sunwing

sunwing

בת 19 מgotham city

הנני נשבעת בזאת חגיגית שאני מחפשת צרות



» דירגה 262 ספרים
» כתבה 18 ביקורות
» יש ברשותה 80 ספרים
» מוכרת 0 ספרים
» נרשמה לסימניה לפני 4 שנים ו-1 חודשים
» ביקרה לאחרונה בסימניה לפני חודש
» קיבלה 109 תשבחות לביקורות שכתבה

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

» רשימת הסופרים של sunwing

» מדף הספרים (4 מתוך 80)
» מדף הדירוגים (4 מתוך 262)
1.


התחלתי לקרוא לפני חודש
2.
כל כך קשה לקרוא את הספר הזה!
התחלתי לקרוא לפני שנה ו-2 חודשים
3.


התחלתי לקרוא לפני שנה ו-5 חודשים
5.


התחלתי לקרוא לפני 3 שנים ו-3 חודשים
6.
4
התחלתי לקרוא לפני 3 שנים ו-4 חודשים
ביקורות ספרים:

מוצגות 6 הביקורות האחרונות מבין 18 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

הספר הראשון שאני נכנעתי ממנו ולא סיימתי. אני ממש ממש רצינית. מאז שאני זוכרת את עצמי לא נכנעתי מספר: תמיד קראתי אותם עד הסו... המשך לקרוא
4 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 8 חודשים


אני, כמו כל תלמידי התיכון, הייתי צריכה לקרוא את הספר הזה. בסוף השנה ישאלו אותי שאלות על אנלוגיה בין הדמויות, או על הסוף, או ... המשך לקרוא
10 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-1 חודשים


חמש סיפורים. חמישה כוכבים. כוכב לכל ספר. בואו נתחיל. סיפור ראשון-סרטים: הסיפור מדבר על מישהי (אני לא מצאתי את שמה, אני פש... המשך לקרוא
2 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-3 חודשים


אני אגיע ישר לעיקר: הדבר הכי מעצבן בספר הזה הוא שיש לו פונטאציל להפוך לספר טוב. לא מדהים, לא חמש כוכבים, לא מהTOP 10 שלי, אבל כן... המשך לקרוא
2 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-5 חודשים


הספר מדהים. באמת שכן. אני לא אתבייש להגיד שאני למדתי הרבה דברים מהספר וכריסטופר מדהים והטוויסטים ו ו ו אבל אני רוצה לדב... המשך לקרוא
10 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-5 חודשים


טוב, אני באמת שלא יודעת איך להתחיל את הביקורת הזו, ובטח שלא להמשיך אותה, אז אני פשוט אתן לכם 8 סיבות למה כן לקרוא את הספר ומה... המשך לקרוא
9 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנה ו-6 חודשים




מוצגות 6 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

ספר שהקריאה בו קולחת והוא נקרא בשקיקה ובמהירות האור. מדוע? ראשית יש כאן סיפור מעניין מתחילתו ועד סופו. ורוניקה, היא ב... המשך לקרוא
9 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני חצי שנה


לפני 10 שנים, ג’ני ג’נקינס הואשמה ברצח אמה ונשלחה לכלא. הראיות היו כל כך נגדה שאפילו היא כבר האמינה שהיא זו שרצחה בדם קר ... המשך לקרוא
5 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 8 חודשים


בגיל 16 לילי נחטפה מחוץ לשערי בית הספר התיכון שלה. החוטף שלה החזיק אותה 8 שנים במרתף מתחת לבקתה שהחזיק מחוץ לעיר. 8 שנים בהן ... המשך לקרוא
3 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 8 חודשים


קיבלתי המלצה על הספר לפני שבועיים והייתי חייבת לבדוק אותו, אז כתבתי באינטרנט ׳אהבה מכוערת׳ וקראתי את התקציר. התקציר כשמו ... המשך לקרוא
7 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 8 חודשים


אני אוהבת סיפורים שמבוססים על מקרים אמיתיים. הם מקור לכוח והשראה. אני אתחיל מסוף הספר, שבו המחבר כתב :"ננסי הרד, הסיבה לכך ש... המשך לקרוא
11 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 9 חודשים


איכס, אני פשוט נגעלת כרגע. אלו לא חיים של אף בנאדם אמיתי. אני מאוכזבת מעצמי מאוד שאז בכיתה ד' קראתי שלושה מהספרים. אני מתחרט... המשך לקרוא
2 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 10 חודשים


מתוך הפורומים:
טוקבקים על ביקורות ספרים:

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

פרלוג+הפרק הראשון: http://simania.co.il/forum.php?showNoteId=317188#noteId_317188

