1. גברים

(סיפור שכתבתי בהשראת שלושה סופרים אהובים עלי ופרטים אוטוביוגרפיים מהחיים שלהם)

גברים.

הנרי הסתכל למעלה אבל לא הצליח לראות את הירח מבעד לענפי העצים. התנועה שלהם בסבך גרמה לתזוזה קלה של העלים מעליהם ואלו , כבדים ממי גשמים שנאגרו בתוכם, נטו מעט מטה כמו מזלפים אפרפרים ושחררו טיפות כבדות של מים צלולים על ראשיהם. טיפה אחת כזאת נחתה בין העיניים שלו והוא חייך.האוויר היה נקי וצלול. הוא תמיד אהב לנווט בג'ונגל אחרי הגשם.
הם נעו במבנה של חוליית סיור עם רווחים של בין חמישה עשר לעשרים מטרים בין האחד לשני, קפטן מילר מוביל. ארנסט מילר היה גבר נישא ורחב כתפיים וכת הנשק האחוז בידיו –תומפסון אם 1 איי 1– נראתה קטנה ביחס לאמת הזרוע הכבירה והשעירה שלו. מאחוריו נעו סמל ראשון ג'ון ארנסט, ורב טוראי מתקדם הנרי צ'ארלס. אף אחד מהם לא ענד דרגות.
החוליה עשתה את דרכה בתוך הסבך, מתקדמת בדממה. הנרי הביט בספרות הזרחניות של שעון היד מתוצרת המילטון והחזיר את רצועת ההסוואה למקום. שעתיים לאחר חצות. שבע שעות ניווט בג'ונגל והם עדיין לא הגיעו ליעד.למרות החשיכה המוחלטת והמרחק הוא לא התקשה לאתר את ג'ון שצעד כחמישה עשר מטרים לפניו.האישונים שלו התרחבו כדי ללכוד כל שבריר של אור וחוש השמיעה שלו התחדד כדי לפצות על מה שעיניו התקשו לראות. לעזאזל הוא חשב, אני יכול לעקוב אחריהם בעיניים עצומות. הוא שלח יד אל כיס האפוד שלו ושלף פלאסק עטוי כיסוי עור שחור. הוא אחז בפלאסק מספר שניות, חש את הנוזל שמצוי בתוכו נע מצד לצד והחזיר אותו לכיס האפוד. הוא ממש רצה משקה.
קפטן מילר כרע והרים את ידו ושני האחרים השתטחו בדממה. הוא שלף מפה צבאית ופנס אור אדום. אור אדום לא נראה למרחוק, אם אין לך את האמצעים המתאימים זאת אומרת, והוא לא פוגע בראיית הלילה שלך. עדיין, זה היה מסוכן אבל לא הייתה לו ברירה. הם צעדו קרוב לשמונה שעות וקרוב לוודאי שעברו כמעט ארבעים קילומטרים. הוא חייב לוודא שהם בכיוון הנכון. הוא איתר את נקודת השיגור ליד טאי נין והחל לעקוב אחרי המסלול המותווה על המפה. למעט סטייה קלה בתחילת המסע הם היו בכיוון הנכון ליעד. הם עברו ציון דרך מרכזי – מפגש נחלים שהצביע צפונה – לפני שעה. הוא קיפל את המפה המנוילנת ואבטח אותה. משהו זחל על היד הימנית שלו, זו שאחזה בתומפסון. נדל ארסי, באורך 25 ס"מ בחן בעניין את ידית התת מקלע שלו, משושיו מתנועעים באיטיות קדימה –אחורה. למעט השרץ הזה הם חדרו לקמבודיה מבלי שהבחינו בהם.

[2]

קולונל דן סימנס הביט החוצה מהחלון ונאנח. "שיזדיינו" הוא אמר בשקט. הוא שנא את סייגון. הוא שנא את ויטנאם. מאז שהוא הגיע לכאן לפני חמישה חודשים כנציג מיוחד מטעם סגן ראש המטות המשולבים – אגף מודיעין, קרו לו רק דברים רעים. המטוס שהביא אותו לכאן נחת נחיתת אונס, בנס אף אחד לא נהרג אבל הוא יצא עם שבר בזרוע שמאל, הוא חטף הרעלת קיבה שכמעט הרגה אותו, פרוצה מקומית נתנה לו מחלת מין ופציעה ישנה ממלחמת קוריאה שבה להטריד אותו. או זה או שהוא החל לפתח טחורים. הוא נורה בתחת במלחמת קוריאה. פעמיים. האמת שבפעם השנייה אלו היו רסיסים. לא משנה , התחת שלו כאב וזה היה גרוע באותה מידה. הוא חש כאב חד של כוויה באצבעות יד ימין והביט למטה. הסיגריה שהוא הצית, פול מול ללא פילטר, בערה עד הקצה ושרפה לו את האצבעות. הוא הביט בשובל האפר על הרצפה. הוא חשב בכלל לא עישנתי את הסיגריה הזאת. הוא גם חזר לעשן. קולונל סימנס נאנח ושלף סיגריה נוספת. הוא הדליק אותה במצית הזיפו שלו וסגר אותו בנקישה. שיזדיינו.
" אמרת משהו אדוני?"
