ילד קטן מדדה לעבר הדלפק, על פניו חיוך שיכול להפיק רק ילד בגילו. הצעירים יותר, אין להם יכולת לעבד את העולם ולהסיק מה גורם להם לאושר ומה לא.
המבוגרים יותר נוטים לשכוח איך מחייכים, בשלב מסויים.
גוו אינו ארוך די הצורך כדי להניף את ראשו אל מעל לשפת הדלפק, ועל כן המוכרת קופצת בבהלה למראה ספר קטן הנדחף לכיוונה בידי זוג ידיים קטנות נטולות גוף, מפוטמות בשומן ילדות.
היא מציצה אל מעבר לדלפק ומסתנוורת לנוכח אותו חיוך של אושר שאין לו לא גבול ולא אופק.
"כמה זה?" הוא מצייץ, מנסה לשוות לקולו - שההתרגשות שבקניית ספר חדש מדקקת אף יותר מהרגיל - טון עמוק, כמו של אבא, שכן כעת הוא מתעסק בעניינים פיננסיים בעלי חשיבות עליונה, והוא צריך שיקחו אותו ברצינות.
"שמונים וארבעה שקלים", היא משיבה לו דרך זוג עדשות זכוכית דקות כלואות במסגרת לילך.
היא לא מחייכת.
הוא מחליק על הדלפק כרטיס אשראי, ששט על גבי הזכוכית עד שהוא פוגע בספר, ונעצר. יש להניח שהיה פועל באופן דומה כריאקציה לכל תגובה אפשרית מצדה, אבל הוא לא מתכוון לגלות לה שאין לו מושג מה הוא עושה.
המוכרת לא לוקחת אותו.
"אתה בטוח שזה הספר שאתה רוצה?" היא שואלת אותו.
"כן", הוא עונה בהחלטיות, החיוך מקובע בעיניו החומות הגדולות.
היא משתהה לרגע, ומתחילה להושיט את ידה בהסתייגות אל עבר הכרטיס.
היא מתחרטת מיד.
"בטוח-בטוח?"
הוא מהנהן נמרצות, לא מבין למה הספר עוד לא שייך לו.
היא נועצת בו מבט קשה.
"אולי תבחר ספר ילדים במקום? בוא, אני יכולה לעזור לך. יש לנו ספר חדש של..."
"לא, תודה", הוא משיב לה, מתחיל לאבד את הסבלנות. "אני רוצה את זה".
היא נאנחת, כמעט מובסת. לרגע היא חושבת שאין בכוחה להתחרות בעקשנותו של ילד קטן, וידה מתחילה בשנית את המסע הארוך והמפרך אל עבר כרטיס האשראי שעודנו מונח יתום על הדלפק. לבו מתחיל לפעום בהתרגשות מחודשת...
"זה בגלל התמונות?" היא שואלת ומושכת את ידה בחזרה במהירות. לבו דומם בשנית, ואתו האדרנלין שבורידיו.
"לא", הוא נעלב.
הוא משקר, כמובן. זה לחלוטין בגלל התמונות.
"זה כי הוא קצר?" היא מנסה שוב.
"לא", הוא שב ומשקר, אם כי האורך לא קרץ לו מאותן הסיבות שנדמה היה לה. סיפור קצר במדפי המבוגרים אינו מחזה שכיח.
"הכריכה, אם כן. השם של הסופר. איכות הנייר", פיה פולט סדרה של ניחושים אל אוויר חנות הספרים המתרוקנת לאור השמש השוקעת.
"לא, לא, לא", פיו, לעומתה, הוגה סדרה של שקרים, והוא אפילו לא מרגיש אשם. חטטנותה של המוכרת הזו מגדישה בהחלט את דרישות התפקיד.
"אז למה אתה רוצה דווקא אותו?"
"הסיפור", הוא עונה לה, וכעת הוא כבר לא משקר. "קראתי כבר חצי, אבל עכשיו אנחנו צריכים ללכת הביתה ואני רוצה לסיים".
לרגע נראה שאין לה מה לענות לו.
"אני מבקשת ממך שתיקח ספר אחר", היא רוכנת, לבסוף, מעבר לדלפק ולוחשת על אוזנו, משווה לעצמה בתחינתה חזות של אלמנה יחפה המתחננת לנדבה.
"אבל למה?"
"אתה לא תבין אותו".
כעת נפגע עד עמקי נשמתו הרכה. "כן אני כן!"