פרק 2:
הבחור הזה, שקורא לעצמו מיקי טננט-סמית', מתיישב על השולחן במטבח ומסתכל איך הקומקום-הקסום עושה את עבודתו.
"אז, תן לי להבין," שואל מיקי, "יש את גוף החימום, שהוא הדסקית הזו." הוא מצביע על המשטח שעליו עומד הקומקום, "בתוך הדסקית הזו יש מעגל אש, שמופעל כשאני שם את הקומקום עצמו וכשהמים חמים מספיק המעגל מפסיק לעבוד על ידי מנגנון מיוחד?"
"כן," נאנחתי. אחרי כמה שניות שפשוט עמדנו שם, הוא התחיל לרחרח אותי והתחנן שאקח אותו לבית שלי. אמר שיש לו סוד חשוב לספר לי ושהוא חייב לספר אותו במקום פרטי, שרק שנינו נהיה בו. כמובן שזה היה קשור למראה שלו ולאבא שלי, אז לקחתי אותו. מיד כשהגיע הביתה התחיל למלמל לעצמו דברים ברחבי הבית, בזמן שאני הכנתי תה לשנינו. כשמיקי סיים הוא בא אליי.
והנה, בשנייה הראשונה שלא שמתי לב מיקי כבר הספיק להוריד את הקומקום, לשים אותו על השולחן ולהתחיל לפרק את גוף החימום. בן רגע המכסה התפרק והמטבח התחיל לעלות באש. מיקי מתחיל למחוא כפיים ומנסה לגעת באש, בזמן שאני מהר ממלא דלי מלא במים, שופך את המים שבתוכו בכל מקום שהתחיל להישרף. אחרי זה אני לוקח את החלק שהוא פירק ומחזיר אותו בזהירות למקום. מיקי מסתכל על היד שלו, שלא הספיקה לגעת באש בזמן, ואז עליי. "אתה מומחה לזה, נכון?" אומר בקול קליל.
"אתה השתגעת על כל השכל?" אני צורח עליו, "מה אתה חושב שאתה עושה?!"
"בודק," מיקי אומר. הקול שלו פחות קליל. כנראה פגעתי בו.
אני מנסה להירגע. "בודק מה?" אני אומר בקול קשיח.
"את המנגנון, כמובן!"
"זה לא ברור כבר?!" אני לא מצליח לשמור על הטון שלי. מה עובר לבחור הזה במוח?...
"לא…" אומר מיקי, "בבית המנגנון שלנו יותר נוח וטוב. חישבתי שיש 30 אחוזים שזה כמו בבית. אבל אתם קרובים."
"ואיפה בדיוק נמצא הבית שלך, אם מותר לשאול?"
"בגן עדן."
"מה?" אני מתאמץ לא לצחוק, "ואני השטן."
"אני רציני!" צורח מיקי. אחרי שנייה הוא מתעשת על עצמו, לוקח את הקומקום, בודק אם המים מספיק חמים, שם תליונים בתוך כוסות ומוזג לתוך הכוסות את המים. "חוץ מזה, אין לך ריח של שטן. אתה מריח הרבה יותר טוב."
במשך חצי שעה אני הקשבתי לסיפור של מיקי. לא הייתי מאמין לאף מילה אילו לפני תחילת הנאום, הוא לא היה מוציא את הכנפיים שלו: כנפיים גדולות, יפות ולבנות.
הוא סיפר שהוא בעצם גלגול נשמות של המלאך מיכאל, מנהיג המלאכים. השיטה עובדת שלכל מלאך יש מספר מסוים של הזדמנויות לרדת מגן עדן. כשמלאך משתמש בכל ההזדמנויות שלו, הגלגול הנוכחי שלו מת ונולד מלאך חדש. זה יוצר מצב שהרבה מאוד מלאכים לא מסכימים לרדת מגן עדן.
"שיטה זו מיוחדת רק למלאכים? או שגם מיני-"
"רק למלאכים. הרו זו אחת מההוכחות הרבות שהמלאכים הם הכי טובים!"
מסתבר שקיימים גם שטנים, שדים ונפילים. כרגע יש ברית זמינה בין השטנים למלאכים לחיסול הנפילים. מלאכים, שטנים, שדים ונפילים יכולים להריח אחד את השני, אם הם לא מסתירים את הריח האמיתי שלהם בעזרת בושם או משהו.
לשטנים יש ריח של פלפל חריף, לשדים יש ריח של בשר צלוי, לנפילים יש ריח של ביוב ולמלאכים יש ריח של לבנדר.
לכל מלאך יש כוח משלו, שמייחד רק אותו. אצל המלאכים יש ארבע יסודות: ברק, אור, אש ואוויר, ארבעתם מחולקים לארבעת המלאכים שעומדים מול כיסא הכבוד: מיכאל, גבריאל, אוריאל ורפאל. אצל המלאכים אין מגבלת קסם, אלא זה תלוי בכוח הפיזי שלהם. מלאכים שמגורשים מגן עדן ונהפכים לנפילים מאבדים את כוחותיהם. בנוסף לכך, המלאכים יכולים להשתמש בפסוקים מהתנ"ך כמתקפות. נגיד אם הם מצטטים פסוק שקשור לכלא, מופיע מול האויב שלהם כלא. אמיתי.
זו באמת יכולת שימושית.
"הדבר האחרון שאני ארצה לדבר איתך היום הוא קוטלי מלאכים." מסיים מיקי את נאומו.
"קוטלי מלאכים?" אני שואל. ידוע לי על קוטלי דרקונים, קוטלי אלים וקוטלי שדים, אבל מלאכים?
לפי מה שאני יודע, כל מי שיש לו את המילה "קוטל" בעצם למד או שהעבירו לו את המידע מבעצם היצור שהוא אמור לקטול. נגיד שיש קוטל דרקונים של האדמה, אז הוא בעצם למד איך קסם הקטילה מהדרקון עצמו או שהעבירו לו את המידע והקסם בשביל להפוך לקוטל דרקון האדמה. אבל לרוב יש קשר טוב בין בני האדם לבין מי שהם אמורים לקטול, אני חושב. אף פעם לא התעניינתי בדברים האלו.
"בדיוק!" מיקי אומר בגאווה. "כרגע יש שני קוטלי מלאכים: אחד של הרעל ואחת של השמיים. לפני שתגיב," הוא אומר לפני שאני מספיק להגיב, "כן, יש מלאך של הרעל. כן, הוא נאמן לנו וגם הבן שלו. למעשה הבן הוא בעצם הקוטל המלאכים הראשון והשתמשנו בו כבתור מרגל אצל הנפילים. זה הוחלט מלפני…" מיקי סופר עם הידיים שלו, "שש שנים בערך. כשאני הייתי בן ארבעה עשר. אה, בינתיים כל קוטלי המלאכים הם צאצאים של מלאכים. לא סיפרתי לך?"
"לא." אני אומר.
"אז עכשיו אני מספר לך,"
"טוב מאוחר יותר מאשר אף פעם לא."
"נכון? טוב," מיקי אומר והקלילות נעלמת לו מהקול ואני חושב שזה בטח רציני. לכל אורך הנאום שלו הקלילות לא נעלמה. "אז הסיבה שבאתי לכאן היא כדאי להציע לך להיות קוטל המלאך השלישי: הקוטל המלאכים של הברק. מה דעתך?"
המילים שלא נאמרו היו ברורות לי: אבא שלי היה המלאך מיכאל והגלגול הנוכחי שלו נמצא מולי. בגלל שיש לי את היכולת הזו, הגן שיש בתוכי, אני יכול להיות קוטל המלאך של הברק.
"...אני לא יודע." אני מודה. לימדו אותי בצעירותי לפחד מהקסם ולשנוא אותו. למרות שבזמנו היו לי בעיות עם האידאולוגיה הזו, עדיין נשארו בה בסיס בתוכי. חוץ מזה, כשאני נזכר בנזק הרב שגרמו ה"כנפיים" שלי אני כבר מתחיל לפחד. "אני לא אוהב קסם."
"קסם יכול להיות ברכה, אבל גם קללה. תחשוב מה קורה אילו מישהו מקבל ברכה, מתת מאלוהים, אבל האחריות גדולה מידי, אז המתת הופכת לקללה על חייו, נכון? זה אותו דבר גם לגבי אנשים שלא יודעים את הגבול או אנשים שלא יודעים איך להשתמש בה. אני אתן לך לחשוב ובינתיים אקנה לנו ארוחת צהריים."
"עכשיו עשר בבוקר."
"אז בוהוריים." אומר מיקי, לוקח את הארנק שלי ויוצא מהבית, נותן לי לעכל את כל המידע.
נכתב לפני 3 שנים
פרילוג:
"אז זה הוחלט?" שאלה גבי את האיש שהופיע על המסך. שמלתה הלבנה נראתה גדולה עליה, עיניה הירוקות בוהקות והכנפיים שלה היו מוצגות לראווה. היא נראתה בת 14, לכל היותר.
"אנחנו עומדים להשתמש בו כבתור מרגל למעננו?" השלים מיקי את דבריה. בדיוק כמו גבי, הוא נראה בן 14. כל גופו, גם הכנפיים שלו, נראו דרוכות, כאילו הוא עומד להחליט את ההחלטה הכי חשובה בחייו.
"אם זהו רצונך, מיכאל," אמרה הדמות שעל המסך. היא הייתה מכוסה בגלימה ודיברה בלחש. "אתה המנהיג שלנו, לא אני."
"זה מיקי, מיקי!" אמר מיקי בזעם ועצם את עיניו, כאילו הוא מרגיע את עצמו. "בוא נעשה את זה." אמר לבסוף. "נתחיל במבצע המרגל הקטן."
"קיבלתי!" אמרה הדמות והמסך נכבה. נראה היה שהדמות מרוצה מעצמה, ולמה שלא תהיה? הרי אישרו כרגע את התכנית שלה, שעבדה עליה קשה יותר משיצופה ממנה.
"אני חושב שזו תכנית מעולה." אמרה גבי בחיוך והלכה משם.
"אני מקווה." אמר מיקי והלך אחריה, "אני באמת מקווה שכן."


