1. מוצאי שבת

"מה אתה רוצה?", שאלתי אותו. הגלים מתנפצים מולנו בשתיקה.
הוא שתק. הרוח פרעה את שערי.
"אני לא יודע.." אמר לבסוף, עיניו בים.
"מה את רוצה?", הביט בי, שקט.
"אני רוצה ביטחון", אמרתי, עיניו לא מרפות, "רוצה להפסיק להרגיש תלויה, מתנדנדת.." הרגשתי את הדמעות עולות לי.
הוא החזיר את מבטו לים, ניגבתי דמעה סוררת בדממה.
"את יכולה להיות בטוחה..", התחיל לומר. "אני לא," קטעתי אותו, "תסתכל עליי, אני לא. איך אני יכולה להיות בטוחה כשרגע אחד אתה קרוב, ורגע אחד אתה נעלם? כשהכל נראה לי כל כך טוב ופתאום אתה זורק איזה מילה ואני מרגישה שוב לבד?"
הדמעות כבר לא הקשיבו לי. הסבתי את מבטי.
שתקנו, רק קינוחי האף שלי מפרים את הדממה.
"אני מצטער..", אמר לבסוף. "אני מצטער, אני יודע מה את רוצה, ואני יודע שאני מסבך את זה. אבל אני לא מצליח אחרת. אולי עוד קצת זמן.."
"אין לי אולי כזה", אמרתי, נואשת. "אין לי, אתה לא מבין? הבטן שלי לא עומדת בזה יותר. אתה איתי או לא?"
הוא לא ענה.
אבל ה"לא" שהדהד באוושת הגלים היה ברור מספיק.

נכתב לפני 8 שנים

2. שיר פרידה

בעיר המתוקה
היתה לי
פיסת גן עדן
וכעת היא ארוזה
בין התיקים

זכרונות מרים
הופכים מתוק
בסוף הדרך
נפרדת בדמעה
וחיוכים

כל כך מהר
שנה חלפה לה
כל כך לאט
וכמה טוב
לשוב בחזרה

אבל בלב
פינה קטנה עוד
שלי בלבד
פורטת על מיתר
של אהבה

נכתב לפני 8 שנים ו-2 חודשים

3. אין מילים

אתמול
שמעתי חדשות
ולא
לא האמנתי
לא מעכלת
איך
איך שוב
ואיך כל פעם
זה קורה
במעגל קרוב יותר
שלושה חיוכים
שלושה סיפורים
שלושה שירים
שלא יושמעו עוד
שנגדעו באיבם
והרגשתי כל כך קטנה
חסרת אונים
כועסת

והבוקר
ראיתי חייל
הוא לבש מדים
ויצא לדרך
והרגשתי
איך הלב שלי
מבין
שבתוך כל זה
יש גם טוב
ועם ישראל
חי

נכתב לפני 8 שנים ו-2 חודשים

4. שקט (2)

אני עייפה.
אני שקטה.
לא, אני שוקטת.
שוקטת.
שוקטת.
יש מילה כזאת בכלל?
שוקטת.
אני מרגישה במילה הזאת את התנודות הקטנות של השקט שבתוכי.
גלים כאלה,
נסחפים
וחוזרים.
נסחפים
וחוזרים.
משאירים אותי כל הזמן בתחושה כזאת
של קצה
כאילו אני ממש על הסף.
הסף של מה?
כאילו חסר לי רק עוד טיפ-טיפה אוויר.
כאילו עוד רגע קטן אני אגיע.
לאן?
אני אמורה לקום.
להתארגן
כבר מאוחר.
אבל השקט הזה
הוא לא נותן לי לזוז.
כאילו
כאילו יש משהו שעוד לא בוצע.
כאילו יש דמעות שמחפשות את הדרך החוצה.
כאילו יש מישהו שמחכה שאדבר איתו.
אני לא רוצה לקום מהספה עכשיו
או בכלל
בגלל השקט.

שקט.
אני שוקטת.
או שאני בכלל
רועשת?

נכתב לפני 9 שנים ו-3 חודשים

5. הלוואי

הלוואי
שהייתי מנגנת
טוב יותר
רק קצת
יותר טוב
בצורה
שמספיקה בשביל
לפרוט
פשוט לפרוט
בזעם
באושר
ברצף
בלי מחוייבות
לחוברת האקורדים
הדבילית
הלוואי
שהייתי יכולה
פשוט לנגן
עד שיכאב
בקצות האצבעות
עד שיחרצו בהן
חריצים
עמוקים
שארגיש אותם גם מחר
הלוואי
שהייתי יכולה
לנגן
עד כלות
עד
שהדמעות יפסיקו לזרום
ושהרגשות
יצאו החוצה
ושהמחשבות יירגעו
יירגעו
ויתנו לי לחשוב
עד שהבטן
תפסיק לגעוש
והכאב ידעך
עד שאתנקה
מכל הרוע
והעצב
והכעס
הבלתי מוסברים
ואמצא את עצמי
מחדש

נכתב לפני 9 שנים ו-4 חודשים

6. שקיעה

הרוח נושבת נגדי בעוצמה
לוחשת לי
חושפת בי
את כל סודותיי
דמדומי ערב, שמש אדומה
מסתירה את אורה מפניי

