תמיד מצאה את עצמה, בסופו של דבר, במקום הכי גבוה.
זו לא היתה בחירה מודעת. הרגעים שבהם היתה פיכחת דיה כדי להיחשב בהכרה היו נדירים וחמקמקים מכדי שתבזבז אותם על טיפוס לגבעה זו או אחרת, ירוקה ככל שתהיה.
ואף על פי כן, איך שהוא, תמיד מצאה את עצמה במקום הכי גבוה.
יש שסלדה מהאוויר העכור שנדבק לקרקע ויש שעיניה שאפו ללכוד את הכוכבים.
ואולי בסך הכל היתה זו דרכה להרחיק את עצמה מכל ההמולה, באופן דומה לאיך שאתה שם אוזניות ונועל את דלת החדר, ולאיך שאת מתחילה להיות מגעילה לכולם.
אני חושב שהיא בסך הכל חיפשה תירוץ כדי לומר שהיא בודדה.
אבל אני, כמובן, טועה. היא לא היתה צריכה לטפס לשום מקום כדי להרגיש בודדה.
ולא החתולים - "יימח שמם!" - הם שהקימו שאון מחריש אוזניים באישון ליל אורבני קר, אלא רגליה, רגליה הלאות, שלא היה בהן הכוח לשאת אותה אל רקיע שאורות העיר החווירו בו את כל הכוכבים, או אל גבעה ירוקה או אפילו לחור שמוכר אלכוהול שלא יעשה לה להקיא - אלכוהול טוב, כמו שהוא נהג לומר שמגיע לה - והן ניטחות כנגד תל האשפה הגבוה ביותר בכל מגרש הגרוטאות וממלאות את חלקן במחול חולני שלא היה בו שום דבר מקודש.
וידיה פרושות היו כנגד הלבנה. באחת בקבוק, שטיפות הנוזל האחרונות שהיו בו ניתזו לכל עבר בריקוד מעורר הפלצות.
בשנייה אמורה היתה להחזיק את הסיגריה הבוערת שהיתה תחובה כעת מאחורי אוזנה ואך בנס לא חרכה את שיערה המתנפנף אנה ואנה ברוח המצחינה שצרבה את עיניה והעלתה בהן דמעות של קור, ואלו בתורן נמהלו בבכי חסר המעצורים.
במקום, אחזה בבובה.
בובה קטנה, מרופטת. כדור של כותנה על מקל מוצנע בבד. שני שרוכים השתלשלו מראשה, והיא יכלה לשוות לה כיצד בדמיונה של ילדה הן נהיות לזוג צמות עבות ועשירות, וכפתור יחיד במקום עין.
היא לא רצתה להעלות בדעתה בשל אילו זוועות נמלקה אחותה.
וזה לא שהיתה רגשנית. יש שיטענו שמבחינה טכנית אין זה אפילו אפשרי. אבל מחזה הבובה בתוך ערבוביית הפסולת והבטריות המשומשות אצר יותר אומללות משיכלה לשאת.
בתחילה - הפתרון היה להתעלם ולהמשיך הלאה. אבל בסופו של דבר סבה על עקבותיה, מזדחלת ומתפלשת בזבל רטוב על ברכיה בבכי היסטרי, מחפשת אחר הבובה הבודדה ביותר שנתפרה מעולם, והבטריות יכלו ללכת להזדיין.
היא המשיכה לרקוד על אותו תל של גועל-נפש, מולכת על כל הדברים שאיש אינו רוצה בהם.
ומותניה נעים אנה ואנה בתנועות עגולות, מרעידים את השמלה השקופה שתלויה היתה ברפיון על כתפיה וליחכה את עורה בתאווה משולחת-רסן.
וישבנה הבשרני עולה ויורד בקצב, לקולו של סטריאו שהתחלף ביללת תן ולעיניו של קהל מלוקק-שפתיים שאיננו עוד, ולא ישוב.
והוא נזכר בבמות מוחשכות ובלילות סוערים ובמרתפים שצינתם נושכת בעורו החשוף.
והליבידו מזדעק ממעמקים - למגע, לאהבה, להתרפקות על כתף הנוסטלגיה, לחירות חסרת תוקף מעולה של התמכרות מסוכנת, משעבוד לרעב שאינו יודע שובע.
ועם אור ראשון של בוקר התאחדה עם הבובה, שתיהן בודדות ושתיהן אומללות. זו שותקת - אילמת ונפלאה, וזו - מצווחת, גניחותיה ממלאות את דממת החשיכה הוויריסטית.
והחתולים - "יימח שמם!" - כי זו אפילו לא עונת הרבייה.
והיא רוקדת מחול חולני שאין בו שום דבר מקודש.
תמיד מצאה את עצמה, בסופו של דבר, במקום הכי גבוה.