פרק 1:
אני מתארגן במהירות לעבודה, כמו תמיד: מתקלח לכמה דקות, אוכל את הלחם היבש והזול עם ממרח שהיה במבצע, לובש בגדי עבודה שלא מסריחים כל כך, לוקח אוכל להמשך היום, בודק שלא שחכתי אור פתוח או משהו בסגנון ונועל את הבית. אני מתחיל ללכת לעבר העבודה, בתקווה שאף אחד לא יעצור איתי או ינסה לדבר איתי או יתחיל להתחיל אותי. את הסוג השלישי אני הכי שונא. זה לא משנה אם זה בנים או בנות, אני עדיין שונא אותם. למזלי, זה לא קורה לרוב.
כבר דיברתי והנה שמעתי שתי בנות מצחקקות ומצביעות עליי. אני לא מבין למה לפעמים יש אנשים שמסתכלים עליי כאילו אני הבחור הכי חתיך שמופיע במגזין נוער מטופש. למעשה, אני בכלל לא חושב שאני יפהפה וכל השטויות האלו. יש לי רעמה בצבע תכלת (תכלת? ברצינות? למה לא ירוק, שחור או כחול כהה? למה תכלת?), גוף דיי שרירי וקעקוע על הכתף וחלק מהיד. העיניים שלי הן חומות, כמו לשמונים אחוז מהמדינה הזו. שיהיה. שהן יתלחששו ויצביעו וירכלו לעצמן בכיף.
אני מגיע לעבודה,הפיצרייה של אדוארדו. סליחה, הפיצרייה ועוד של אדוארדו. טעות שלי. רוב מהעובדים נראים טיפה דרוכים, כאילו אני עומד להכות אותם. את האמת שממש בא לי, אבל אני מתאפק כי אני ממש לא רוצה שיפטרו אותי מהעבודה. זה מה שחסר לי עכשיו.
"היי! ריקי!" צורחת לעברי ניקי בחיוך, "יש כבר עבודה שמחכה לך."
ניקי פרונטיר, הבת של הבוס. אפשר להגיד שאנחנו ידידים טובים.
"האי האי, אני בא." אני בא לידה והיא נותנת לי חבילה גדולה של פיצות, ספגטים, פוקצ'ות ועוד כמה מאכלים. אני לוקח את החבילה, מופתע כמה אנשים יכולים להיות חזירים בעולם הזה והולך לכיוון הדלת, לקחת את האופני-עבודה שמחכים לי.
"שיהיה לך טיול מהנה!" צורחת ניקי בחיוך אליי שנייה לפני שאני יוצא מהדלת.

