ביקורת ספרותית על ההיסטוריה של המחר מאת יובל נח הררי
ספר מעולה

---

לפני חודש בערך, נסענו, אני ואחותי, לחדר שלה במעונות ליד אוניברסיטת חיפה שבה היא לומדת, לקחנו את כל הציוד שיש לה בדירה, ועזרתי לה להעביר אותו לדירה החדשה שאליה היא עוברת - דירת שותפים גדולה ומרווחת עם נוף לים שנמצאת רק במרחק מעט גדול יותר מהאוניברסיטה.
ושם, בזמן שחיכינו למונית שתיקח אותנו, ראיתי פתאום חתול ג'ינג'י, חמוד ויפה כזה שנראה מאוד מטופח, שוכב ונח לו על המדרכה שליד הבוטקה של השומר. אמנם לא קוראים לי 'שונרא החתול', אבל גם אני חובב חתולים מושבע, וככזה הפיתוי לגשת אליו וללטף אותו, היה חזק מדי בשבילי. אז החלטתי שלא להיאבק בדחף, וכך קרה, ששנייה אחת בלבד לאחר מכן, כבר הייתי רכון ליד החתול, מלטף אותו ברכות ובעדינות. החתול, למרבה ההפתעה, לא ממש נראה מפוחד למראה הנער שניגש אליו. למען האמת, הוא נראה די אדיש, והוא הרשה לי ללטף אותו (או שהוא פשוט לא התנגד לזה). אבל כשהתחלתי ללטף אותו, אני חושב שהוא גירגר קצת מהנאה. כך או כך, בעודי מלטף אותו, כשאני ממהר להכריז בפני אחותי שאני מרגיש שביני לבין החתול הזה יש כימיה נהדרת (ושיש מצב שזה גם הדדי) - פתאום באה, כאילו משום מקום, הנשיכה. כן כן, שמעתם נכון: החתול הזה נשך אותי! החתול החמוד והמתוק הזה, שלמראית עין נראה ממש כמו מלאך קטן שלא יעז לפגוע בזבוב (ובטח שלא בנער צעיר) - מלאך קטן אולי, אבל גם נושך. ואני נשבע לכם שלא עשיתי לו כלום. פשוט ליטפתי אותו, וזה הכל, ואז הוא נשך אותי! סתם ככה, פשוט ככה. ואיך שהרגשתי את הנשיכה שלו על כף ידי, מיד קמתי כנשוך נחש, עדיין לא מצליח להבין למה לעזאזל החתול הזה עשה את מה שהוא עשה (וגם עכשיו אני עדיין לא מבין למה, כי אני חושב שהייתי לגמרי בסדר איתו), עזבתי אותו בכעס רב, וכמובן שגם הפסקתי ללטף אותו. הייתה אולי גם איזו קללה חרישית שהסתננה מבין שפתיי, אך אינני זוכר מה בדיוק הייתה קללה (נראה לי כוסססאמק, אבל אני לא סגור על זה).
אולי מהתיאור הזה שנתתי עכשיו אפשר לחשוב בטעות שזו הייתה נשיכה שבעקבותיה צרחתי מרוב כאב כמו שלא צרחתי מעולם, כמו איזה מטורף, ושכל מי שהיה לידי לא הבין מה לעזאזל קורה איתי - אבל האמת היא שהנשיכה הזו בכלל לא כאבה לי. כן כן, שמעתם נכון - היא לא כאבה לי. היא הייתה נשיכה קטנה וחלשה, בכלל לא חזקה (למזלי הרב), לא שונה בהרבה משריטה קלה (חוץ מהעובדה שהיא התבצעה דרך הפה, ולא דרך הציפורניים), ואני אפילו לא בטוח שהיא הצליחה בכלל לחדור לי לבפנים, מתחת לעור - אבל מה שכן, הנשיכה הזו הייתה מספיק חזקה כדי לגרום להיפוכונדר ברמות קיצוניות שכמוני להתחיל לפתח חרדות, דאגות וחששות, ולחשוב שהנה, הגיע הסוף שלי ואני עומד למות (וזה יכול לקרות ממש בכל רגע). שהנה, הייתי צריך להקשיב לאחותי שאמרה לי לא לגעת בחתול, אבל כמו מטומטם אני לא הקשבתי לה, ושעכשיו אני עומד לשלם על זה בחיים שלי: כי מי יודע באילו תעלות מלוכלכות החתול הזה זחל, ואיזה מחלות הוא העביר לי דרך הנשיכה הזו שלו??

