"מה אתה רוצה?", שאלתי אותו. הגלים מתנפצים מולנו בשתיקה.

הוא שתק. הרוח פרעה את שערי.

"אני לא יודע.." אמר לבסוף, עיניו בים.

"מה את רוצה?", הביט בי, שקט.

"אני רוצה ביטחון", אמרתי, עיניו לא מרפות, "רוצה להפסיק להרגיש תלויה, מתנדנדת.." הרגשתי את הדמעות עולות לי.

הוא החזיר את מבטו לים, ניגבתי דמעה סוררת בדממה.

"את יכולה להיות בטוחה..", התחיל לומר. "אני לא," קטעתי אותו, "תסתכל עליי, אני לא. איך אני יכולה להיות בטוחה כשרגע אחד אתה קרוב, ורגע אחד אתה נעלם? כשהכל נראה לי כל כך טוב ופתאום אתה זורק איזה מילה ואני מרגישה שוב לבד?"

הדמעות כבר לא הקשיבו לי. הסבתי את מבטי.

שתקנו, רק קינוחי האף שלי מפרים את הדממה.

"אני מצטער..", אמר לבסוף. "אני מצטער, אני יודע מה את רוצה, ואני יודע שאני מסבך את זה. אבל אני לא מצליח אחרת. אולי עוד קצת זמן.."

"אין לי אולי כזה", אמרתי, נואשת. "אין לי, אתה לא מבין? הבטן שלי לא עומדת בזה יותר. אתה איתי או לא?"

הוא לא ענה.

אבל ה"לא" שהדהד באוושת הגלים היה ברור מספיק.

בעיר המתוקה

היתה לי

פיסת גן עדן

וכעת היא ארוזה

בין התיקים

זכרונות מרים

הופכים מתוק

בסוף הדרך

נפרדת בדמעה

וחיוכים

כל כך מהר

שנה חלפה לה

כל כך לאט

וכמה טוב

לשוב בחזרה

אבל בלב

פינה קטנה עוד

שלי בלבד

פורטת על מיתר

של אהבה

אתמול

שמעתי חדשות

ולא

לא האמנתי

לא מעכלת

איך

איך שוב

ואיך כל פעם

זה קורה

במעגל קרוב יותר

שלושה חיוכים

שלושה סיפורים

שלושה שירים

שלא יושמעו עוד

שנגדעו באיבם

והרגשתי כל כך קטנה

חסרת אונים

כועסת

והבוקר

ראיתי חייל

הוא לבש מדים

ויצא לדרך

והרגשתי

איך הלב שלי

מבין

שבתוך כל זה

יש גם טוב

ועם ישראל

חי