ואין לי מרגוע
ושקט
אור יום
לא חודר אל נבכי חדריי
רק כמהתי לשמוע
לגעת
לחוש עת
ימתיק מילותיו באוזניי

הגלים סוערים עליי בשתיקה
סוחפים אותי
מציפים בתוכי
את כאב געגועיי
עלה שלכת, צמחיה ירוקה
מפענחים לי צפונות חיי

נכתב לפני 9 שנים ו-5 חודשים

7. געגוע

"אני מתגעגעת", לחשתי לחדר הריק, אך הקירות לא החזירו לי תשובה.
"אני מתגעגעת", הבטתי בבואתי במראה, אך כל שראיתי הוא שפתיי ההוגות את המילים.
"אני מתגעגעת", הרמתי את עיניי לשמיים, אך הציפורים המשיכו במעופן, והעננים לא עצרו להקשיב.
"אני מתגעגעת", טמנתי את ראשי בכרית, אך לא היה שם דבר מלבד רטיבות דמעותיי.
"אני מתגעגעת", פתחתי את הדלת, אך מאחוריה לא חיכה לי כל חידוש או שינוי.
"אני מתגעגעת", אמרתי אל תוך הטלפון, אך מהעבר השני לא נשמעה תגובה.
"אני מתגעגעת", פסעתי, רצתי, צעקתי, נואשתי.
אך הגעגועים נותרו בעינם.

געגועים.
בכל פעימה של הלב, מתעצם המקום הזה, שמחכה, שלא מפסיק לקוות.
בכל רגע הכיסופים מתגברים, דוחקים בי עוד פסיעה לעבר העצב המר.


"אני מתגעגעת", לחשתי אליו.
אך עיניו נותרו עצומות.

נכתב לפני 9 שנים ו-6 חודשים

8. שקט

שקט.
אני מרגישה שקט.
כן, שקט הוא רגש. רגש שאופף אותך, שמחלחל אל תוכך, שמשנה בך דברים.
ואי אפשר לשים עליו את האצבע.
אני מרגישה שקט.
אני הולכת עם שקט בתוכי.
המחשבות, הלב, התחושות. הכל שקט. דומם.
אני מרגישה שקט.
והוא לא מרפה.
אני הולכת ברחוב, אני מחממת ארוחת צהריים, אני הולכת לישון. עם השקט הזה.
אני צוחקת, מדברת, פועלת.
ואני מרגישה שקט.
לא, זה לא דיכאון.
זו לא כהות חושים.
זה לא רוגע.
זה שקט.
שקט כזה, שמדי פעם גורם לי לבכות, ומדי פעם גורם לי לחייך.
שקט שמשאיר אותי ערה בלילה.
שקט שגורם לי לחשוב, לנסות להבין.
אני מרגישה שקט.
ולפעמים אני ממש רוצה להרגיש גם קצת רעש.

נכתב לפני 9 שנים ו-7 חודשים

9. מלחמה

היא הביטה בו, נפעמת.
לא מאמינה שהדבר המופלא הזה הוא שלה. במה זכיתי? שאלה את עצמה.
גבו זקוף, בוטח. לא ניתן לראות עליו את הקשיים שעבר.
עיניו הירוקות יוקדות. עיניים של לוחם.
'מה תעשה?' שאלה אותו.
'את מה שאני צריך לעשות', ענה, משפיל את עיניו, 'כמו תמיד'.
היא שתקה.
'אני כל כך מצטערת..' לחשה.
'את לא צריכה להצטער, את צריכה לשמוח'
'הסבל שלך כואב לי'
הוא הישיר אליה מבט. 'הסבל לא חשוב. תשמחי בניצחון'. היא חייכה חיוך כואב. גם אחרי כל מה שעבר, עדיין הוא זה שמעודד אותה, כשהיא היתה צריכה להיות זו שנלחמת בשבילו ומעודדת אותו.
'אתה לא חייב ללכת, אתה יודע. הוא יבין'
הוא הניד בראשו, וחייך במרירות. 'כן, אני כן חייב'.
ליבו היה פתוח לפניה, כאבו גלוי וחשוף. היא לא מצאה עוד מילים לנחם.
היא ניגשה אליו, ועטפה אותו בזרועותיה. 'גיבור שלי', לחשה לו, 'מנצח שלי, אהוב שלי. בבקשה אל תוותר אף פעם. ותזכור שאני כאן, תמיד'.
היא ניגבה את דמעותיו, דמעות של גבר שיודע מה הוא רוצה, ומה הוא לעולם לא ישיג. גבר שאיבד את הדבר שלעולם לא יכול היה להיות שלו.
היא עזבה אותו, התרחקה, הניחה לו להתמודד עם כאבו בדרכו, כמו שתמיד עשתה. היא ידעה שאין ביכולתה לעזור לו יותר.
שניה לפני שיצאה מהחדר וסגרה אחריה את הדלת, שמעה את לחישתו, שלא היתה אמורה להגיע לאוזניה.
'אני אוהב אותך'

נכתב לפני 10 שנים