לפעמים אני תוהה מה אימא שלי תגיד על אורח החיים שלי. אולי שהוא לא בריא בעליל, או שאני צריך להנות יותר בחיים. אולי היא בכלל תגיד שאני וניקי צריכים להיות ביחד.
למרות כל הניחושים שלי, אני יודע שאני בחיים לא אצליח לדעת מה היא הייתה חושבת.
אבא שלי נהרג במלחמה גדולה, כשהייתי בערך בן שלוש. אין לי זכרונות ממנו, אמא תמיד אמרה שהיה לו שיער כחול ואמרה שהשיער שלי הוא כמו השיער שלו, רק לייט. בנוסף, היא גם אמרה שהוא היה מאמין גדול באלוהים ושאף אחד ושום דבר לא ערער את אמונתו. בילדותי הוא נשמע כמו גיבור, עכשיו הוא נשמע כמו סתם עוד בן אנוש שמת, עם אהובים שהשאיר מאחור.
אני גדלתי בכפר דתי לחלוטין: לא היה בו אפילו אחד שלא האמין באלוהים. בנוסף לכך, הם חשבו שקסמים זה מעשהו של השטן ולכן כל מי שהיה קוסם או אפילו היה בעדם, נחשב לכופר וכל הכפר עשה עליו חרם, עד שהוא נעלם לחלוטין מהאזור.
הצרות שלי התחילו כאשר שאלתי שאלה פשוטה בכיתה: "יש הוכחה לקיומו של אלוהים?"
אני חושב שבזמן הזה הייתי בן שש, בכיתה א', אבל השאלה הטריפה אותו. מילא אותו, היא הטריפה גם את שאר בכיתה שלי ואפילו מורים שהיו בסביבה ולא הבינו מה המומה, אחרי שהסבירו להם הצטרפו גם הם שהצטרפו למהומה וצעקו עליי.
אחרי אותו יום, אני התחננתי בפני אימא שלא אלך לבית הספר והיא תשאיר אותי בבית, אבל היא לא הסכימה.
כמובן שלא.
ניסיתי להסביר לה את המצב, שמציקים לי בבית הספר והמורים מכשילים אותי בכוונה, עד שהבנתי שהיא לא יכולה לעשות כלום אם זה וזה אך ורק ידכא אותה, אז הפסקתי. המורים והתלמידים היו נהנים כל כך מלהציק לי ולהשפיל אותי ואפילו להכות אותי, עד שכבר חשבתי שאני אשם בהכל: שזה מגיע לי. עד היום אני לפעמים חושב ככה.
השיא היה בכיתה ג'. חבורת תלמידים שכביכול שלטו בכול הכיתה והיו "המלכים" שלה, החליטו שנמאס להם ממני. חלק מהם גררו אותי בכוח בכל בית הספר בזמן שהחלק השני הרביץ לי. ראיתי שרוב האנשים, מבוגרים וילדים, צחקו מהמראה. היו כמה אנשים שנראו מזועזעים או נראה עליהם שהם רוצים להגיב, להתנגד, אבל הם לא עשו כך. אף אחד לא עשה כלום אם זה, חוץ מלעודד. אני מבין אותם: גם אני לא הייתי עושה כלום. ניסיתי להתנגד להם והתחננתי שיפסיקו. אפילו בכיתי טיפה, אבל שום דבר לא עזר. אפילו לא קצת.
לבסוף הם פתחו את בכוח את הדלת של הגג וזרקו אותי על הרצפה.
"תעשה את זה." אמר המנהיג של החבורה, שענה לשם תומס.
"לעשות מה?" שאלתי בפחד.
"תתאבד!" הוא ענה בכעס, והשאר הצטרפו אליו. "תתאבד!! תתאבד!! תתאאאאאבד!!" הם שרו את זה שוב ושוב. היו שמה בערך שבעה ילדים, אבל זה נשמע כמו מקהלה של מאה אנשים שפשוט רוצים שאני אעלם מחייהם.
"לא!!!" צרחתי בכל כוחי, "אני לא רוצה!! אתם לא יכולים להכריח אותי! מה קרה ל"תואהב את חבריך כמוך?"
"זה לא נחשב אם הם חושבים שאלוהים לא קיים." הודיע תומס והתחיל לדחוף אותי עד שהגעתי לשוליים. התנדנדתי טיפה כשבסוף הוא נתן את הדחיפה האחרונה והתחלתי ליפול.
עצמתי את עיני. אני לא רציתי למות, אני לא רציתי להצטרף לאבא שלי. חשבתי לעצמי שאני רוצה להישאר אם אימא ולחיות איתה. כן, אנחנו נעזוב את הכפר ונחייה בעיר גדולה ויהיו לי חברים. אני לא הייתי מוכן לעזוב עדיין!
כשהמחשבות האלו עברו לי בראש, הרגשתי דגדוג בכל גופי. ההרגשה הזו הייתה על חלקים קטנים מהגוף שלי, עברה בכל גופי עד שהגיעה לעצמות הבריח בגב שלי ולאט לאט הנפילה התחילה להתרכך. כשפתחתי את העיניים, גיליתי שיש מעצות הבריח שלי מעין כנפיים שעשויות מברקים קטנים.
'מה לעזאזל?! איך… מה… למה…' חשבתי לעצמי. מרוב שהייתי בשוק, לא יכולתי לחשוב בהגיון.
אחרי כמה שניות הכנפיים התנפצו בקול גדול. נראה שהברקים שהרכיבו את הכנפיים נשלחו לכל מקום, פוגעים בכל דבר שנתקל בדרכיהם.
אחרי כמה שניות נחתתי על הרצפה והדבר האחרון ששמעתי אלו הצרחות של אנשים: חלק מהם בגלל המראה שלי על הרצפה וחלק מהם בגלל הברקים.

התעוררתי אחרי כמה שעות, שכבר היה חשוך בחוץ. מצמתי בהפתעה אבל לא יכולתי לראות כלום. כנראה שהמנורות רחוב נהרסו לחלוטין בגלל הברק.
אופס.
הרגשתי כאב חד בצלעות וברגל השמאלית שלי. ניסיתי לקום וללכת הביתה, בזמן שאני מסדר את המחשבות במוח.
'אני איך שהוא גרמתי לכנפיים שעשויות מברקים לצאת, לא, להופיע, מסביבי וכך הצלתי את חיי.' חשבתי לעצמי, "רגע, לא קוסמים עושים דברים כאלו? אני קוסם?" וככה המחשבות דהרו להן. הבנתי שכנראה קיבלתי את הכוחות האלו מהצד של אבי, שכנראה גרמתי לנזק רב ושהתחילו להרביץ לי, אבל מישהו עצר אותם. אולי הם חשבו שהם לא שווה את זה.
אחרי זמן הליכה בלתי מבוטל ושתי פעמים שהקאתי, הגעתי לביתי. כשנכנסתי, ראיתי את אימי שוכבת על הרצפה, מדממת מכל מקום אפשרי בגוף. על הקיר כתוב בכתב, עם הדם של אימי: "כופרים ארורים!!"
אני לא יכול לתאר את ההרגשה שהייתה לי באותו זמן. זה דבר בלתי ניתן לתיאור. גם אם אני אהיה הסופר הכי ידוע בעולם, לא אדע איך לתאר את זה במדיוק. הייתי בהלם מוחלט, הרי איך בן אדם יכול לעשות את לבן אדם אחר?! האם זה מה שאלוהים היה רוצה?! הייתי עצוב כמו שמעולם לא הייתי בימי. אימא שלי, המשפחה היחידה שלי, מי שגידלה ואהבה אותי, נעלמה. זהו. לא יהיו לי יותר חוויות ממנה. היא כבר לא תאיר אותי בבוקר, תגיד לי בוקר טוב ותתן לי ארוחת בוקר לבית הספר. נכון, היחסים לא היו מושלמים בנינו ולפעמים כעסתי עליה שהיא לא יכולה לעזור לי בעניין בית הספר, אבל עדיין אהבתי אותה! היא עדיין הייתה אימא שלי! גם הרגשתי כעס. כעס רב. איך הם העזו לעשות את זה?! שמישהו יסביר לי!
הקאתי שוב פעם. אני חושב שהמראה היה מגעיל כל אחד, בלי קשר משפחתי. אליי זה כנראה השפיע פי אלף.

