פרק 18: חתונות
קול רועם של קריין ברקע, המצלמה מתקרבת אט אט לבית סימניה ומתמקדת בחבורת בני נוער שיושבים על הספה בערימה גדולים ובפרצופים עגומים: "השגרה כאבה לבני סימניה האומללים. הכאב סחף אותם ברשעותו, אחז אותם במלקחי הברזל שלו, צבט אותם בכפיו הנוראות..."
אנג' (מרימה את ראשה בעייפות): תרגיע, חבר. הבנו שהצטרפת לפני חמש דקות לסימניה, זה לא מצדיק ביקורות אובר-תיאטרליות על כל ספר שקראת אי פעם תוך שלוש שעות.
הקול: "הו, לא!"
נופי: אבל ברצינות, אני מרגישה שיש לי יותר מדי חיים אמיתיים בחיים בזמן האחרון. יש לעשות מעשה.
פפר: לכתוב פאנפיק?
בייקר: הו כן!
כולם: הו לא :(
נופי: זה דווקא רעיון נחמד, אבל אני מרגישה שניצלנו את המומנטום יותר מדי. מה עם טור חביב?
- קולות של צרצרים נשמעים ברקע -
פוקסי: אולי נקרא ספרים ונכתוב עליהם ביקורות?
- כולם צוחקים על הרעיון כאילו זו היתה בדיחה. חבל, חבל -
פולו: בואו נצא למסיבות! או לחו"ל! אבל לא לשגרה שלי, זו מפלצת מפחידה בשם צה"ל ואנחנו לא בעדה!
כריס: אמן. אבל מסיבות זה יותר מדי פופולרי. צריך לתת להן טוויסט חכם כלשהו. אולי נשים קיר טיפוס באמצע המסיבות?
כוכבים: או חתולים! נעשה מסיבות חתולים! זה יהיה להיט היסטרי! ונאכל עוגיות ג'ינג'ר!
- בייקר מהנהנת בריספקט עמוק -
ביני: מסיבות אנימה?
מע"ך (פורצת דרך גג הבית): מסיבות קוספלייז!
כולם: זה לא פייר אנחנו גרועים בהכל כולל DIY.
(מע"ך כבר יצאה לדרכה)
רייני: בואו נחגוג בת-מצווה.
אור: דאמממ זה רעיון טוב בבת מצוות תמיד יש אחלה פלייליסט.
הרמי: אבל כאילו... אני בת 16 פחות או יותר, אין לנו אפחד לחגוג לו. גם אם נהפוך את זה לבר מצווה.
שירה: אז מסיבת גיוס? או קבלת תואר? או... מה חוגגים אחרי התיכון? אה! חתונה. בואו נשפפ אנשים.
כולם: הל נו.
- כולם הולכים לישון. באישון לילה הולכים כוכבים וכריס לגינה לקטוף דבקון במגל חד כתער. -
כריס: בואי נעשה מסיבה עם טבעות.
כוכבים: יאללה.
- הולכים ועושים חתונה קולית -
בייקר מתעוררת בבוקר ומוצאת קוף בארון שלה. היא מחליטה להתחתן איתו כדי שיהיה לה תירוץ למסיבה. וזה סוד החיים העצובים שלנו.

פרק 17 שלי: ניקיון (תודה למומו המבריקה על הרעיון!!!)
הבית נראה כמו בית רוחות רדוף. ערימות אבק בכל פינה, ניירות מפוזרים מתעופפים במסדרונות, ספרים מושלכים. בחדרים עצמם ובמטבח - ערימות זבל, עטיפות אוכל וקליפות בננות.
מומו: הי, תראו, לא קצת מלוכלך פה?
כולם מרימים את ראשיהם ממחשביהם ומסתכלים סביב, ואז אומרים "נהה" וחוזרים למסך.
מומו: כאילו, ברצינות, חבר'ה. אני חוששת שאנחנו נהפכים לדיר חזירים.
נופי: יש בזה משהו.
כריס: אני לומד! (מסתתר מאחורי ערימת משוואות ועושה קולות של אסימפטוטה)
שירה: אני פאנגירל!
ביני, בייקר, גרייס, היוש ונופי, במקהלה: גם אני!
טוג: ...אז?
הן: אין לנו סיבולת לב.
טוג נאנח בייאוש ומביא מטאטא.
אור: נו ברצינות, עד שאני מגיע לבקר, פעם בחמישים שנים, ככה אתם נראים? טוב, אני הולך!
כולם: לאאא!!!
אור: אל תפריעו לי, זה אפילו נשמע אמין. (הולך)
מומו: טוב! אני אנקה!
מטאטאת, שוטפת, מסדרת. חדר אחד מתוך 6,501 נראה לא רע.
מומו: ...אני צריכה עזרה.
חבורת הפאנגירלז רוטנות ומתבכיינות אבל מואילות בטובן לנקות מטר רבוע בסלון. כולן ביחד.
עם הזמן הבלגן הולך ומשתלט על החדרים, כך שכולם נאלצים להצטמצם לסלון.
נופי: אי אפשר ככה. אני לא מוצאת פה כלום.
אורטש: אני די בטוח שהתחלתי איזה סיפור פעם... טוב, לא משנה. (נעלם)
פרסי: אחרי 250 חפצים, כל חפץ נוסף יעלים חפץ אחר במקומו.
בייקר: כן, במיוחד בצ'אטים. (לא שכזה משנה מה שנמצא שם)
לביא: די, די! חברים, הפכתם אותנו לערימת זבל. אי אפשר ככה. אני אתקן זאת. שלוש, ארבע, ו...
הבית נעלם ובמקומו מוצב שלט: 402.