לא, הוא לא.
"אמא שלי אומרת שאני חכם!"
הוא עתיד לגלות שאמא לא תמיד צודקת.
"ששש, אל תצעק", היא נבהלת למראה זוג ישיש המסתובב לעברם, על פניהם המקומטים חרושים מבטים מטיפים. "תקשיב, לספר הזה יש משמעות חשובה בשבילי. ואם תקרא אותו מבלי להבין על מה הוא מדבר, זה יהיה כמו ונדליזם".
"זה לא יהיה כמו ומדליזם!"
"ונדליזם".
יש שהיה משיב הילד הערה מחוכמת, ויש שבסופו של דבר היה נכנע להפצרות המוכרת והולך לבחור ספר ממדפי הילדים, אם אותה השיחה היתה זוכה להמשיך כסדרה. אבל אמו של הילד, שכבר באמת רוצה להגיע הביתה, מבינה לפתע שבנה אינו חוזר וניגשת לראות מה מעכב אותו.
המוכרת חוטפת כמות הגונה של צעקות, ולבסוף מעבירה את כרטיס הפלסטיק במכשיר המתאים, אורזת את הספרון בשקית הרב-גונית של צומת ספרים ומגישה אותה לילד באי-רצון מוסווה מאחורי חיוך מקצועי מרוסק.
האם מסתובבת ומתחילה לצעוד לעבר היציאה מהחנות, והמוכרת נשארת במקומה, מתחבטת אם לומר או לומר, לא מצליחה להחליט האם היא מסתכנת בהצתת חמתה של האם המטורפת, ואם כן - האם הסיכון שווה את זה.
המבט האחרון ששולחות בה העיניים החומות הגדולות, השואלות, ביציאתן דרך הדלת, הוא הדחיפה האחרונה שהיא צריכה.
"אתה תוכל להבין אותו ביום שבו תלמד לאהוב את וגנר", היא קוראת אחריו, והאם ובנה נבלעים אל תוך הרחוב ההומה ובחזרה אל תוך השגרה.
על אף ששלדו אמת מוצקה, ייתכן וזה איננו הדיאלוג המדוייק שהתנהל באותו יום, שכן לזמן יש נטייה להשלים פערים בעצמו. כך או כך, המוכרת המטורפת, שבפירוש מעולם לא שמעה על עיקרון "הלקוח תמיד צודק", צדקה.
הייתי צעיר מדי בשביל "המתקפה על המאפייה", ולתת לי לקרוא אותו בגיל כה רך היה הרבה יותר מונדליזם. כלפי הספר היה זה אי-צדק משווע, וכלפיי היה זה ביטוי של אלימות, ואולי כזה שיש לו קשר לפדופיליה.
קראתי אותו כסיפור. סיפור קצר עם מילים יפות וציורים מרהיבים שעזרו לי להרגיש כאילו אני חלק מהמסיבה, כשלמעשה אני היחיד על רחבת הריקודים וכל שאר הנוכחים מביטים בי בזעזוע, לא מבינים למה אני מפזז בלוויה.
לאחרונה התחלתי לשמוע הרבה מוסיקה קלאסית, ואל רשימת היצירות הקבועות שלי מצאה את דרכה "דהרת הוולקירות", מאת ריכרד וגנר.
לפני כמה ימים יוטיוב העלה הצעה - "טריסטן ואיזולדה" מאת וגנר. 'מומלץ עבורך'.
ידע מסויים על פועלו ועל מורשתו של המלחין כבר היה לי, וכשהתחבר עם העוצמה המוסיקלית האדירה של "טריסטן ואיזולדה", וכל זאת על רקע יום השואה - משהו בי נשבר. והבנתי, לפתע.
הבנתי.
הבנתי כל כך עמוק, כל כך חזק, כל כך מחניק וכל כך מכביד. הבנתי את האש, ואת השנאה, ואת הגז ואת המוות, ואת ההדרה ואת הצהוב ואת האדום ואת השחור. את העפר ואת האפר המעוורים עיני ילדים שלא יזכו לחייך את אותו חיוך נדיר, שיכולים לחייך רק ילדים בגילם, שכן הצעירים יותר - אין להם יכולת לעבד את העולם ולהסיק מה גורם להם לאושר ומה לא. והמבוגרים... הם נוטים לשכוח איך מחייכים.