אני זורק את האופניים על הרצפה, רץ לעבר הקיר ומקיא עליו. זה לא משנה כמה שנים, בכל פעם שאני חושבת על המראה הזה אני רוצה להקיא. אחרי שהתעשטתי טיפה באותו יום, לקחתי תמונה של הורי, כמה בגדים וכסף, יצאתי מהבית. הייתה בי אינטואיציה שלא אחזור לבית הזה. הלכתי לכיוון המשטרה, לנסות להסביר להם מה קרה ושיענישו את האנשים הארורים האלו. המשטרה התייחסה על זה כאילו זה שום דבר רציני ושזה הגיע לה, כמובן. לא רציתי לעזוב, צעקתי והתחננתי שהם לא ישאירו את זה באוויר ויטפלו בבעיה ולבסוף מאבטח גדול ממדים זרק אותי מהבניין. אחרי שנזרתי, ראיתי שהם שרפו לי את הבית ושבערך כל הכפר רודף אחרי, אז ברחתי. מה עוד היה לי לעשות? זה היה או זה או מוות. ברחתי עוד ועוד ועוד, גם אחרי שהם איבדו את עקבותיי המשכתי לברוח. ברחתי במשך עשר שנים, חי על כלום, עד שהגעתי לעיר הזו והתחלתי לעבוד בפיצרייה ועוד של אדוארדו.
אני לא יודע למה הם לא תקפו אותי כשהייתי בבית עצמו. יכול להיות שהם הסתתרו ורצו שאראה את אימי לפני שאמות בעצמי. יכול להיות שזו הייתה השעה של התפילה. אני לא יודע.

"אתה בסדר?" אומר מישהו ושולח את ידו לעברי. הקול שלו קליל, כאילו שום דבר בעולם לא מפריע לו.
"כן…" אני אומר ומסתכל על הבן אדם, בהפתעה גמורה. איך זה יכול להיות?! העיניים… השיער… צורת הפנים והגוף… הוא נראה בדיוק כמו אבא שלי. אומנם צעיר יותר בעשרים שנה, אבל חוץ מזה: אותו דבר. איך זה אפשרי בכלל? יכול להיות שהוא קרוב משפחה שלי? אבל אימא אמרה שאין לו קרובי משפחה.
מה קורה פה?
"אתה נראה מופתע," מחייך הבחור. "אני מיקי טננט-סמית'. ואתה?"