"ריאותיה מורגלת לאוויר של עננים", היו אומרים אלו שהכירו אותה, לו טרח מישהו להכיר אותה.
כנראה שהתמכרה לריגוש.
וזה כמו פורנו, ובמיוחד כשאתה שיכור. האלכוהול חונק את האדרנלין, ואתה צריך עוד, אתה צריך יותר.
אבל לכל עלייה יש פסגה, ולכל פסגה יש ירידה, וגם פסגות יש להן גבול. וכעת התנדנדה על ענפי צמרתו של אלון ישיש, העץ האחרון שנותר בעיר.
למרגלות העץ עמד גוץ עגלגל חבוש קסדה כתומה ועטוי וסט זרחני, שמגאפון שהיה פעם אדום תרגם את דבריו לרעש סטטי מצלצל וחסר פשר. מאחוריו המתין יתום בולדוזר צהוב שבלט בנוף האפרורי כמו צווחתה של אישה הנאנסת ברחובו של כפר נידח, והעוברים והשבים העיפו מבטים שיפוטיים וצקצקו בלשונם, כי אונס זה לא בסדר וצהוב עושה כאב ראש. אבל איש לא ניגש לעשות דבר, כי אונס זה מרגש וצהוב הוא כל מה שייחלו לו מעולם.
היא רצתה לומר לו שהיא לא יורדת, היא לא יורדת בהחלט. שילכו לעזאזל הוא והצבעים המלאכותיים שלו. כי אדום, כתום וצהוב הם רק תחילתה של הקשת, ובלי ירוק - היא תתפורר.
היא רצתה לומר לו שהיא לא יורדת, היא לא יורדת בהחלט. ושהם מוזמנים לקפוץ לה, הוא והעיריה והבולדוזרים שלהם, וכל הבטון שלהם והזכוכית.
היא רצתה לומר לו שהיא לא יורדת, היא לא יורדת בהחלט. ושכדאי לו לשתות משהו. אולי אז יראה עוד מישהו את העולם מנקודת מבטה.
אבל היא לא הצליחה אלא לגמגם, התשישות מאלחשת את לשונה. אז בצעד נואש של חוסר אונים היא השליכה את הבקבוק המלא-למחצה לרגליו.
היא רצתה לומר לו שהיא לא יורדת, היא לא יורדת בהחלט.
ושיצטרף אליה. בבקשה.
אבל הוא מיאן להבין את הרמז. במקום, הבקבוק שהתנפץ על המדרכה הבהיל אותו, והוא ברח, לוקח איתו את מה שנשאר מלבה הקמל.
והיא נותרה על הצמרת, לבדה.
לפנות ערב הגיעה המשטרה, אך היא כבר היתה שבורת לב ומיואשת. את ידיה ליפפה סביב הענפים ואת רגליה פישקה באוויר.
ובפעם הראשונה בחייה, מישהו טרח להקשיב לה.
תמיד מצאה את עצמה, בסופו של דבר, במקום הכי גבוה.
היא מזמן כבר לא הצליחה להזכר למה, בעצם.
כשהייתה פיכחת התקשתה להבין את רב הדברים שנהגה להאמין בהם.
בכלל, היא הגיעה לאחרונה למסקנה שהפיכחות - אין בה הרבה חוץ מחמרמורת והמון שאלות שאין להן תשובה, משייטות להן בריק שהאלכוהול ידע להציף.
ואין ספק שהיתה כעת בפסגה: אנשים מכוערים שצבעו אותה באיפור, ומכוניות מבהיקות שהובילו אותה לטרקלינים מבושמים ולחדרי אירוח שבהם פגשה עוד ועוד אנשים עם שמות כמו "סטיב" ו"ג'ון" שפניהם נמתחים בחיוכים אפורים, שרק חיכו לשמוע עדויות מפי האישה שחרבנה על השוטרים מצמרת של עץ וטלטלה את האינטרנט.
תמיד מצאה את עצמה, בסופו של דבר, במקום הכי גבוה.
האמת היא שפשוט כבר לא זכרה איך לרדת למטה.
רגליה מרחפות סנטימטרים מעל הקרקע והיא נתמכת בחבל, לבל תיפול ארצה.
והיא נחש המזדחל ביער של כפות רגליים,
והיא גלים,
והיא סופה.
והיא עשן מצחין וניחוח עפר באוויר הרים,
וטעם מר של יין שרף על שפתי אוהבים.
והיא דם,
וסעודה,
וירכיים רועדות על גבי מדרכה סדוקה.
וביורוקרטיה - הררי הררים,
ולילה אורבני קר שנושב בין בניינים.
היא ציפור שנלכדה בסבך של חוטי חשמל,
עיניה דומעות בתחינה ממעל.
ואין לה נפש,
ואין היא אדם,
ואין היא אלא מתכת.
