוא לא חזק דיו
להאמין לשינויי הזמן.

הוא לא חשוב
לאיש,
אין בו אהבה
אפילו לא לעצמו.

נכתב לפני 12 שנים ו-8 חודשים

4. .

נכתב לפני 12 שנים ו-8 חודשים

5. .

נכתב לפני 12 שנים ו-8 חודשים

6.

נכתב לפני 12 שנים ו-10 חודשים

7. זעם

נכתב לפני 12 שנים ו-11 חודשים

8.

נכתב לפני 13 שנים

9. קשתי להב הירח 6

בית ספר. פיכס.
מצטערת שקטעתי את הפרק באמצע, זה לא יקרה שוב!

"המלחמה מטומטמת," ירקה. "רק בגלל זה השבט שלי נכחד. כי השבטים שלכם עירבו אותו!" היא דיברה גם אל ראי.
"אד, השבטים האחרים לא קשורים לזה...אין עדויות שהשבט נעלם בגלל המלחמה, אולי זה רק עוד אחד מהקסמים שלכם." אמר בהתגוננות. אד חשבה לרגע. "אני בספק אם זה נכון," אמרה בקרירות ויצאה מהאוהל.
היא הופתעה מהרוח שהחלה לנשוב, וחשבה שהחורף עומד להגיע. ממש תזמון מושלם, חשבה לעצמה בכעס.
היא ירדה במורד הגבעה וחצתה את השדה. קשתים הגיחו מכל מקום והביטו בה מתחת לברדסים, אבל היא לא העיפה בהם מבט.
היא הגיעה לחורשה קטנה של עצי אגוז, שלידה עבר נחל קטן ורגוע. היא התיישבה על אחד הסלעים במים והקשיבה לקול הרוח ולאגוזים הנופלים בבעבוע קל לנחל.
לאחר כמה דקות נשמעו קולות אנושיים שסקרנו את אד; צעקות עמומות וקולות חבטה. היא קטפה כמה אגוזים מהענף הקרוב, הכניסה אותם לכיסיה ודילגה מאבן לאבן, עד שחצתה את הנחל.
אד המשיכה בכיוון הקולות בצעדים איטיים עד שראתה את מקורם. חמש נשים שנראו מרחוק זהות- כהות שיער ובהירות עור- החזיקו במה שנראה כמו לפידים שחורים וארוכים. שתיים מהן החזיקו מה שנראה בעיני אד כתבנית דקה וארוכה, ותמכו אותה בעזרת קורות עץ. שתיים אחרות טבלו את הלפידים שלהם בקערת חמר גדולה, שבה נוזל שקוף כלשהו שקרן באור חלבי.
טיפות מהנוזל טפפו על האדמה לקולות הבהלה של הנשים. כשהטיפות נגעו באדמה, העלים היבשים התלקחו מיד באש מוזרה. אד צמצמה את עיניה בריכוז, ורק לאחר כמה שניו הצליחה להבין שהנוזל הוא בעצם אש- להבות ארוכות בצבע של מים.
האישה הנוספת פזרה שבבים של אבן כחולה זרחנית לתוך התבנית, ושתי הנשים הבעירו בעזרת הלפידים את האבנים, וגצים זוהרים התפזרו ברוח.
אישה אחת לקחה את התבנית הלוהטת בעזרת שני מקלות ארוכים עם קרסים בקצה, והתקרבה אל מחבואה של אד במהירות.
אד התכופפה מתחת לשיחים, והאישה חלפה על פניה ומיהרה לנחל. היא הסיטה בעזרת רגלה סבך אצות, שמתחתיו התגלו שלוש תבניות זהות נוספות. היא הניחה את התבנית הלוהטת במים וניגבה את מצחה.
אד יצאה ממחבואה והתקרבה אל האישה. היא עמדה בשקט מאחוריה וחיכתה שהיא תבחין בה.
לפתע היא הרימה את ראשה והסתובבה אל אד.
"לא ראיתי אותך," אמרה בפשטות. אד בחנה אותה במבטה, ואמרה "אני יכולה להיות שקטה מאוד כשאני רוצה."
האישה הרימה גבה. "אני יודעת. שמעתי עלייך, אדריה. אנחנו מחכים לך כבר שלוש שנים. ציפינו שתופיעי מהר יותר, בתור מישהי ששולטת בצללים."
"ציפינו?" שאל אד בבלבול.