איזה מזל שמיד לאחר מכן התחלתי לקרוא את 'ההיסטוריה של המחר' של יובל נח הררי, שהרגיע אותי ושהזכיר לי שאני חי במאה ה- 21 ולא במאה ה- 19 או ה- 18, ואפילו לא במאה ה- 20, ושבניגוד למאות הקודמות, אם אני ננשך על ידי חתול, זה לא אומר שגזר דיני נקבע, ושגם אם, חס וחלילה, יקרה לי משהו בעקבות הנשיכה, תמיד אוכל לגשת למרפאה הקרובה שבעיר מגוריי ולבקש מהרופא שייתן לי את הטיפול הנדרש (תרופה, חיסון, או כל דבר אחר שיכול לעזור) וצ'יק צ'ק כל הבעיה תיפתר - וזה משהו שבמאה ה- 20 אנשים היו יכולים רק לחלום עליו, ובמאה ה- 19 או ה- 18 אפילו לחלום על נס רפואי שכזה לא היה אפשר.
כי פתרונות יש כיום בשפע. והשפע הזה רק ילך וייגדל עם הזמן...

***

אני לא אתפלא אם בעתיד הלא רחוק, שמו של יובל נח הררי יהיה חקוק בין דפי ההיסטוריה האנושית, כאחד שהשפיע עליה רבות. שכן מה שהוא עושה זה דבר מדהים: הררי לא מחדש כמעט שום דבר בכל מה שקשור להיסטוריה האנושית ולמדע (הוא בסך הכל מוסר עובדות ומספר על מה שקורה בתחום) אבל כשקוראים ספר של יובל נח הררי, זה נראה כאילו הוא כן יצר משהו חדש, משהו מיוחד ושונה משל עצמו. משהו שרק הוא יכול ליצור, ולא אף אחד אחד אחר. מה שנקרא, "קיצור תולדות האנושות מאת יובל נח הררי" (ו'מאת' במובן הכי ישיר ומופשט של המילה), וכל זאת בצורה פשוטה לקריאה ויחסית מתומצתת.
הררי הוא בעצם סוג של מודל - וכל הקוראים כל כך מתלהבים ממנו, ובצדק.

בספר זה יובל נח הררי מכה שנית. אבל בעוד ש"קיצור תולדות האנושות" הוא ספר של תשובות (בעיקר משום שהוא מדבר לרוב על העבר וההווה, ורק מעט על העתיד), "ההיסטוריה של המחר" הוא יותר ספר של שאלות (בעיקר משום שהוא מדבר לרוב על העתיד וההווה, ורק מעט על העבר).
איך ייראה סדר היום של האנושות במאה ה-21, אם היא (האנושות) כבר הספיקה לעשות בעצם כמעט הכל? מהם הדברים החדשים שיעסיקו אותנו במאה הנוכחית? האם הרופאים יצליחו אי פעם לפתח תרופה נגד המוות, כמו שהם פיתחו עד עכשיו תרופות נגד סוגים שונים של מחלות, ובכך נוכל בעצם לחיות חיי נצח? האם נצליח אי פעם לגלות מהי הנוסחה לחיים מאושרים, ובכך בעצם נשים קץ לסבל ונוכל סוף סוף לחיות גם חיי נצח וגם חיים מאושרים? אם בני האדם המציאו את האלים, אז למה שהם גם לא יהפכו לכאלה בעצם, ובכך אנחנו גם נחיה לנצח, גם החיים שלנו יהיו מאושרים וגם אנחנו נהיה חזקים כמו האלים? (והאם זה באמת יקרה?) האם מה שנראה לנו עכשיו 'מדע בדיוני', יהפוך ביום מן הימים לרק 'מדע'? האם הדת ההומניסטית, שהציבה את האדם מעל הכל (וגם מעל לאלוהים), ושגרמה לו לחשוב שאין דבר העומד בפני כוח הרצון, ושבזכותה האנושות עשתה כל כך הרבה דברים נפלאים - האם הדת הזו תביא בסוף, איכשהו, לקריסה של האנושות? האם הרצון הזה, של לעשות עוד ועוד ועוד ועוד ועוד, כמו בסיפור מגדל בבל, יביא בסוף דווקא לאסון ולמחסור, וייצור מצב שבו יש רק פחות ופחות ופחות ופחות ופחות, ושכל המגדל שבנינו יתמוטט? או שאולי דווקא השפע הטכנולוגי והקדמה, ולא האנושות עצמה, הם אלו שיביאו לקריסתה של האנושות ולקריסתה של הדת ההומניסטית גם יחד? (כלומר, האם רובוטים ומכונות יחליפו את בני האדם בכמעט בכל תחומי החיים, וכבר לא נזדקק יותר לאנשים בשר ודם? - או האיום הכי גדול על אוהבי הספרות המודפסת: שאף אחד כבר לא יקרא ספרים מודפסים, וכולם יעברו לקרוא רק ספרים דיגיטליים.) האם הקצב המואץ של הטכנולוגיה והקדמה, יוכל להשפיע על הפוליטיקה במדינה שבה אנו חיים, כמו שהוא עשה כבר כמה פעמים בעבר? האם, במקרים כאלו, האדם ימשיך לתת משמעות לעולם כמו שהוא עשה עד עכשיו? (ואם לא, אז איזו משמעות בכלל תהיה לקיום שלנו?) האם האדם יצליח להבין מה קורה ולהציל את המצב, לפני שזה יהיה מאוחר מדי? ואולי שום דבר נורא או מיוחד בכלל לא יתרחש, והחיים ימשיכו כרגיל, בערך כמו שהם עכשיו, ושום דבר מהותי לא ישתנה? שאלות אלו ועוד שאלות נוספות מחכות לכם בין דפי הספר הזה, כשלכולן יש בעצם מכנה משותף אחד: הן שואלות מה צופן לנו העתיד.
ועל מנת לענות על כל השאלות האלו (או לפחות על חלקן) יובל נח הררי לוקח רוורס לאחור, וחוזר כמה שנים אחורה - ליתר דיוק, 2 מיליון וחצי שנים - ליום שבו האדם הגיח אל אוויר העולם. מיהו האדם, במה הוא שונה משאר היצורים החיים (אם הוא בכלל שונה במשהו), איזה מן עולם הוא יצר וכיצד הוא בדיוק פועל, איך האדם חושב ומה היה הדבר שאיפשר לו לכבוש את העולם, הן בין השאלות המרכזיות שהררי עוסק בהם בספרו.