עוד בורג במערכת.
זו לא היתה בחירה מודעת. הרגעים שבהם היתה פיכחת דיה כדי להיחשב בהכרה היו נדירים וחמקמקים מכדי שתבזבז אותם על טיפוס לגבעה זו או אחרת, ירוקה ככל שתהיה.
ואף על פי כן, איך שהוא, תמיד מצאה את עצמה במקום הכי גבוה.
יש שסלדה מהאוויר העכור שנדבק לקרקע ויש שעיניה שאפו ללכוד את הכוכבים.
ואולי בסך הכל היתה זו דרכה להרחיק את עצמה מכל ההמולה, באופן דומה לאיך שאתה שם אוזניות ונועל את דלת החדר, ולאיך שאת מתחילה להיות מגעילה לכולם.
אני חושב שהיא בסך הכל חיפשה תירוץ כדי לומר שהיא בודדה.
אבל אני, כמובן, טועה. היא לא היתה צריכה לטפס לשום מקום כדי להרגיש בודדה.
ולא החתולים - "יימח שמם!" - הם שהקימו שאון מחריש אוזניים באישון ליל אורבני קר, אלא רגליה, רגליה הלאות, שלא היה בהן הכוח לשאת אותה אל רקיע שאורות העיר החווירו בו את כל הכוכבים, או אל גבעה ירוקה או אפילו לחור שמוכר אלכוהול שלא יעשה לה להקיא - אלכוהול טוב, כמו שהוא נהג לומר שמגיע לה - והן ניטחות כנגד תל האשפה הגבוה ביותר בכל מגרש הגרוטאות וממלאות את חלקן במחול חולני שלא היה בו שום דבר מקודש.
וידיה פרושות היו כנגד הלבנה. באחת בקבוק, שטיפות הנוזל האחרונות שהיו בו ניתזו לכל עבר בריקוד מעורר הפלצות.
בשנייה אמורה היתה להחזיק את הסיגריה הבוערת שהיתה תחובה כעת מאחורי אוזנה ואך בנס לא חרכה את שיערה המתנפנף אנה ואנה ברוח המצחינה שצרבה את עיניה והעלתה בהן דמעות של קור, ואלו בתורן נמהלו בבכי חסר המעצורים.
במקום, אחזה בבובה.
בובה קטנה, מרופטת. כדור של כותנה על מקל מוצנע בבד. שני שרוכים השתלשלו מראשה, והיא יכלה לשוות לה כיצד בדמיונה של ילדה הן נהיות לזוג צמות עבות ועשירות, וכפתור יחיד במקום עין.
היא לא רצתה להעלות בדעתה בשל אילו זוועות נמלקה אחותה.
וזה לא שהיתה רגשנית. יש שיטענו שמבחינה טכנית אין זה אפילו אפשרי. אבל מחזה הבובה בתוך ערבוביית הפסולת והבטריות המשומשות אצר יותר אומללות משיכלה לשאת.
בתחילה - הפתרון היה להתעלם ולהמשיך הלאה. אבל בסופו של דבר סבה על עקבותיה, מזדחלת ומתפלשת בזבל רטוב על ברכיה בבכי היסטרי, מחפשת אחר הבובה הבודדה ביותר שנתפרה מעולם, והבטריות יכלו ללכת להזדיין.
היא המשיכה לרקוד על אותו תל של גועל-נפש, מולכת על כל הדברים שאיש אינו רוצה בהם.
ומותניה נעים אנה ואנה בתנועות עגולות, מרעידים את השמלה השקופה שתלויה היתה ברפיון על כתפיה וליחכה את עורה בתאווה משולחת-רסן.
וישבנה הבשרני עולה ויורד בקצב, לקולו של סטריאו שהתחלף ביללת תן ולעיניו של קהל מלוקק-שפתיים שאיננו עוד, ולא ישוב.
והוא נזכר בבמות מוחשכות ובלילות סוערים ובמרתפים שצינתם נושכת בעורו החשוף.
והליבידו מזדעק ממעמקים - למגע, לאהבה, להתרפקות על כתף הנוסטלגיה, לחירות חסרת תוקף מעולה של התמכרות מסוכנת, משעבוד לרעב שאינו יודע שובע.
ועם אור ראשון של בוקר התאחדה עם הבובה, שתיהן בודדות ושתיהן אומללות. זו שותקת - אילמת ונפלאה, וזו - מצווחת, גניחותיה ממלאות את דממת החשיכה הוויריסטית.
והחתולים - "יימח שמם!" - כי זו אפילו לא עונת הרבייה.
והיא רוקדת מחול חולני שאין בו שום דבר מקודש.
תמיד מצאה את עצמה, בסופו של דבר, במקום הכי גבוה.