מפה לשם נזכרתי בדבריה של אותה מוכרת מלפני כל כך הרבה שנים. לא יכולתי להפסיק את "טריסטן ואיזולדה", ועל כן עם האוזניות תחובות באוזניי ירדתי למרתף ושליתי את "המתקפה על המאפייה" מתוך הספרייה.
הספר נפתח באמירה המהדהדת: "בכל אופן היינו רעבים".
אם כן, בראש ובראשונה הוא מדבר על רעב.
"ולא סתם רעבים. רעבים כאילו בלענו חלל של אוויר".
על רעב, ועל אוויר.
"בהתחלה החלל היה קטן, באמת קטן, כמו חור של סופגנייה, אבל עם כל יום שעבר הוא הלך ותפח בתוך גופנו, עד שלבסוף היה לריק שאינו יודע שובע".
ריקנות. רעב, אוויר, וריקנות.
"אנדרטה מונומנטלית לרעב, כשברקע מתנגנת מוזיקה חגיגית ומעוררת כבוד".
רעב, אוויר, ריקנות, בדידות ודיכאון. כל אותם ידידי אמת הנמצאים שם בשבילנו ברגעים של כאב ועלטה קטיפתית נוקבת; המקיפים אותנו באותן שעות קטנות בלילות מתישים ובהם אנחנו מסתובבים מצד זה לצד זה בחוסר מנוחה, והמוח הדוהר איננו מאפשר לשינה המיוחלת לגאול אותנו מן הייסורים.
הוא מדבר על הכאב הבנאלי, ההמוני. הוא פונה לשבר הכלי הקטן, הזעום ביחס לאושר המציף את חיינו, ואף על פי כן הוא בעל קיום בכל נפש אנוש על פני התבל.
ובזה טמון יופיו.
כי לכאורה, כל כך קל להתחבר ולהבין, וגם ילדון יש לו דאגות אלו ואחרות הנוגעות לילדה עם הצמות שצחקה עליו אתמול ולגלידה שאמא מסרבת לקנות עכשיו כי חם והיא עייפה וצריך להתכונן כבר למיטה ולמען השם, ילד, קניתי לך ספר, אי אפשר לרצות אותך בשום דבר?!
ועכשיו הוא בוכה, וגם בו יש שבר כלי זעיר.
אבל הוא עוד לא אוהב את וגנר.
והוא לעולם לא יוכל להבין שהכאב הקטן, הפופוליסטי, שהספר מלטף לו בלחישות מפתות, אינו אלא תחילת הדרך. הכניסה לצינור, שדרכו ניתן להתחבר לכאב נעלה, נושן, שבטי. מרטירי כמעט. כאב של אמהות הנאלצות לבחור בין ילדיהן ושל בנים הנאלצים לשמוע את קיבתם מקרקרת ברעב בעודם חוזים באחיותיהם הלועסת לאט את קליפות תפוחי האדמה המרות שעבורן סיכנו את חייהם.
זה טראנס, וזה קסם מסוג שאין טעם לנסות ולהסביר. הוא צרוב עמוק בבשרנו, בצלקות שלא ידהו לעולם.
וכעת, בחנו את עצמכם. האזינו לוגנר, ונשכו את השפתיים בייסורי כאב כשתוטח בכם האשמה, זו המלווה להבנה כי אתם נהנים מהמלחין המועדף על הצורר הנורא ביותר שהשאיר עקבות סולייתו באבק המכסה את אדמתנו. אדמתנו - באי העולם.
האשמה, כי הנעימה המלווה אתכם במלאכת שטיפת הכלים היא זו שקידמה את פניהם של מיליוני אנשים כשכשלו החוצה מן הרכבות, נדחקים על ידי נחיל אנושי ומתענגים על אוויר מצחין מעשן שפחמו איננו עץ.
האשמה, כי המוסיקה המציפה את חושיכם עד קהות היא זו שעל השמעתה הפומבית במדינת ישראל קיים טאבו תרבותי כבד, הנובע מתוך כבוד אחרון לאלו שנאלצו להאזין לה בעת שהתקלחו והתלקחו במקלחת אחרונה.
האשמה, כי זוהי המוסיקה שהתנגנה בלוויתו של אלוהים, והאשמה, כי אתם שותפים לרצח.
אם אהבתם את הנעימה, הרי שכל רגע שבו אינכם קוראים את "המתקפה על המאפייה" הוא רגע מבוזבז.
אם לאו, אנא מכם, הניחו לו במנוחה.
אחרת, עוד תמצאו את עצמכם חוטאים בונדליזם.