הקולונל נשף החוצה באיטיות והסתובב. הם היו באחד מחדרי הישיבות של השגרירות האמריקאית בסייגון. החדר הוסב לחדר המבצעים האישי של הקולונל ושימש אותו לישיבות, תדריכים ופגישות אישיות. שולחן גדול ומלבני מעץ אלון ניצב במרכז החדר. מסביב לשולחן ניצבו שמונה כסאות עור שחורים וכסא תשיעי, גדול יותר, בראש השולחן. על הקיר מעליו הייתה תלויה תמונה ממוסגרת של ריצ'ארד מ. ניקסון. מתחתיה היה תלוי במאוזן דגל ארצות הברית.הכיסאות היו ריקים מלבד כסא אחד שהוצב במרכז החדר כשהוא פונה אל החלון. קפטן ארנסט מילר, במדי שרד של קפטן בחטיבת הסיירים ה-75 וכומתת הקצינים שלו בחיקו ישב מולו והביט בו בדריכות. הוא היה מגולח למשעי והדיף ריח של סבון צבאי. הוא הגיע לקבל את פקודת המבצע המוכנה.
"אדוני?" הוא שאל שוב.
"שאלתי, קפטן , מה תשתה".
קפטן מילר חייך לרגע,ואז שבו פניו לעטות ארשת רצינית. "פונדא'דור, אדוני". קולונל סימנס הנהן, הברנדי הספרדי נודע במתיקותו ובניחוח המיוחד שלו וקפטן מילר הבחין כנראה בבקבוק במהלך התדריך אתמול. קולונל סימנס קבל את הבקבוק הזה במתנה מאישיות בכירה בממשל הדרום ויטנאמי. הוא מזג שלוש אצבעות בכוס נמוכה ורחבה של וויסקי ונתן לקפטן. לעצמו הוא מזג סקוטש עם מים, ביחס של שליש לשני שליש. הם שתו בשקט, ארנסט מילר יושב על כיסא העור השחור, וסימנס נשען על אדן החלון. הוא היה כבן 50, בעל מבנה גוף צנום, ראש מלא שיער צפוף מכסיף, מצח נמוך ושפם לבן. העור על פניו היה מחורץ במיוחד סביב העיניים. הוא נראה עייף.
הפקודה הגיעה מלמעלה, מאגף המודיעין של הפנטגון, ונחתה לו על השולחן אתמול בבוקר. הרוסים זממו משהו על הגבול הדרום מערבי בין ויטנאם לקמבודיה ובפנטגון רצו לדעת מה זה. בגלל השטח ההררי הקשה וצמחיית הג'ונגל הצפופה הדרך היחידה לאסוף מודיעין היא שימוש בצאמא"ט – צוות איסוף מודיעין ארוך טווח, במילים אחרות - יחידת קומנדו לאיסוף מודיעין. חטיבת הסיירים ה-75 הקצתה צוותים כאלו לכל היחידות הלוחמות באזור: האוויריות ה-101, ה-82 וה-173 , הרגליים ה-5, ה-9 וה-25 , הפרשים הראשונה ומספר יחידות אחרות. קפטן מילר פקד על פלוגה ל' , פלוגת ליזי כפי שהיא נודעה בחיל, שמסופחת לאווירית ה-101 האגדית.
הקולונל ידע שהם מסכנים כוח אדם איכותי בשביל מה שעלול להתברר כשום דבר. הרוסים החלו עבודות חפירה באזור והפנטגון הטיל עליו לברר מה טיבן. זה יכול להיות כל דבר. הוא חשב לעצמו, כל דבר . למה לשלוח חוליית ריגול רק כי אנחנו יכולים ? חבורת מטומטמים. מתחשק לי לומר להם שישכחו מזה. שיזדיינו. אני לא עושה את זה. אבל אז הם ישלחו ממזר אחר שידאג לבצע את המשימה והוא ידע את זה.
הם סגרו את פרטי המשימה אתמול בחדר הזה, בנוכחות קציני מטה מחטיבת הסיירים והאווירית ה-101. "תזכור" הוא אמר אז לקפטן מילר "זאת משימת איסוף מודיעין בלבד. אני לא רוצה שתתחיל שם מלחמה קטנה".
"כן אדוני".
קפטן מילר ישב מולו, מחברת המשימה שלו פתוחה. הוא חזר לפני זמן קצר מהשטח והגיע הישר לחדר התדריכים בהוראת מפקד האווירית. הגשם לא פסק מלרדת בימים האחרונים והמדים שלו היו מכוסים בבוץ. זה היה ברור שהפעם האחרונה בה המדים הללו היו נקיים הייתה לפני ימים רבים. לפי סימני הבוץ שעיטרו את הרקות וקו השיער שלו נראה שהוא הספיק לשטוף את פניו בזריזות לפני הכניסה לתדריך. קנקנים של קפה , עוגות , פירות וכריכי גבינה ושינקן מעושן הונחו על השולחן. לאדם שכרגע חזר מהג'ונגל הפיתוי היה גדול אבל קפטן מילר מזג מעט קפה מהביל לעצמו והתמקד בקולונל שעמד מולו. הקולונל חיבב אותו מיד.
"מה גודל הצוותים שלכם בדרך כלל ? "
"בין שישה לארבעה לוחמים כולל מפקד....." הוא הסס.
"כן? "
" אדוני, אם זו אכן משימת איסוף מודיעין עמוק אל תוך שטח האויב אני מניח שבמקרה ונסתבך לא יהיה מי שיבוא לחלץ אותנו"
" לא, לא באופן מיידי. אתם תהיו רחוקים כמאה קילומטרים מכוח צבאי משמעותי"
"במקרה הזה אין חשיבות גדולה למספר הלוחמים בצוות, בין אם מדובר בעשרה או חמישה לא נוכל להלחם את דרכנו החוצה במידה ונסתבך." קולונל סימנס הנהן אך לא אמר מילה וקפטן מילר המשיך, "אני ממליץ אם כן להקטין את חתימת השטח של הצוות ולצמצם אותו, שני לוחמים ומפקד. זה יקטין את הסיכוי שלנו להתגלות בדרך אל המטרה ובחזרה ממנה וגם יקל עלינו להעלם בג'ונגל במידה ונתגלה." קולונל סימנס הביט במייג'ור היקמן מה-101, מפקדו הישיר של מילר. היקמן הנהן, פחות סיירים למשימות מיוחדות מטעם הפנטגון משמעו יותר סיירים לטובת ה-101.