פרק 16 שלי: מימס (מוקדש למע"ך שאני אוהבת)
מע"ך נכנסת אחרי חמישים שנה של היעדרות. כולם מתלהבים ומחבקים אותה. היא מנופפת בידה בביטול מול כל המחמאות, כאומרת "כן, אני מדהימה, אני יודעת" ונעמדת על הספה.
הספה: איה!
כולם מסתכלים על הספה והיא משתתקת.
מע"ך: ובכן! אני גאה להכריז עליכם כעל האומה האינטרנטית (כולם: אנחנו? אינטרנטים?) הפרימיטיבית ביותר שקיימת. ראו! הHTML מעוך, (לביא אל תקרא את זה בבקשה רחם עליי) המבוגרים רובם טרולים אוכלי נבוטים, מכסחות הדשא נטשו אותנו מזמן ובחיי, אני לא בטוחה שאתם יודעים להפעיל מחשב.
כולם מהנהנים ומסתכלים על הרצפה בבושת פנים. הרצפה קורצת להם.
מע"ך: אך אל דאגה! להצלתכם הגיעה מע"ך הכבירה!
כולם: יאיי!!!
מע"ך ונתחיל בשיעור החשוב ביותר. הרי מהי המאה העשרים ואחת, אם לא -
ביני: מחזות זמר?
נופי: רגשות מודחקים?
סנואי: דרארי?
פפר: חיי הסטודנט?
בייקר: אוכל?
כריס: אינטגרלים.
כוכבים: מנגו?
שירה: סרטוני חתולים?
גרייס: אנימה?
מע"ך: לא, לא ולא! אתם סוטים מהנושא. כל הדוגמאות שהבאתם הן רק ביטויים עלובים, חסרי תוחלת, בסיסים חלשים, חיקויים חיוורים לדבר האמיתי:
כוכבים: אננס?
מע"ך: ...ממים.
כולם: אה. איך שכחנו.
מע"ך: ואני בטוחה שלזה התכוונתם מלכתחילה! ובכן, לשבוע הבא אני דורשת שכל אחד יעשה מחקר ויביא מם המשקף את חייו באופן מהותי. אל תשכחו: המם הוא צורת ביטוי. אמנות. דרך חיים. המם הוא הכל.
צפרדע רכובה על חד אופן נכנסת פנימה בדהרה ודורסת את כולם למוות. הסוף.

פרק 15: דן ופיל (כולנו ראינו את זה בא, לא?)
אמצע הלילה. ביני יורדת לסלון בפיג'מה ומתיישבת על הספה, בידיה טאבינוף והיא מייבבת.
סנואי מצטרפת ומנסה לקרוא מאחורי הכתף שלה.
נופי יורדת גם היא, משחקת בעגמת נפש בפלאשיז של דן ופיל.
בייקר יורדת עם חולצת דן ופיל וקוראת לשירה, ששמה חולצת גלקסיה ומגיעה.
כולן מסתדרות על הרצפה בסלון, מזיזות את הספה ומציירות מחומש. בקצוות הן מציבות נירות ריחניים ומעמידות באמצע את כל המרצ'.
נופי: הו אלי היוטיוב, אנא, קחו את השטן שבנשמתנו והביאו לנו את דן ופיל!
לוליפופ (שהגיעה גם, ובעקבותיה אפילו רייני וילדת כוכבים, מה לא עושים בשם הפאנדום): אין לנו עוד כח. ישראל מתיי-נואשת. הפאנגירלז גוססות. הוויסקרס מייבבים.
(צונחת על הרצפה בדרמטיות)
כל אחת מרימה נר והן נעמדות במעגל גדול וקריפי.
בייקר: שלוש, ארבע, ו...
כולן: דונט קריי, קראפט!
(הקריאה מצטלצלת בחדר אבל כלום לא קורה.)
ביני: זהו, זה אבוד. נגמר.
סנואי: זה לא יקרה.
שירה: בואו... ננסה אולי ציוץ בטוויטר?
בייקר: זה חסר תוחלת, האמינו לי. מניסיון.
נופי: נטוס ללונדון?
כוכבים: אין לנו משאבים. נוכל לטוס על כנפי אריות, אבל ביקורת הגבולות לא משהו.
בייקר: ומלבד זאת, כשהייתי בלונדון הם סירבו לפגוש אותי. זה כאב.
-שתיקה עגומה-
-נשמעת התראה מהטלפון של שירה-
שירה: הי! סרטון דיל חדש!
כולן: או! אה! (מעיפות את הנרות ומוצאות מכשירים אלקטרוניים)
נופי (ממלמלת מהצד): יום אחד...