"ריאותיה מורגלת לאוויר של עננים", היו אומרים אלו שהכירו אותה, לו טרח מישהו להכיר אותה.
כנראה שהתמכרה לריגוש.
וזה כמו פורנו, ובמיוחד כשאתה שיכור. האלכוהול חונק את האדרנלין, ואתה צריך עוד, אתה צריך יותר.
אבל לכל עלייה יש פסגה, ולכל פסגה יש ירידה, וגם פסגות יש להן גבול. וכעת התנדנדה על ענפי צמרתו של אלון ישיש, העץ האחרון שנותר בעיר.
למרגלות העץ עמד גוץ עגלגל חבוש קסדה כתומה ועטוי וסט זרחני, שמגאפון שהיה פעם אדום תרגם את דבריו לרעש סטטי מצלצל וחסר פשר. מאחוריו המתין יתום בולדוזר צהוב שבלט בנוף האפרורי כמו צווחתה של אישה הנאנסת ברחובו של כפר נידח, והעוברים והשבים העיפו מבטים שיפוטיים וצקצקו בלשונם, כי אונס זה לא בסדר וצהוב עושה כאב ראש. אבל איש לא ניגש לעשות דבר, כי אונס זה מרגש וצהוב הוא כל מה שייחלו לו מעולם.
היא רצתה לומר לו שהיא לא יורדת, היא לא יורדת בהחלט. שילכו לעזאזל הוא והצבעים המלאכותיים שלו. כי אדום, כתום וצהוב הם רק תחילתה של הקשת, ובלי ירוק - היא תתפורר.
היא רצתה לומר לו שהיא לא יורדת, היא לא יורדת בהחלט. ושהם מוזמנים לקפוץ לה, הוא והעיריה והבולדוזרים שלהם, וכל הבטון שלהם והזכוכית.
היא רצתה לומר לו שהיא לא יורדת, היא לא יורדת בהחלט. ושכדאי לו לשתות משהו. אולי אז יראה עוד מישהו את העולם מנקודת מבטה.
אבל היא לא הצליחה אלא לגמגם, התשישות מאלחשת את לשונה. אז בצעד נואש של חוסר אונים היא השליכה את הבקבוק המלא-למחצה לרגליו.
היא רצתה לומר לו שהיא לא יורדת, היא לא יורדת בהחלט.
ושיצטרף אליה. בבקשה.
אבל הוא מיאן להבין את הרמז. במקום, הבקבוק שהתנפץ על המדרכה הבהיל אותו, והוא ברח, לוקח איתו את מה שנשאר מלבה הקמל.
והיא נותרה על הצמרת, לבדה.
לפנות ערב הגיעה המשטרה, אך היא כבר היתה שבורת לב ומיואשת. את ידיה ליפפה סביב הענפים ואת רגליה פישקה באוויר.
ובפעם הראשונה בחייה, מישהו טרח להקשיב לה.
תמיד מצאה את עצמה, בסופו של דבר, במקום הכי גבוה.
היא מזמן כבר לא הצליחה להזכר למה, בעצם.
כשהייתה פיכחת התקשתה להבין את רב הדברים שנהגה להאמין בהם.
בכלל, היא הגיעה לאחרונה למסקנה שהפיכחות - אין בה הרבה חוץ מחמרמורת והמון שאלות שאין להן תשובה, משייטות להן בריק שהאלכוהול ידע להציף.
ואין ספק שהיתה כעת בפסגה: אנשים מכוערים שצבעו אותה באיפור, ומכוניות מבהיקות שהובילו אותה לטרקלינים מבושמים ולחדרי אירוח שבהם פגשה עוד ועוד אנשים עם שמות כמו "סטיב" ו"ג'ון" שפניהם נמתחים בחיוכים אפורים, שרק חיכו לשמוע עדויות מפי האישה שחרבנה על השוטרים מצמרת של עץ וטלטלה את האינטרנט.
תמיד מצאה את עצמה, בסופו של דבר, במקום הכי גבוה.
האמת היא שפשוט כבר לא זכרה איך לרדת למטה.
רגליה מרחפות סנטימטרים מעל הקרקע והיא נתמכת בחבל, לבל תיפול ארצה.
והיא נחש המזדחל ביער של כפות רגליים,
והיא גלים,
והיא סופה.
והיא עשן מצחין וניחוח עפר באוויר הרים,
וטעם מר של יין שרף על שפתי אוהבים.
והיא דם,
וסעודה,
וירכיים רועדות על גבי מדרכה סדוקה.
וביורוקרטיה - הררי הררים,
ולילה אורבני קר שנושב בין בניינים.
היא ציפור שנלכדה בסבך של חוטי חשמל,
עיניה דומעות בתחינה ממעל.
ואין לה נפש,
ואין היא אדם,
ואין היא אלא מתכת.
עוד בורג במערכת.