ועכשיו, יום אחרי הוא עדיין חשב שזאת טעות והוא קלל את הממונים עליו בשקט. שיזדיינו. הם ישבו ושתו. הוא נתן לקפטן מילר תיק עם פקודת המבצע ומפות עדכניות.
"מתי אתם יוצאים, קפטן?"
"מחר ב- 20:00 אדוני." ענה קפטן מילר והקולונל הנהן. "מצוין, יש לכם חופש עד 19:00 מחר. תנוחו. זאת פקודה."


הטברנה של פהוק האו ניצבה במרכז אחד הפרברים הצפוניים של סייגון על דרך פאן ואן הון. השעה הייתה אחת עשרה בלילה והמקום היה מלא. חיילים אמריקאים, בריטים ואוסטרלים ישבו בשולחנות ועל הבר ועסקו בשתייה, משחקי קלפים, וציד בחורות מקומיות. בשולחנות האחוריים התקיימו תחרויות של הורדות ידיים, קליעת חצים למטרה ושירה בציבור של שירי זימה. כמה מהחיילים לא הסתפקו רק בשירה וחברו לזונות שבאו לעשות עסקים.
באחד השולחנות ישבו שני גברים ושוחחו. אחד מהם היה סייר בדרגת סמל ראשון. הוא היה גבוהה ורחב, גדול מידי לכסא שמתחתיו. היו לו עיניים טובות ובהירות, שיער חום מסורק הצידה ושפם בלונדי כמעט. הוא שתה וויסקי עם מים. הגבר השני שתה קפה. הוא היה מגולח למשעי וקטן גוף אך אתלטי. היו לו שיער שחור קצר ועיניים חומות וחדות. הוא לבש מכנסי שרד של חיל האוויר ומעיל טייסים A2 מעור של עז בצבע חום משופשף , סימן ההיכר של הטייסים האמריקאיים. האיש הגדול בדיוק סיים לדבר, "... וזה צדק בשבילך אייס, הצדק של דוד טום." הטייס הנהן והגיש את הכוס לשפתיים שלו. הוא נשף על הנוזל השחור המהביל, לגם בעדינות והביט בבן שיחו בעיון. "זה חתיכת סיפור, ג'ון, חתיכת סיפור. שמע אני חייב לזוז בחזרה לטייסת. יש לנו גיחה מוקדם בבוקר" .
" בטח אייס, אתה צריך לנוח. " הם לחצו ידיים והטייס הניח את כובע הקצינים על ראשו. " וג'ף..." הטייס הסתובב, "שמור על עצמך". הטייס הנהן, נד בראשו ויצא החוצה.
האיש הגדול , ג'ון ארנסט, התרומם מהכסא וצעד לכיוון הבר. זונה מקומית העבירה יד מלטפת על החזה שלו ואמרה" איש גדול לוצה זיון ? " המצח שלה היה מכוסה פיצעונים קטנים והחיוך שלה חשף שתי שניים קדמיות שחורות. היא הייתה בת שש עשרה בערך. " לא תודה, בי נהא, כבר טיפלו בי" זה היה שקר. " אולי הנלי ? " היא שאלה בתקווה. " יכול להיות " הוא ענה "למה שלא תשאלי את הנרי אם הוא רוצה, אני חושב שהוא יושב על הבר". החיוך שלה נעלם והיא נראתה מאוכזבת "הנלי שותה- " היא הצביעה מעלה ואז הניחה לאצבע המורה שלה ליפול הצידה. "לא טוב " היא אמרה. "לא טוב" ג'ון הסכים.
הוא התיישב על הבר וסימן לפהוק. הוייטנאמי השמנמן והחייכן ניגש אליו וקד קלות." מל אלנסט, מה בשבילך ? " "באן מי בשבילי פהוק ושים הרבה חזיר צלוי מתוק, גזרים כבושים וצ'לי חריף. אני רוצה גם משקה של וויסקי. בושמילס , בבקשה, סטרייט אפ." פהוק מזג לו את הוויסקי והתפנה להכין את הכריך. ג'ון הביט ימינה.הוא ראה חייל ישן על הבר. היו לו דרגות של רב טוראי מתקדם על השרוול. ג'ון טפח לו בחוזקה על השכם.
"שלום הנרי". הנרי הרים את הראש מהבר והביט בו מטושטש. העיניים שלו היו אדומות מאוד והוא נראה זקוק לתגלחת. "מה השעה ?" הוא שאל. "אחת עשרה ורבע" ענה ג'ון. "למה, אתה מאחר לפגישה ?" הנרי לא ענה. הוא סימן לפהוק- " בורובון. כפול" וניגש לשירותים בחלק האחורי. הוא פתח את הריצ'רץ' והשתין במשך שתי דקות כמעט ותוך כדי הוא התנדנד קדימה ואחורה, כאילו הוא עומד להירדם שוב. הראש שלו הרגיש כאילו הוא עומד להתפוצץ. הוא ניגש לכיור לשטוף ידיים וגילה שאין סבון. הוא שטף את הידיים במים חמים, שטף את הפנים, סיים וחפש משהו לנגב. אין מגבת. הוא ניגב את הידיים במכנסי השרד שלו ויצא החוצה.