אני יודעת שזה נראה מבלבל, אבל הסברים בפרק השני (:
נכתב לפני 3 שנים ו-1 חודשים
דמיאן ווין ישב על המעקה בגג הפנימייה והסתכל על כל האורות שבאים מהעיירה שמתחתיו. ברוס, אביו, הכריח את דמיאן לבוא לבקר את "אחיו" הגדול דיק גרייסון, שהיה פשוט יתום שברוס החליט לאמץ. זה לא כאילו היה ביניהם קשר דם או משהו, איו, אבל נראה שברוס העדיף אותו מאשר את דמיאן. אולי בגלל שדיק כן האמין בגישת ה"אסור להרוג" שברוס דגל בה. שיהיה. גם ככה לדמיאן לא היה אכפת משניהם. אז למה בכלל הוא הסכים להישאר אצל ברוס? למה הוא בכלל הסכים ללכת לבקר את גרייסון?
עברו שנתיים מאז שטליה, אימא של דמיאן, השאירה אותו אצל ברוס, והוא היה כבר מעל גיל שניים-עשרה, אך עדיין היו רגעים שבהם התייחסו אליו כמו ילד קטן ונקמני.
דמיאן, שלמד להילחם מאז שזכר את עצמו, שלמד איך לפרוץ למחשבים, לנהוג, לאתר במדויק איפה נמצאים מקומות נידחים בכדור הארץ.
דמיאן, שמאז גיל צעיר רצה לרצוץ את הממונים עליו והיה צריך להיות הכי טוב בליגה רק בגלל שהיה הנכד של ראס אל גול.
דמיאן, שלמד שאסור לסמוך על אף אחד ולהסתיר את רגשותיו בקללות ואדישות כדאי לא להראות חלש.
דמיאן, שראה מול עיניו את סבו, שהעריץ ואהב כל כך, מת מול עיניו ואת אימו מעונה.
והעיקר שברוס עדיין קורא לו ילד קטן.
למעשה, כל האידאולוגיה של ברוס והייתה עולם והיפוכו מהאידאולוגיה שידע עד עכשיו. אם לימדו אותו שצריך להרוג את כל מי שבדרכו, כאן מצפים ממנו להאמין בכל האנשים שהוא פוגש ולהתחבר עם חלק מהם. ומה אם יש להם אינטרסים לפגוע בו? מה אם הם מרגלים אחריו? מה אם הם יתקעו לו סכין בגב באופן מילולי ופיזי? זה ממש אידיוטי לסמוך ככה על אנשים.
למשל, כל הקטע שאומרים שיש שוויון בין כולם וכולם למרות שזה לא נכון. למה בבין בתי הספר הכי יוקרתי בגות'אם בנות צריכות ללבוש חצאית קצרה? הרי אם הבנים ילבשו מכנס קצר כחלק מתלבושת בית הספר, זה ייחשב כבלתי הולם. אבל בנות שלובשות חצאית קצרה? זה מאוד הגיוני. והזונות עוד משתפות פעולה ואומרות ש"הרבה יותר נוח ללבוש בגדים קצרים וחושפניים".
בבית הספר דמיאן לא פגש בן או בת אדם אחד שהוא יכל לסבול את חברתו. הבנות שמה היו מטומטמות שכל הדאגות שלהם בחיים הן האם הלק מתאים לצבע החצאית או מה ללבוש למסיבה בערב ומה שהבנים חשבו עליו זה סיפורים איך קבוצה-שלדמיאן-לא-היה-אכפת-שמה ניצחה באליפות העולם או איך להבריז משיעור מתמטיקה. גם אנשים שנראו לו יחסית בסדר, כמו הבחורה מהכיתה שלו עם הקוקו הגבוה או הילד הבלונדיני המתבודד, הוא לא היה מסוגל להתקרב אליהם. הרי אלו שלפחות נראים נורמליים הם הכי גרועים ויתקעו בך סכין בגב. זה ידוע וזה ברור. גם אנשים שלא קשורים לסביבת בית הספר יכולים לתקוע סכין בגב.
ועוד הוא היה צריך ללכת כל יום ויום למקום הזה, שרוב מה שקרה שם זה שהתלמידים הפריעו, המורה צעקה, התלמידים המשיכו לזלזל בה ולבסוף הגיע הצלצול כדאי שיתחיל הסיפור כל פעם מחדש! הטמטום האנושי.
איך מצפים ממנו להתחבר אל אנשים ולמצוא את אהבת חייו שכל מה שיש זה זונות, מטומטמים ובוגדים לעתיד? איך הוא אמור להתחבר ולהיות "חלק מהאנושות" אם היא כל כך גרועה, כל כך עלובה? אף אחד לא מבין.
"דמיאן?" שאל קול עם מבטא בריטי מאחוריו, והוא קפץ למשמע הקול. הוא לא ציפה שעוד מישהו יבוא לשם. "אני טס, ידידה של דיק. אתה זוכר אותי?"
דמיאן לא טרח להסתובב אליה. "הו. כן. את. אחת מהמטומטמים שגרייסון מסתובב איתם." החבורה של גרייסון הייתה מורכבת מרופא חצי יפני חצי בריטי, אחות בית חולים צעירה ושמאוהבת בגרייסון ואידיוט עם שיער ירוק, מחברת ומתוקים שמשפט המפתח שלו זה "זה מעניין!". בנוסף, היה שם יפני שאמר כמו בובה עם חוט "שלום אני קאיטו יושימורה! שלום אני קאיטו יושימורה!", צייד שלפני האידיוט הירוק הוא רוצח מחברות והיא.
"לא הייתי אומרת מטומטמת. יותר נכון מוזרה." ווילסון ישבה לידו ורק אז דמיאן הסתכל עליה. היא לבשה שמלה ארוכה וצנועה בצבע סגול עם קישוטים כסופים, ששיערה הבלונדיני המתולתל היה עם סרטים בצבעי השמלה ועיניה הכחולות שקדו עליו. היה בה משהו תמים. תמים ומעצבן.
"אין הרבה הבדל ביניהם." קבע דמיאן והסב את מבטו, "אתם עדיין מגעילים אותי, ווילסון."
"אם אתה אומר. אני לא אתווכח איתך. אני אשמח אם תקרא לי טס במקום שם המשפחה שלי."
"המפ. תמשיכי לחלום כלבה."
"טוב, היה שווה לנסות." ואחרי המשפט היא הסתכלה לעבר העיירה בלי להביט עליו.
לבסוף ווילסון שברה את השתיקה, כשהיא עדיין מסתכלת על העיירה. "לפעמים אתה מרגיש לבד ובודד? שאף אחד לא מבין אותך? ששופטים אותך לפי הגיל?" דמיאן הביט בה, קצת בהפתעה. האם היא קוראת את מחשבותיו?
היא ראתה בזה סימן להמשיך. "לפעמים אני מרגישה שכולם שופטים אותי רק בגלל שאני ילדה קטנה. כאילו אני לא מבינה כלום. ולפעמים," היא בלעה את רוקה, "אני פוחדת שהאנשים שאני מתחברת איתם יבגדו בי בשלב מסוים, אם יגלו מי אני. לפעמים זה ממש קשה לנסות להראות שיש בי יותר מעוד סתם נערה טיפוסית." היא שתקה למשך כמה שניות. "אתה מבין אותי, נכון?"
דמיאן המשיך להסתכל עלייה בהפתעה. זה בדיוק מה שהוא הרגיש.
מישהו מבין. מישהו סוף כל סוף מבין.
ווילסון, לא, טס, הסתכלה עליו בשקידה, מחכה לתשובה. דמיאן לבסוף היסב את מבטו, למרות שלא רצה בכך. "לא. אני לא. זה מטופש להרגיש ככה."
"הו." קולה נשמע עצוב, והוא שוב הסתכל עליה. "סליחה שהטרדתי אותך עם המחשבות שלי."
דמיאן רצה להגיד שזה בסדר, שהיא לא הטרידה אותו. הוא רצה לשבת ולהמשיך לדבר איתה עוד ועוד על זה, אך לבסוף נזכר שגם היא בת אדם וגם היא יכולה לפגוע בו ואמר בקול בוטה שלא אכפת לו.
"הו. אני מבינה." טס חייכה אליו חיוך חמוד. פתאום המראה שלה לא היה מעצבן אלא...חמוד.
"את בכלל אוהבת להיות עם גרייסון והחבורה המוזרה שלו?" שאל דמיאן והלכה את עצמו מבפנים על כך שהמשיך את השיחה.
"בטח. אומנם הם קצת…"חשבה על כך כמה שניות, "מוזרים, אבל כיף להיות איתם. הם ממש מעניינים."
"את נשמעת כמו האידיוט הירוק." אמר דמיאן בזלזול ופנייה של טס גם את שמת לב שהאחות בעצם מאוהבת בגרייסון נכון?"
"נכון. אבל איך ידעת? לי לקח כמה ימים לגלות."
"זה לא קשה לגלות." אמר דמיאן בקול ענייני, "רק צריך לחפש את הרמזים."
"אני רואה. אולי יום אחד תלמד אותי איך לחפש אותם.." טס אמרה לו בחיוך. רק לו פתאום חם?
השעון שלה צלצל בקול מתחת לשרוול השמלה, וטס משכה את השרוול והסתכלה על השעון העדין. "אני צריכה לזוז." אמרה בקול מתנצל, ירדה מהמעקה והושיטה יד לעזרה בשביל דמיאן. הוא רק הסתכל עלייה בכמה שניות, עצוב שהשיחה נגמרה, וסטר לידה. הוא ירד בעצמו והלך לעבר המדרגות בזמן שתהה למה הוא מרגיש שביד עברו לו ברקים.
טס עברה אותו בריצה, פתחה את הדלת, צעקה לו "ביי ביי" ורצה לה למעטה. הוא הלך לעבר המדרגות, צופה בה רצה.