שמעתי פה ושם כל מני לחשושים שאמרו שהספר הזה לא רע אבל 'קיצור תולדות האנושות' הרבה יותר טוב, שב- 'ההיסטוריה של המחר' יובל נח הררי חוזר על עצמו, ועוד כל מני דברים בסגנון.
אני לא מסכים עם כל הלחשושים האלה. הספר הזה מצוין בדיוק כמו קודמו, לא פחות ולא יותר. אני לא חושב שהררי חוזר על עצמו, ואלה שני ספרים שהם די שונים - אמנם יש דברים שהוא קצת חוזר עליהם בספר הזה, כמו למשל כל העניין הזה עם המלחמות והמחלות, ההשוואה בין אז לעכשיו ובין הלקטים-ציידים לבין בני האדם של ימינו, וההומו סאפיינס שכבש את העולם וכל זה, אבל גם כשהוא חוזר על דברים, זה לא נעשה בצורה מעייפת או חופרת, ובדרך כלל הררי גם נותן על הנושאים האלו דוגמאות שונות מאלה שהוא נתן בספר הקודם, חדשות ומרתקות, ובאופן כללי הם מוצגים בצורה מעט שונה משהם הוצגו בספר הקודם. חוץ מזה, יש גם דברים שהוא מעמיק בהם יותר בספר הזה, ושבספר הקודם הם היו די שוליים, כמו הנושא של הדתות ההומניסטיות למשל, וכל מה שנמצא מסביב, או מושגים חדשים לגמרי שלא הוזכרו כלל בספר הקודם, כמו 'נשמה', 'תודעה', 'אלגוריתמים', 'האני המספר והאני החווה', 'דת המידע' ועוד. לדעתי מדובר בספר מרתק, מעורר מחשבה ורלוונטי מאוד לימים אלו, בלי קשר ל'קיצור תולדות האנושות' הקלאסי והנפלא, וגם האיורים המדויקים שפוגעים בול של רואי דה לנגה, רק מוסיפים על חווית הקריאה, ואני מקווה שתצליחו להינות מהספר כמו שאני הצלחתי להינות ממנו.

***
חודש עבר מאז מקרה הנשיכה שעברתי. ואני, לפחות כרגע, לא מרגיש משהו שונה. הכל בסדר, הכל כרגיל. אני לא מרגיש שפיתחתי בגופי איזשהם תסמינים מחלתיים כלשהם שנגרמים עקב נשיכת חתול, אם זה מה שאתם רוצים לדעת. עובדה שאני הצלחתי לכתוב עכשיו כמות לא מבוטלת של מילים (וזה הרי ברור שאם היה קורה לי משהו בעקבות הנשיכה, לכתוב כנראה לא היה לי כוח והייתי שוכב עכשיו במיטה בבית החולים, גוסס ומותש) - אז הכל בסדר, ולא קרה שום דבר חריג. כנראה קרה לי איזה נס, ומתברר שכל הדאגות, החרדות והחששות שהיו לי, היו לשווא, ולגמרי מיותרות, למזלי הרב (מסתבר שיש לי יותר מזל משכל...)
אז אם ככה, אולי כדאי באמת שאגש עכשיו לבטל את התור שקבעתי לוטרינר...




http://postimg.org/image/x9vyc54t9/

(כאן אפשר לראות אותי מלטף את החתול, שניות ספורות בלבד לפני רגע התקיפה - עדיין מחייך, אבל לא למשך הרבה זמן)

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על ההיסטוריה של המחר