ג'ון לעס את הבאן מי והזמין ויסקי שני וסודה בצד. הנרי התיישב לידו והוריד חצי מהבורבון בלגימה אחת. הוא הרגיש טוב יותר.הוא סיים את המשקה והזמין אחד נוסף. פהוק ניקה את הבר עם מגבת נקייה. "משהו לאכול הנלי ? " . הנרי חייך. "למה לא ? צלעות חזיר וטוגנים. ואל תשכח את הבורבון, כפול בבקשה,עם מים בצד". פהוק הניח לפניו כוס רחבה ומזג לו שתי אצבעות של ג'ים בים. הוא הניח כוס גבוהה עם קנקן מים צוננים ליד הכוס הרחבה וניגש לטפל באוכל. הנרי הביט בעצמו ובג'ון דרך המראה הגדולה שמאחורי הבר. ג'ון נראה גדול מאוד ביחס אליו. נפיל כמעט. ממש כמו קפטן מילר, גובהו היה מטר שמונים ושלושה סנטימטרים אבל ג'ון היה רחב וכבד יותר, בעל גפיים ארוכים יותר. לקפטן מילר היו תווי פנים קטנים יותר, הוא היה נאה. אצל ג'ון , הכל היה גדול יותר, לעזאזל , חשב הנרי אפילו השפם שלו גדול יותר. הנרי הביט בעצמו. הפנים המאורכים והמצולקים שלו הביטו בו בחזרה. אצלך זה ברור. אתה פשוט מכוער. בן זונה מכוער.
הוא הרים את הבורבון, סימן "לחיים" לג'ון והוריד את כולו בשתי לגימות ארוכות. פהוק הניח לפניו צלחת גדולה עם ערמת טוגנים זהובה ונוצצת בצד וצלעות חזיר במרכז. הבשר הצלוי הריח מצוין.
"אני לא יודע איך אתה עושה את זה, שותה כול כך הרבה" אמר ג'ון.
"זאת יכולת נרכשת." הנרי דחף טוגנים לפה והתחיל לעבוד על הבשר. "אתה יודע – " הוא אמר "מאז שקפטן מילר דבר אתנו אתמול אני עושה כל דבר כאילו אני עושה אותו בפעם האחרונה. מוזר לא ? " ג'ון משך בכתפיו. "לא ממש, זאת משימה מסוכנת".
"זה לא זה" ענה הנרי "כבר הייתי במשימות מסוכנות, אולי זה בגלל שהודיעו לנו יומיים מראש ויש לי זמן לחשוב על זה."
"יכול להיות " ענה ג'ון. "דרך אגב, בי חפשה אותך. היא התאכזבה לשמוע שאתה שיכור".
הנרי נחר " ואני התאכזבתי לשמוע שיש לה שחפת. שים לב שהיא לא משתעלת עליך". משהו הכניס מטבע למכונת התקליטים. דון מקלין החל לשיר את "פשטידה אמריקאית". הנרי נגס את הבשר הצלוי ישר מהעצם. "אתה יודע, אם אישה תשיר את השיר הזה הוא ישמע הרבה יותר טוב" .
"אתה צודק".
הם שתו ואכלו בשקט.
"אתה יודע, ג'ון , פעם הייתי חסר בית".
ג'ון הביט בו, לועס את הבאן מי, " בולשיט".
"זה נכון, הוא באמת היה חסר בית" קפטן מילר התיישב מצדו שני של הנרי.
"קפטן מילר המפקד-" ג'ון הצדיע בתנועת ראש " הוא באמת היה חסר בית ? ".
"כן ג'ון, הוא לא משקר" קפטן מילר סימן לפהוק "ברנדי". פניו של פהוק עטו ארשת עצובה. "קפטן מילל, אין בלנדי – שתו הכל". ארנסט מילר נראה מאוכזב רק לרגע, " קפטן מורגן ,אם כן, אם יש לך". פהוק הנהן בשמחה והניח לפניו בקבוק רום. על התווית היה ציור של שודד ים מחייך חיוך רחב כאילו שב הרגע ממסע של אונס וביזה באיים הקריבים. הוא מזג לעצמו והשאיר את הבקבוק על הבר, קרוב אליו. "פהוק אני רוצה גם כריך בשר בקר" .
" יש בשל בקל משומל. זה בסדל ? "
"כן, עדיף אפילו. אני אוהב בשר שמן. תטגן אותו קצת ואל תשכח לשים הרבה בצל וחרדל" .
שניהם הביטו בהנרי צ'ארלס.
הנרי נשען לאחור ושלף מכיס החולצה חפיסת סיגריות לאקי סטרייק ומצית זיפו. הוא הצית לעצמו אחת וסגר את המצית בנקישה.
" במשך שבעת החודשים האחרונים לפני שגויסתי גרתי בספריה הציבורית של באנקר היל וברחוב לסירוגין. זאת האמת. אבא שלי , בן זונה אלים , טיפש ומרושע, הרביץ לי מאז שהייתי בן חמש. פעם –פעמיים בשבוע בממוצע. חטפתי מכות על כל דבר שלא נראה לו. הצורה שבה אכלתי, או התלבשתי או גובה הדשא אחרי שכיסחתי אותו. הבן זונה נתן לי מכות כאילו זה וויטמינים. כאילו שזה טוב בשבילי. לפעמים הוא גם הרביץ לאימא שלי כשהיא ניסתה להגן עלי. כשהייתי בן שמונה היא הפסיקה לנסות. מה שמצחיק זה שהוא תמיד החשיב את עצמו איש תרבות. אוהב לקרוא וללמוד. הוא תמיד רצה להיות מישהו. הוא אפילו היה אומר לזרים ברחוב שהוא ארכיטקט או סופר, מבינים ? הוא תמיד רצה להיות מישהו חשוב אבל הוא לא הצליח להתעלות על הגנים הרקובים של אבות אבותיו, משפחת איכרים דפוקה מגרמניה. הוא היה כלום- לפעמים שומר בבנק, לפעמים נהג של משאית חלוקה ולפעמים מובטל.