למחרת חיכתה לו לימוזינה גדולה ודמיאן נכנס בה בלי להגיד שלום. לא לגרייסון, לא לחבורה המוזרה שלו ולא לטס.
נכתב לפני 3 שנים ו-5 חודשים
קבוצות קריאה:
סופרים צעירים

(קבוצה ציבורית)
מדע בדיוני ופנטזיה

(קבוצה ציבורית)
פילוסופיה

(קבוצה ציבורית)
קובוצת הארי פוטר

(קבוצה ציבורית)
אוהבי דוקטור הו

(קבוצה ציבורית)
המלצות ספרים

(קבוצה ציבורית)
נוער קורא =)

(קבוצה ציבורית)
סקרים

(קבוצה ציבורית)
משחקי הרעב

(קבוצה ציבורית)
הימוגגות ייחודית

(קבוצה ציבורית)
השכנת שלום!!!

(קבוצה ציבורית)
בני הנפילים

(קבוצה ציבורית)
נוער מחפש משמעות

(קבוצה ציבורית)
דמויות מתות

(קבוצה ציבורית)
משחקי אמת או חובה!

(קבוצה ציבורית)
חפרנים XD

(קבוצה ציבורית)
ריק ריירדן !

(קבוצה ציבורית)
בית האדס

(קבוצה ציבורית)
שרלוק הולמס

(קבוצה ציבורית)
קבוצת פאנפיקס

(קבוצה ציבורית)
puella magi madoka magica

(קבוצה ציבורית)
דם האולימפוס!

(קבוצה ציבורית)
תרגילי כתיבה

(קבוצה ציבורית)
עזרה ברעיונות בע''מ

(קבוצה ציבורית)
היום יומולדת ל.. ?

(קבוצה ציבורית)
פה אף אחד לא לבד (:

(קבוצה ציבורית)
אנשים מוזרים בע"מ

(קבוצה ציבורית)
קבוצת הצדק!

(קבוצה ציבורית)
מיראקולוס ליידיבאג

(קבוצה ציבורית)
אנימה 2

(קבוצה ציבורית)
רשימות קריאה:
# שם הרשימה פרטיות כמות ספרים מספר צפיות עודכנה לאחרונה
1. ספרים שקראתי ציבורית 353 15203 לפני חודש
2. הטופ של הטופ ציבורית 102 3068 לפני חודשיים
3. הכי גרועים אישית 11 104 לפני 11 חודשים

» סך הכל 466 ספרים ב-3 רשימות.

הקוראים:


הביקורות האחרונות של sunwing שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. עיר של נשמות אבודות - בני הנפילים #5 / קסנדרה קלייר הספר הראשון שאני נכנעתי ממנ... המשך לקרוא Mira לפני 7 חודשים
2. עיר של נשמות אבודות - בני הנפילים #5 / קסנדרה קלייר הספר הראשון שאני נכנעתי ממנ... המשך לקרוא לי יניני לפני 8 חודשים
3. עיר של נשמות אבודות - בני הנפילים #5 / קסנדרה קלייר הספר הראשון שאני נכנעתי ממנ... המשך לקרוא נונו לפני 8 חודשים
4. עיר של נשמות אבודות - בני הנפילים #5 / קסנדרה קלייר הספר הראשון שאני נכנעתי ממנ... המשך לקרוא Noamomeo לפני 8 חודשים
5. חצוצרה בואדי - ספריה לעם #333 / סמי מיכאל אני, כמו כל תלמידי התיכון, ה... המשך לקרוא דני בר לפני 11 חודשים
6. חצוצרה בואדי - ספריה לעם #333 / סמי מיכאל אני, כמו כל תלמידי התיכון, ה... המשך לקרוא adir לפני שנה ו-1 חודשים
7. חצוצרה בואדי - ספריה לעם #333 / סמי מיכאל אני, כמו כל תלמידי התיכון, ה... המשך לקרוא חגית לפני שנה ו-1 חודשים
8. חצוצרה בואדי - ספריה לעם #333 / סמי מיכאל אני, כמו כל תלמידי התיכון, ה... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני שנה ו-1 חודשים
9. חצוצרה בואדי - ספריה לעם #333 / סמי מיכאל אני, כמו כל תלמידי התיכון, ה... המשך לקרוא אירית לפני שנה ו-1 חודשים
10. חצוצרה בואדי - ספריה לעם #333 / סמי מיכאל אני, כמו כל תלמידי התיכון, ה... המשך לקרוא רץ לפני שנה ו-1 חודשים
11. חצוצרה בואדי - ספריה לעם #333 / סמי מיכאל אני, כמו כל תלמידי התיכון, ה... המשך לקרוא Huck לפני שנה ו-1 חודשים
12. חצוצרה בואדי - ספריה לעם #333 / סמי מיכאל אני, כמו כל תלמידי התיכון, ה... המשך לקרוא IRomi לפני שנה ו-1 חודשים
13. חצוצרה בואדי - ספריה לעם #333 / סמי מיכאל אני, כמו כל תלמידי התיכון, ה... המשך לקרוא עמיר ש. לפני שנה ו-1 חודשים
14. חצוצרה בואדי - ספריה לעם #333 / סמי מיכאל אני, כמו כל תלמידי התיכון, ה... המשך לקרוא מחשבות לפני שנה ו-1 חודשים
15. אני אנסטסיה / אלונה קמחי חמש סיפורים. חמישה כוכבים. כ... המשך לקרוא לא מניה ולא מקצתיה לפני שנה ו-3 חודשים
16. אני אנסטסיה / אלונה קמחי חמש סיפורים. חמישה כוכבים. כ... המשך לקרוא לי יניני לפני שנה ו-3 חודשים
17. היינו שקרנים - פרוזה עשרה # / א' לוקהארט *אני מצטערת מראש: הביקורת הז... המשך לקרוא סתיו :) לפני שנה ו-3 חודשים
18. המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה (מהדורה לנוער) / מארק האדון הספר מדהים. באמת שכן. אני ל... המשך לקרוא IRomi לפני שנה ו-4 חודשים
19. סיימון מוצא את דרכו / בקי אלברטלי טוב, אני באמת שלא יודעת איך ... המשך לקרוא ריצ' רצ' לפני שנה ו-4 חודשים
20. המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה (מהדורה לנוער) / מארק האדון הספר מדהים. באמת שכן. אני ל... המשך לקרוא ~ניצוץ בחושך~ לפני שנה ו-4 חודשים
21. בלילות שבת / אירית קופר ר. אני אגיע ישר לעיקר: הדבר הכי... המשך לקרוא לי יניני לפני שנה ו-4 חודשים
22. בלילות שבת / אירית קופר ר. אני אגיע ישר לעיקר: הדבר הכי... המשך לקרוא מחשבות לפני שנה ו-5 חודשים
23. אחיות לגורל - יומני המכשפות לבית קייהיל #3 / ג'סיקה ספוטסווד פעם חשבתם מה היה קורה אם היט... המשך לקרוא IRomi לפני שנה ו-5 חודשים
24. המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה (מהדורה לנוער) / מארק האדון הספר מדהים. באמת שכן. אני ל... המשך לקרוא Mira לפני שנה ו-5 חודשים
25. המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה (מהדורה לנוער) / מארק האדון הספר מדהים. באמת שכן. אני ל... המשך לקרוא האופה בתלתלים לפני שנה ו-5 חודשים
26. המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה (מהדורה לנוער) / מארק האדון הספר מדהים. באמת שכן. אני ל... המשך לקרוא Cat לפני שנה ו-5 חודשים
27. המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה (מהדורה לנוער) / מארק האדון הספר מדהים. באמת שכן. אני ל... המשך לקרוא אור קרן לפני שנה ו-5 חודשים
28. המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה (מהדורה לנוער) / מארק האדון הספר מדהים. באמת שכן. אני ל... המשך לקרוא עמיר ש. לפני שנה ו-5 חודשים
29. המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה (מהדורה לנוער) / מארק האדון הספר מדהים. באמת שכן. אני ל... המשך לקרוא אוקי (אורית) לפני שנה ו-5 חודשים
30. המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה (מהדורה לנוער) / מארק האדון הספר מדהים. באמת שכן. אני ל... המשך לקרוא לי יניני לפני שנה ו-5 חודשים
31. המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה (מהדורה לנוער) / מארק האדון הספר מדהים. באמת שכן. אני ל... המשך לקרוא מחשבות לפני שנה ו-5 חודשים
32. סיימון מוצא את דרכו / בקי אלברטלי טוב, אני באמת שלא יודעת איך ... המשך לקרוא michalro לפני שנה ו-6 חודשים
33. סיימון מוצא את דרכו / בקי אלברטלי טוב, אני באמת שלא יודעת איך ... המשך לקרוא no fear לפני שנה ו-6 חודשים
34. סיימון מוצא את דרכו / בקי אלברטלי טוב, אני באמת שלא יודעת איך ... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני שנה ו-6 חודשים
35. סיימון מוצא את דרכו / בקי אלברטלי טוב, אני באמת שלא יודעת איך ... המשך לקרוא BookLover לפני שנה ו-6 חודשים
36. סיימון מוצא את דרכו / בקי אלברטלי טוב, אני באמת שלא יודעת איך ... המשך לקרוא DARK-MANDOR לפני שנה ו-6 חודשים
37. סיימון מוצא את דרכו / בקי אלברטלי טוב, אני באמת שלא יודעת איך ... המשך לקרוא החצילה מקומה שלישית לפני שנה ו-6 חודשים
38. סיימון מוצא את דרכו / בקי אלברטלי טוב, אני באמת שלא יודעת איך ... המשך לקרוא אור לפני שנה ו-6 חודשים
39. סיימון מוצא את דרכו / בקי אלברטלי טוב, אני באמת שלא יודעת איך ... המשך לקרוא לי יניני לפני שנה ו-6 חודשים
40. משהו פשוט מסובך - יומני שלומצי #2 / דקלה קידר כנס נוער קורא, קיץ 2014. אני י... המשך לקרוא אנדרומידה לפני שנה ו-7 חודשים
41. אחיות לגורל - יומני המכשפות לבית קייהיל #3 / ג'סיקה ספוטסווד פעם חשבתם מה היה קורה אם היט... המשך לקרוא greek princess לפני שנה ו-8 חודשים
42. אחיות לגורל - יומני המכשפות לבית קייהיל #3 / ג'סיקה ספוטסווד פעם חשבתם מה היה קורה אם היט... המשך לקרוא בת-יה לפני שנה ו-8 חודשים
43. אחיות לגורל - יומני המכשפות לבית קייהיל #3 / ג'סיקה ספוטסווד פעם חשבתם מה היה קורה אם היט... המשך לקרוא האופה בתלתלים לפני שנה ו-8 חודשים
44. אחיות לגורל - יומני המכשפות לבית קייהיל #3 / ג'סיקה ספוטסווד פעם חשבתם מה היה קורה אם היט... המשך לקרוא סופי לפני שנה ו-8 חודשים
45. היינו שקרנים - פרוזה עשרה # / א' לוקהארט *אני מצטערת מראש: הביקורת הז... המשך לקרוא Alice of Hell לפני שנה ו-10 חודשים
46. היינו שקרנים - פרוזה עשרה # / א' לוקהארט *אני מצטערת מראש: הביקורת הז... המשך לקרוא מארן לפני שנתיים ו-3 חודשים
47. גורל משמיים - יומני המכשפות לבית קייהיל #2 / ג'סיקה ספוטסווד *ספוילרים. אשתדל כמה שלא אבל... המשך לקרוא מארן לפני שנתיים ו-3 חודשים
48. היינו שקרנים - פרוזה עשרה # / א' לוקהארט *אני מצטערת מראש: הביקורת הז... המשך לקרוא ריצ' רצ' לפני שנתיים ו-4 חודשים
49. היינו שקרנים - פרוזה עשרה # / א' לוקהארט *אני מצטערת מראש: הביקורת הז... המשך לקרוא זה שאין לנקוב בשמו לפני שנתיים ו-6 חודשים
50. היינו שקרנים - פרוזה עשרה # / א' לוקהארט *אני מצטערת מראש: הביקורת הז... המשך לקרוא ילדת~כוכבים לפני שנתיים ו-6 חודשים



©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