פרק 17: לא סיטקום

זו היתה שעת לילה מאוחרת בחדר שתוכנן כך שהירח יראה בחלון, אם דבר כזה אכן אפשרי. החדר היה, למורת הרוח, רחוק מלהיות 'מינימליסטי'. הוא היה גדול למדיי, אך עם זאת עמוס בפרטים ובעל צורה מוזרה. על הקירות הנראים לעין היו אלפי פתקים קטנים בצבעים שונים כתובים בכתבים שונים, צפופים. פתקים הודבקו אחד על השני, מסתירים דברים שנכתבו בעבר. על התקרה, תלויים בחוטים, השתלשלו כוכבים גזורים מנייר וסימניות מאוירות של ספרים.
בפינת החדר ניצבה מיטת שלוש קומות מעץ, ובפינות האחרות מיטות ברזל מתקפלות מחוברות אל הקיר.
אם היית מסתכל מקרוב, מיטת שלוש הקומות היתה עשוייה ממילים.
על מנת לפשט את הדברים, נאמר רק שעל המיטה היו כתובות המילים "מיטת שלוש קומות".
באגף העליון של המיטה ישנו שתי נערות ראש זנב. על מצחה של אחת מהן היו משורטטות בכתב יד 'האופה בתלתלים' ועל מצחה של השניה 'פ פ ר י ק ה', (אך מתחת להן נראו עקבות של אותיות אחרות, אולי א' או ר').
באגף האמצעי, מקופלת לכדור אנכי ומחזיקה פנס כיס קטן, ישבה בפינת הקיר נערה בעלת פנים בצורת לב וקראה בספר קטן מאוייר באנגלית. פ ו ה ד ב (תרגום חופשי). על מצחה פרחו גם הן אותיות. לידה, שרועה על המיטה ותופסת את רוב רובו של המזרן, שכבה על הגב אחת בעלת שיער חום קצר ועיניים שאמרו עליהן שהן הכחולות היפות ביותר שתראו.
באגף התחתון של המיטה שכבה ילדה שללא ספק לא היתה עשויה ממילים.
מעל לראשה היתה מנורת קריאה ומדף קטן שבו נערמו ספרים בצפיפות, בנוסף למקום בו החביאה אותם, ארגז המצעים מתחת למיטה. (שבו למעשה לא היו כלל מצעים.)
על שטיחון קטן ליד האח הכבויה זה מכבר (ש ט י ח ו ן א ח) שכב מצונף חתול קטן. ליד אזניו היו משורטטות, באופן ברור להפליא, האותיות פ ו ל ו.
השלווה שררה בכל.


כשהשמיים החלו להתבהר הדלת נפתחה אט אט, בחריקה. נער ונערה נכנסו לחדר, שניהם בבגדים חורפיים אך יחפים. הנער נראה עצבני והנערה נכנסה על קצות האצבעות והתחבאה מיד מאחורי כורסא. היא היתה לבושה בשרוואל הנצחי שלה.
החתול פקח עין אחת עצלה.
הנערה שקראה בספרון הקטן הרימה את ראשה. "כריס? מה אתה עושה כאן?"
"ששששש! אף אחד לא אמור לדעת מי אני", אמר ג'ים.
"אבל אתה לא אמור להיות כאן --" היא שלשלה רגליים לקומה לעבר הקומה הראשונה במקום להשתמש בסולם "-- מגי!" היא חצי צעקה, חצי לחשה. "מגי", היא טלטלה את נערת קומה הראשונה. "-- את קראת אותו לכאן?"
"נופי", הילדה מלמלה. "אמרתי לך לא לקרוא לי ככה." היא הביטה בנכנס.
"..הוא הגיע לכאן בעצמו."