זה המשיך ככה עד שהייתי בן חמש עשרה בערך ואז הוא הניח לי ,לרוב. באותה תקופה הגעתי לגובה שלו כמעט והוא התחיל לחשוש ממני. הוא עדיין היה יכול לקרוע אותי, הוא היה כבד ממני לפחות ב –שלושים קילו, אבל הוא כנראה צפה את הבאות. בשנה שלאחר מכן הוא שוב החל להכות את אימא שלי, שום דבר שהיא עשתה לא היה לרוחו. זה קרה בדרך כלל בתקופות שבהן הוא היה מובטל. האוכל הפך פתאום למגעיל, הכביסה הסריחה והבית היה מטונף. הוא תמיד מצא תירוץ וזה תמיד התחיל אותו דבר- "היי ! הבשר הזה נא ! " או " יש זבוב מת בג'לי שלי ! " או " עם מה כיבסת את הבגדים? עם שתן של סוסים ?!" ואימא שלי תמיד נראתה נדהמת ופגועה בהתחלה, לא מאמינה , ואז היא תגמגם איזשהו ספק- הסבר, ספק -התנצלות. זה כמובן רק יחמיר את המצב כי הדבר שהכי מעודד בריון זה סימנים של פחד וחולשה. מהר מאוד היא תמצא את עצמה מתגוננת בקול רם יותר, ומהר יותר, ואז כנגד הקיר והוא גוהר מעליה , בהתחלה רק דוחף ומנער ואז גם מוריד סטירה ועוד אחת ועוד אחת. בדרך כלל זה נגמר שם, אתו מתנשף ומקלל ואיתה מצונפת כנגד הקיר ובוכה בשקט.
יום אחד , שנה אחרי שמלאו לי חמש עשרה בערך, הגעתי הביתה מהספרייה. השעה הייתה שש והתיישבנו לארוחת ערב. רוב הארוחה עברה בשקט ואימא קמה להגיש קינוח. זה היה פאי תפוחים. התחלנו לאכול ואז אבא שלי אמר משהו. הוא אמר: " חסר סוכר בפאי תפוחים הזה", וזהו. המשכנו לאכול בשקט. ואז פתאום, מבלי לחשוב אמרתי : " לא חסר סוכר בפאי הזה". ולפני שהוא הספיק להרים את העיניים תפסתי את הצנצנת של הסוכר והטחתי אותה בצד של הראש שלו, מעל לרקה. הוא נפל כמו סוס מת. מה שמדהים זה שהצנצנת לא נשברה. הוא ניסה להתרומם אבל כבר הייתי עליו. תפסתי את הראש שלו מהשיער, פתחתי את המכסה של הצנצנת והתחלתי לשפוך סוכר לתוך הפה שלו. את כל הסוכר, כשתוך כדי אני צועק : "נו ? מספיק מתוק לך עכשיו ?!! הא , בן זונה , מספיק מתוק לך ?!!" וכל הזמן הזה אימא מנסה להוריד אותי ממנו ,צועקת ומתחננת. בסוף היא נעמדה ליד הדלת וצעקה : " הנרי ! , אם אתה לא יורד מאבא שלך עכשיו אני יוצאת מכאן ולא חוזרת ! " . האבסורד במה שהאישה הקטנה השקטה והמפוחדת הזאת אמרה כל כך הפתיע אותי שלא יכולתי שלא לעצור.
הנחתי לו וניגשתי לכיור לשטוף את הידיים והפנים. היא הלכה אחרי. ניגשתי לחדר שלי והוצאתי מזוודת קרטון קשיחה מתחת למיטה. כשיצאתי החוצה היא נתנה לי מעטפה ואמרה " הוא יהרוג אותך אם תחזור, בן" . היה כסף במעטפה. כמה מאות דולרים.
" כשאני אחזור אני אוכל לפרק אותו לחתיכות. שמעת ? , איש זקן ?, אני אפרק אותך לחתיכות. תזכור את זה ! " צעקתי אל תוך הבית. היא חיבקה אותי. היו לה דמעות בעיניים אבל היא לא בקשה ממני להישאר. בשבועות הבאים ישנתי לסירוגין על ספסל בפארק או בספריה הציבורית שהייתה פתוחה עשרים וארבע שעות. הספרנית הכירה אותי והעלימה עין בכל פעם שהיא ראתה אותי ישן בישיבה, שעון על שולחן הקריאה. קראתי המון באותה תקופה. פעם שבוע בערך בקרתי בבית בזמן שידעתי שהוא לא נמצא. היא נתנה לי אוכל , בגדים נקיים, מקלחת. אבל היא מעולם לא בקשה ממני להישאר. עם הכסף שהיה לי ועבודות מזדמנות הצלחתי לפעמים לשכור לי חדר על בסיס שבועי. הייתי נשאר שם עד שהיה נגמר לי הכסף ואז חוזר לישון בפארק. או בספריה. קצת אחרי התגייסתי, בגיל שבע עשרה, שמעתי שיש לה סרטן. היא מתה אחרי שנה בערך. הוא מת חמש שנים אחריה, מהתקף לב. החברה שלו, הבן זונה מצא מאהבת , לקחה את הבית."