"אני ושאר היוצרות." אמרה האישה בכיווץ גבות. "יוצרות מה?" אד ניסתה לשמור על היגיון בשיחה המוזרה.
האישה נשענה ביד אחת על גזע עץ אגוז. "אנחנו יוצרות את הלהבים. חוץ מעשר יוצרות, השבט מורכב מתשעים גברים וממאה נשים המאכלסים את הכפר." האישה רכנה ליד התבניות והרימה אחת מהן. היא השעינה אותה על ברכה במאמץ.
אד לא הבינה למה האישה, שנראתה מבוגרת יותר מכמה נשים בכפר, צריכה להיות אחראית על סחיבת התבניות הלוך וחזור. "הלהב כל כך כבד?" שאלה אד. "הלהב קל כנוצה, אבל התבנית כבדה. היא חייבת להיות מחומר עמיד ודחוס כדי שתחזיק הרבה שנים. התבניות האלה בנות יותר ממאה שנה." האישה העמיסה את התבנית על כתפה ונעצה באד מבט שגרם לה להתכווץ בתחושת אשמה בלתי מוסברת.
"את רוצה עזרה?" שאלה אד במבוכה. האישה גיחכה בצורה לא ממש מעודדת. "נראה אותך." היא פנתה לאחור ואד אחריה, בתחושת חוסר נוחות מובהקת.
הן הגיעו לעמדה ואד הופתעה לראות שהיא ריקה. "איפה שאר היוצרות?" שאלה אד.
האישה הניחה את התבנית על משטח האבן והרימה מוט שטוח וקצר. "ההפסקה הגיעה." אמרה קצרות. היא תחבה את המוט לתוך החריצים שבתבנית והרימה את הלהב.
הוא היה יפיפה, דק וארוך, חריצים עמוקים בקצהו הכהה ומשטח קצר וחלק מלא בחרכים. הקצה המחודד בהק מרוב חדות.
"זה מקסים," אמרה אד. היא אף פעם לא התלהבה במיוחד מכלי נשק, אבל הלהב הזה היה יפיפה. האישה הרימה אליה מבט מוזר והושיטה לה את הלהב. אד תפסה בחלק שנראה לה כמו ניצב, וצייצה בהתרגשות. "זה חסר משקל." אמרה בקול דק. האישה גיחכה, אבל לא בלגלוג כמו קודם. "ברור שזה חסר משקל. זה עשוי מאש ומאבני ירח." היא פתחה קופסת עץ שהייתה מתחת למשטח וחשפה ערימה של שבבים כחולים זוהרים.
"אלה אבנים...מהירח?" שאלה אד בחיוך נבוך.
"לא, אלא שבבים מכוכבי שביט שנפלו באזור. אם שותלים אותם באדמה, הם גדלים לשיחים. ברגע שקרן אור נוגעת בהם, הם מתפוררים מיד. לכן הם נדירים וקשה למצוא אותם, ואנחנו שומרות את הפירות מכל משמר."
אד חפנה בידיה מהשבבים; מגעם היה קריר והם היו חלקים לגמרי. משקלם היה כבד יחסית לאבן בגודל גרעין דלעת, אבל היא יכלה להחזיק את החופף הגדוש שבידה במשך שבוע ולא להתעייף. בתבנית הלהבים שמו מספר שבבים זעיר.
"זה כמו להחזיק אש, ולכן הלהב קל כל כך." חייכה אד. האישה הנהנה.
"תודה רבה. זה היה מרתק." אמרה אד בכנות. האישה הנהנה שוב.
אד הלכה צעד אחורה, ואז הסתובבה. "מה השם שלך?"
האישה כיווצה את עיניה בבלבול. "השם שלי?"
אד הנהנה באותו כובד ראש המתאים לאישה. "איך קוראים לך,"
האישה סגרה את התיבה הכבדה והתרחקה משם.
"רגע!" אד הלכה כמה צעדים לעברה בחוסר הבנה.
"אין לי שם! זה באשמתך!" צעקה ופחות או יותר ברחה מהאזור.
אד לטשה בה מבט מבוהל, והביטה בצלה המתקצר ככל שהשמש שוקעת ונעלמת מאחורי הגבעות, משאירה אחריה שמיים צבועים בגוון צהבהב עכור וכמה פסים של אפור.

נכתב לפני 13 שנים