ביקורת ספרותית על היינו שקרנים מאת א' לוקהארט
בזבוז של זמן

---

אני מודעת למגרעות שלי. בסדר, אולי לא לכולן. אבל אני יודעת שאני אדם מאוד קולני, מפוזר, חולמני, מעצבנת לעיתים קרובות, בטוחה שאני צודקת. אז אני מנסה להימנע מלהראות אותן. א' לוקהארט הזאת לא מודעת לדברים שהיא לא יכולה לעשות. היא פשוט לא מודעת לזה שהיא לא יודעת, שאין לה שמץ של מושג איך לכתוב.
הסיבה הראשונה ששנאתי את הספר הזה, היא בגלל שהוא כתוב איום ונורא. אחת צורות הכתיבה הכי מעצבנות שנתקלתי בהן אי פעם. בגלל שאני לא אצליח להסביר את זה מספיק טוב, תנו לי להראות לכם:

"הלב שלי פירפר כמו דג סלמון בין פרחי הדמונית" (אלוהים אדירים)

"הוא לא היה רק גאט. הוא היה התבוננות והתלהבות. שאפתנות וריח חזק. כל זה היה שם, בעפעפי עיניו החומות, בעורו החלק, בשפתו התחתונה המשתרבבת. אנרגיה עצורה." (שפתו העליונה המשתרבבת???)

"ברוכים הבאים לגולגולת שלי." (איפה היציאה?)

"שרירי הבטן שלו רוטטים והוא נראה עירום יותר מאשר בבגד הים" (יש טעם להתחיל בכלל? רוטטים?)
"הנשיקה שלנו הופכת את העולם לאבק" (רומנטי)

אני יכולה להמשיך עוד ועוד, אבל נראה לי שהבנתם את העניין. הנורא מכל הוא שבשלב מסוים מתרגלים לסגנון הזה.
הספר הזה מעצבן בכל כך הרבה רמות. יש כאן ניסיון ברור להתחנף לבני הנוער. שונאים מבוגרים? חושבים שהם צבועים? נכניס את זה לספר. שונאים את הערך המוגזם שיש לכסף? גם את זה, צודקים. חושבים שמלחמות זה מטופש? גם. אוהבים רומני קיץ? יאללה. מרד נעורים? הולך. את כל השטויות נחביא מאחורי הדברים האלה. במה שנשאר אני אשתמש בדמויות הפלקט שלי ובאהבה המטופשת שלהם להעביר את הזמן עד הסוף המפתיע- מרגש- מדהים שלי.

אוקיי, אז הסוף באמת מפתיע. אבל שחושבים על זה, מקורי הוא לא. זה בוצע כבר עשרות פעמים בוואריציות שונות. "החוש השישי", "מועדון קרב", "פיתול כפול", "נעלמת" ואפילו "מר מ' היקר". אז האמת היא שאין כאן שום חידוש. ברור לגמרי שזה היה הדבר הראשון שלוקהארט חשבה עליו, אבל איך למלא עוד 200 עמודים במשהו בעל ערך, לא, זה הרבה פחות חשוב.

אם יש משהו שמעצבן יותר מספרים שטחיים ומטומטמים, זה ספרים שטחיים ומטומטמים שמתחבאים מאחורי אמירות עמוקות. תמיד יהיו בעולם ספרי נוער טפשיים. זה ברור. אבל לפחות הם לא מנסים להגיד לנו שהם לא. אפילו הסופר יודע את זה. הספר הזה, לעומתם, מתכסה בכל כך הרבה אמירות כאילו עמוקות כאלה, כאילו אינטליגנטיות, כאילו פילוסופיות, אבל זו רק קליפה ריקה. בפנים אין כלום, חלל ריק, ושטוח נורא. וזה הרבה יותר מעליב את האינטילגנציה מאשר ספר שיודע שהוא ספר שטחי.

בכל זאת זה לא היה בזבוז זמן מוחלט. למדתי שלושה דברים:
א. זה שג'ון גרין כותב טוב לא אומר שיש לו טעם טוב בספרים.
ב. הניו יורק טיימס ממליץ על כל ספר קיים.
ג. אנשי הכריכות צריכים לתת את הכריכות היפות לספרים ששווים את זה.

» ביקורות נוספות של אריאל
» ביקורות נוספות על היינו שקרנים