הנרי מעך את בדל הסיגריה אל תוך המאפרה. היא הייתה מלאה. קפטן מילר לקח נגיסה בריאה מהכריך שלו ולעס בשקט. ג'ון הנהן וקם לשירותים. הנרי הצית לעצמו סיגריה נוספת והציע אחת לקפטן מילר. כשג'ון חזר הנרי הציע לו סיגריה ושאל " על מה דיברת שם עם נער השחקים לפני שהצטרפת אלי ?" "דיברנו על צדק".
"צדק?"
"כן , צדק" ענה ג'ון. קפטן מילר נראה סקרן " ספר לנו".
"אין הרבה מה לספר, זה לא סיפור– " הוא נד בראשו לכיוונו של הנרי "- כמו הסיפור של הנרי. זה יותר קשור להיסטוריה משפחתית."
"ספר לנו"
"בסדר גמור. במקור, אנחנו נצר למשפחת חוואים מאוקלהומה. אימא שלי, רוז, הגיעה לעמק הסאלינס בקליפורניה ביחד עם המשפחה שלה, או יותר נכון – מה שנשאר מהמשפחה שלה – בסוף שנות השלושים , בתקופת השפל הכלכלי. בגלל השפל באותה תקופה היה עודף של ידיים עובדות, אנשים חיפשו ונלחמו על כל עבודה פנויה. הם היו מוכנים לעבוד בכל מחיר וזה גרם לחוואים המקומיים לנצל את המצב ולשלם משכורות רעב לפועלים. כמובן שמושגים כמו זכויות עובד או איגוד לא היו קיימים כלל ופועלים לא מבני המקום שניסו להתאגד דוכאו ביד קשה. איגוד החוואים הקליפורני לא בחל בשום שיטה על מנת לשמר את הסטטוס קוו הקיים – פשיטות על מחנות עבודה, שימוש בבריונים או בשריפים מקומיים , לרוב מדובר היה באותם אנשים , השמדת יבולים .... כל מה שתוכלו להעלות על הדעת ועוד. והיו גם רציחות. אח של אימא שלי, טום , היה עד לרצח כזה. הוא ראה חבר טוב שלו ,מטיף מהכפר באוקלהומה, נרצח במהלומות אלה על ידי שריף מקומי. השריף חשב שהוא מארגן שביתה ולא אהב את זה. הוא הכה אותו באלה על הראש שוב ושוב, אימא סיפרה לי, עד שהוא רוצץ לו את הגולגולת. וכל מה שהבחור הזה,המטיף , רצה זה צדק. רק יחס הוגן וצדק. יודעים מה הדוד שלי טום עשה ? הוא הרג את השריף בדיוק באותה צורה. הוא הרג אותו במכות , והמעשה שלו גרם לאנשים להבין שהם לא צריכים לקבל את זה שמתייחסים אליהם כמו אל בקר. גרוע יותר, אפילו. שריפים, בעלי חוות מושחתים ובריונים אחרים החלו למות בכל המחוזות בסביבה. האוקים החלו להלחם על הזכויות שלהם. באמת להלחם. והדוד שלי טום הפך למבוקש ונאלץ לברוח. להעלם. לחיות כמו נווד לשארית חייו. הם מעולם לא ראו אותו שוב. קצת אחרי שטום נעלם אימא שלי כרעה ללדת והיא רצתה לקרוא לבן הבכור שלה טום אבל הוא נולד מת. אחי הבכור נולד מת. כשאני נולדתי היא החליטה לא לקחת סיכון ונתנה לי שם אחר. אבל היא סיפרה לי על אחיה. הדוד שלי והצדק שלו. הצדק של דוד טום".
ג'ון ארנסט הקיש עם הכוס הריקה על דלפק העץ ופהוק מזג לתוכה שוב מבקבוק של בושמילס. הוא הביט בעצמו במראה שמאחורי הבר והרים את הכוס במחווה. "לחייך טום" הוא הוריד את הוויסקי במכה אחת. הנרי שלף פלאסק בכיסוי עור שחור ובקש מפהוק למלא אותו בבורבון. קפטן מילר סימן לאחד הנהגים המקומיים. הוא פנה אל ג'ון והנרי "לכו לישון, תתייצבו מחר בשעה 17:00 בחדר התדריכים, ציוד מלא."

[3]

הצרחות היו מחרידות. תחילה המבנה נראה נטוש. הוא נבנה, אפור ומכוער על גבעה קטנה בתוך הג'ונגל. הצמחייה נוקתה לאחרונה מסביב למבנה והגבעה הייתה קרחת. המבנה היה למעשה בניין פשוט בעל שתי קומות עם שני חלונות בקומה השניה וגג שטוח. עצים ושרכים שנחתכו ונזרקו עיטרו את שולי הקרחת ויצרו חוצץ בין הג'ונגל והשטח עליו ניצב המבנה. הנרי שכב שם, מאה מטרים מהבניין, מוסווה בין השיחים. רובה צלפים אם 21 בידיו. הוא בחן את הבניין דרך הכוונת הטלסקופית אבל לא הצליח לראות הרבה. השעה הייתה חמש לפנות בוקר ועדיין שררה חשכה יחסית. נראה שהמבנה נבנה לאחרונה ובנייתו עוד לא הסתיימה. הוא עדיין לא נצבע בצבעי הסוואה ולא הותקנה זגוגית לחלונות. איזה מן בניין זה ולמה אף אחד לא טורח להסוות אותו ? קפטן מילר שכב מוסווה בצמחיה כחמישים מטרים ממנו באותו קו ירי ועסק בצילום המבנה במצלמת ניקון צבאית. ואז התחילו הצרחות.
זאת הייתה אישה והיא עברה ייסוריי תופת. הצרחות נמשכו ונמשכו והקול שלה החל להיחרך. הנרי הרגיש זיעה קרה זולגת במורד הגב והפנים שלו. הוא סרק את בניין בקדחתנות בעזרת הכוונת שלו אבל הזווית שלו הייתה כזו שהוא לא הצליח לראות מבעד לחלונות בקומה השנייה. הוא הביט אל קפטן מילר אבל הקפטן לא היה שם. הוא בטח שינה מיקום לתצפית טובה יותר. זה בדיוק מה שאני צריך לעשות, היות ולי יש רובה צלפים חשב הנרי. ג'ון היה אמור להיות כמאה מטרים מקפטן מילר, ממש מול חלקו האחורי של הבניין והנרי לא הצליח לראות אותו.
"הנרי" נשמעה לחישה. זה היה קפטן מילר. "רואה משהו ? " . הנרי נד לשלילה. " אף אחד שם לא מתקרב לחלונות והבית הזה הוא הנקודה הכי גבוהה בכל האזור. איפה ג'ון ? "
"שוכב איפה שאני שכבתי. אתה לא תראה אותו הוא טוב"
" הוא צריך להיות הצלף"
" הוא איש שטח מלידה, אבל הוא לא יורה טוב כמוך"
באותו רגע דמות זחלה החוצה דרך פתח הבניין האפלולי והם הביטו בה בעיניים פעורות. השמש החלה לזרוח והם ראו צללית של אישה. הנרי הביט בה דרך הכוונת וקפטן מילר דרך משקפת. היא הייתה ערומה. היא זחלה באיטיות וגיששה עם הידיים. לפתע היא הביטה לכיוונם והם הבינו. הפנים שלה היו מכוסות דם. דם שזלג מארובות העיניים הריקות שלה. מישהו עקר לה את העיניים. דם כיסה את המפשעה והרגליים שלה. היא גם נאנסה באכזריות, שוב ושוב. ריר ושאריות קיא נזלו מהפה שלה והיא זחלה בקושי. היא עובדת על אדרנלין חשב ארנסט מילר. היא עומדת למות.
הם שמעו צחוק ושני גברים הופיעו בפתח, הם לבשו בגדים שנראו כמו חלקי מדים לא תואמים. המדים היו מכוסים דם. הם הציתו סיגריות ובחנו את האישה השעשוע.
"זאת מליציה מקומית, והם מענישים חשודים בשיתוף פעולה עם הצבא הדרום ויטנמי" אמר קפטן מילר. "הם עיוורו אותה ואז אנסו אותה, הכלבים".
"הגענו לכאן בשביל לצלם מתקן עינויים ? "
"לא נראה לי, הם פשוט משתמשים בבניין , הוא אפילו לא גמור"
אחד הגברים בעט באישה והיא צרחה בפחד וכאב. הוא המשיך לבעוט בה באכזריות. הנרי הבחין בצללית ירוקה מאגפת את שני הגברים מאחור. ג'ון . באותו רגע שני גברים נוספים הופיעו בחלון הימני, אוחזים ברובי קלצ'ניקוב . גבר נוסף הופיע על גג הבניין, סוקר את האופק. ג'ון המשיך לאגף את שני הגברים בפתח המבנה.
"הנרי שים לב" לחש קפטן מילר " רואה את ההוא על הגג ? ברגע שג'ון עושה את הצעד שלו, תוריד אותו ראשון. אחרי זה תוריד את אלה שבחלון. לפחות אחד מהם. יהיו לך שלוש שניות אחרי הירייה הראשונה לעשות את זה ואחרי זה הם יצאו מההלם ויתפסו מחסה. אז אני אטפל בהם. ברור ? "
"כן קפטן, ברור"
הנרי עקב אחרי דמותו של ג'ון דרך הכוונת הטלסקופית. ג'ון זחל באיגוף רחב מסביב לשני הקמבודים והחל להתקדם לעברם, משתמש בצמחייה ובמבנה להסוואה. הוא השאיר את רוב הציוד שלו מאחור על מנת שלא יאט אותו או ירעיש בטעות ונשא עליו רק אפוד, אקדח אישי – קולט 0.45 – וסכין קרב קא-באר לטווחים קצרים. לא נשקפה לו סכנה מהתצפיתנים מכיוון שהוא הגיע מאחוריהם. הנרי דרך באיטיות את רובה הצלפים, טוען קליע 7.62 מילימטר לבית הבליעה. ג'ון המשיך להתקדם. 20 מטר, 15 מטר , 10 , 5 , 2... הנרי רכש מטרה - התצפיתן על גג בניין - יד מכוסה כפפה צבאית ירוקה הופיעה על פיו של אחד הגברים בפתח הבניין והנרי סחט את ההדק באיטיות. הוא חש את הרתע והראש של התצפיתן התפוצץ כמו אבטיח, פיסות בשרניות אדמדמות וחתיכות גולגולת עפות לכל עבר. ג'ון שלף את הסכין מצווארו של הגבר הראשון, זה שעישן והביט בחברו בועט באישה האומללה, ותפס את הבועט המופתע בגרון. הוא היה גדול וחזק בהרבה מהאיש הקטן.
הנרי רכש מטרה נוספת בחלון הבית וסחט את ההדק. הקליע פילח את כתפו של איש המליצייה והוא נפל בצרחות מהחלון אל הקרקע, שובר את המפרקת שלו בזעקת ייסורים אחרונה . חברו היה זריז מספיק, נסוג ונעלם אל תוך הבניין. קיבינימט הנרי קלל.
ברגע שהנרי ירה בתצפיתן קפטן מילר פתח בריצה מהירה לכיוון פתח המבנה. הוא סמך על כך שהנרי יטפל בכל התצפיתנים וג'ון יטפל בשניים שחסמו את הכניסה לבניין. הוא חצה את מאת המטרים בקצת יותר מעשר שניות והספיק לראות איש מליצייה צונח מהחלון לימינו ואת ג'ון מצמיד לקיר הבניין את הקורבן השני שלו. הוא חלף את ג'ון משמאלו ונכנס בסערה לבניין.
ג'ון ארנסט, ידו חוסמת את פיו של הקמבודי הצמוד לקיר, נעץ את סכין הקא-באר בבטן של האיש הקטן בעוצמה כזאת, שהאיש הורם ורגליו רחפו באוויר. הוא ניסה לצרוח, רגליו מפרכסות ביאוש, אבל ג'ון חסם את פיו בכוח. הוא קרב את פניו המרוחים בצבעי הסוואה ירוקים ושחורים לפניו של האיש והביט מקרוב בזוועה שניבטה מעיניו. "ששש..." הוא לחש בטון מנחם כמעט. " אתה צריך למות עכשיו." הוא שלף את הסכין, מניח לגופה ליפול לקרקע , החזיר אותה לנדן ,שלף את הקולט ומיהר בעקבות קפטן מילר פנימה.
הקומה הראשונה הייתה ריקה וג'ון מיהר במעלה המדרגות. שני אנשי מילצייה מתים שכבו בראש גרם המדרגות בכניסה לקומה שנייה. הוא שמע ירי צרורות וזיהה את התומפסון של קפטן מילר. הירי הגיע מהצד המערבי של הבית. ג'ון רץ לכיוון החדר המערבי, האט ועבר להליכה שפופה. בכל החדרים במבנה היו חסרות דלתות והוא בדק אותם בזריזות. הוא הגיע לחדר האחרון , הציץ מבעד למשקוף וראה את קפטן מילר עומד מעל גופה של איש מליצייה נוסף, קנה התומפסון שלו לוהט מחום. שני ילדים קטנים שכבו מצונפים בפינת החדר. גופה של ילד שלישי הייתה מוטלת על הרצפה לא רחוק מהם וג'ון לא יכול היה שלא להבחין בדמיון בינם. קפטן מילר טען מחסנית חדשה. הוא ניגש לחלון וסימן לג'ון להתקרב. הם הביטו למטה. על הקרקע, כחמישה מטרים מהאישה הגוססת זחל איש מליצייה.
"הוא התכוון לירות בילדים כשנכנסתי לחדר. הוא הספיק להרוג אחד ואז קפץ מהחלון."
"זאת נפילה של עשרה מטרים. לפחות"
"כן, הוא לא יגיע רחוק."
הנרי התרומם ופסע החוצה מבין השיחים ואיש המליצייה צרח בפחד והחל לזחול שוב לכיוון הבית. ג'ון פנה אל הילדים. הם היו אח ואחות, בני שמונה ושבע בערך. הוא הושיט להם יד והם אחזו בה. הוא הוביל אותם החוצה מהחדר ובמורד המדרגות. קפטן מילר צעד אחריהם.
הנרי נשען על הקיר המבנה ושתה מהפלאסק, מביט באיש המליצייה שניסה להימלט בזחילה מזירת הקרב. הוא הציע להם את הפלאסק וג'ון לקח לגימה הגונה. הנוזל החום צרב לו בגרון. הוא העביר את הפלאסק לקפטן מילר.כעשרים מטרים ממנו שכבה האישה המעונה. הדם שזרם מארובות עיניה הריקות ומאזור המפשעה שלה החל להיקרש והפנים שלה נראו כמו מסיכת בלהות. הם פשוט קרעו אותה הוא חשב. ג'ון ניסה למנוע מהילדים להסתכל אך ללא הועיל. הילדה ניגשה אליה וליטפה את הפנים העיוורות שלה.היא דיברה בשקט והארובות הריקות פנו אליה, מגששות. האישה החלה למלמל. הבן כיסה אותה בשמיכה צבאית.
קפטן מילר הרים את הפלאסק לפיו, שלף את הקולט קומנדר שלו ומבלי להתיק את מבטו מהאישה הגוססת הרג את האיש הפצוע בירייה. הילדים הביטו בו. הם חיכו. הוא הביט בג'ון, שעמד מאחורי הילדים ובהנרי, נשען על הקיר, רובה הצלפים שלו בידיו. הם חיכו. האישה המשיכה למלמל וארנסט הבין שהיא חוזרת על אותו משפט שוב ושוב, נעה מתחת לשמיכה הצבאית, פניה מכוסים, כמו מומיה שמתעוררת לחיים, חוזרת שוב ושוב, מתחננת. הוא הרים את הפלאסק בידו השמאלית ולגם פעם נוספת. גם אז הם חיכו הוא חשב.
זיכרונות החלו להציף אותו והוא ראה בעיני רוחו ילד קטן וחייכן רץ לו ברחובות הצרים של פמפלונה. וברקע – צעקות, היסטריה ושעטת פרסות כבדות. איפה בן ? איפה הילד ? אישתו צורחת בהיסטריה והרעש מחריש אוזניים. הוא איבד אותו. אך לא, הנה בן, רץ ברחוב הריק, 50 מטר לפניו וההמון מאחורי הטרסות צורח, מנסה לקרוא לילד, למשוך אותו, ובן צוחק ורוקד והפרים מתיישרים ושועטים קדימה......
הוא אחז אז בגוף הפעוט, השבור, של הילד הגוסס ולא יכול היה לעשות דבר מלבד לחכות. הם כולם חיכו שהנשימה המחורחרת , המיוסרת, תיפסק. ואחרי זה לא נשאר לו דבר.
הוא עומד מעליה,
ולוגם בפעם האחרונה.








סוף.

נכתב לפני 9 שנים ו-8 חודשים