ביקורת ספרותית על סיימון מוצא את דרכו מאת בקי אלברטלי
ספר מעולה

---

נדמה לי שזו הולכת להיות הפעם הראשונה שבה אני קורא ספר, בשביל שאוכל לכתוב עליו ביקורת אחר כך. ז'תומרת, קראתי את הספר גם כדי להינות ממנו, כמובן, אבל כן - הסיבה העיקרית הייתה הביקורת.

ולמה? כי בביקורת הזו, אני מתכוון לעשות מעשה מאוד אמיץ: אני הולך לצאת מהארון. כן, כן, במובן הלהטב"י של המילה. או יותר מדוייק: לצאת חצי מהארון.

אני, ביסקסואל.

בחופש הגדול האחרון זו הייתה הפעם הראשונה (והאחרונה בעצם, עד לרגע זה) שבה יצאתי חצי מהארון בפני מישהו: זה היה בפני אחותי.

אז זה הלך ככה, פחות או יותר: אני ואחותי נשארנו לבד בבית, ואז אחותי שאלה מה כל כך מטריד אותי, ולמה אני אומר שאני בדיכאון, ואולי אם נשוחח ביחד יוקל לי. במצב רגיל, הייתי אומר שאני אסתדר והיינו ממשיכים כל אחד בעניינו, אבל באותו רגע הבנתי שמדובר במקרה חריג, אז התיישבנו על הספה והתחלתי לדבר. או יותר מדוייק, ניסיתי לדבר. ניסיתי לדבר, אבל לא הצלחתי, כאילו כל פעם שאני רוצה לצעוק: "אני נמשך גם לבנים וגם לבנות, ונמאס לי להתבייש בזה!!", משהו גרם לצעקת הזעם הזו להישאר עמוק בפנים. כמו בכל פעם שניסיתי להגיד את זה למישהו.
אז החלטתי ללכת על טקטיקה אחרת: אמרתי לה שאני מרגיש עכשיו כמו אישה בהיריון. 'מה זאת אומרת, מרגיש כמו אישה בהיריון?' אחותי שאלה, ואני אמרתי לה שכמו שאישה בהיריון מרגישה מצד אחד שהיא רוצה כבר לעבור את הרגע הזה שהילד שלה ייצא סוף סוף והיא תיגמור עם זה כבר, כך גם אני שהרגשתי צורך עז להוציא את הדברים החוצה ואחר כך להרגיש (אולי) הקלה עם זה. אבל, כמו שאותה אישה שחושבת שמרוב פחד ולחץ שבזמן שהתינוק ייצא לאט לאט מהבטן והיא תיסבול מכאבים עזים ואולי בגלל זה היא תעדיף להשאיר את התינוק בפנים כדי להימנע מכאב חזק מאין כמותו, גם אם היא יודעת שאחר כך היא תרגיש הרבה יותר טוב - כך גם אני, שפשוט לא ידעתי איך לומר את הדברים, כדי שאני לא ארגיש אי נוחות.
אז כשאני ואחותי ישבנו על הספה, בעודי מנסה להדגים את ההרגשה שלי באמצעות מטאפורה, חשבנו ביחד איך אפשר להוציא את התינוק כך שזה הכי פחות יכאב. לבסוף, אחותי הציעה, שאם קשה לי כל כך לדבר על מה שאני מרגיש, אולי כדאי שאני אכתוב לה את זה. חשבתי על זה כמה רגעים, ואז הצעתי שנשחק את המשחק 'איש תלוי' (המשחק הזה שבו צריך לנחש את המילה המסתתרת מאחורי הקווים בעזרת ניחוש אותיות). אז עשינו את זה.
אז כך הלך המשחק: שירבטתי את הדבר הבא על דף נייר: - - - - - - - - 
בהתחלה, בניחוש הראשון, אחותי אמרה איזושהי אות שאני לא כל כך זוכר, כי היא לא כללה את המילה, אז נשארנו עם אותה תבנית.
אחר כך היא אמרה את האות ו' (- - - - - ו - -)
ואז היא אמרה את האות י' (- י - - - ו - -)
ואז היא אמרה א' (- י - - - ו א -)
עם כל אות ואות שהיא אמרה, הלב שלי פירפר במהירות. עם כל אות שהיא אמרה, היו לה יותר אמצעים לדעת מה התשובה. לרגע אפילו הצטערתי שפשוט לא אמרתי את מי שאני בבת אחת, במקום אשכרה "למות בעינויים".
ואז היא אמרה: "נראה לי שאני יודעת מה התשובה. ביסקסואל, נכון?"
"נכון" אמרתי, והרגשתי ממש, אבל ממש מוזר, שהיא יודעת את זה עכשיו.
שתקנו קצת, ואז היא אמרה שהכל בסדר ושהיא תומכת בי והכל. אחר כך התחבקנו. פשוט לא ידעתי מה אני אמור לעשות חוץ מלהתחבק.
אחרי כל הבכי והדמעות, דיברנו קצת על החיים. היא, בתור סטודנטית למדעי המדינה, אשר עברה גם בין היתר כל מני קורסים במין ומיגדר וכל מני דברים שקשורים לנושא, אמרה לי כמה דברים:
1. שבעצם אין דבר כזה נורמלי, וגם בקטגוריות שנראות אולי בהתחלה חד משמעויות כמו 'גברים' ו'נשים' יש גם מעט שיוצאים מן הכלל. בעצם, לא מעט. הרבה יוצאים מן הכלל.
2. שהחברה שלנו, אם היא רואה משהו ששונה ממך, למרות שהיא יודעת שהמשהו השונה הזה הוא לא משהו אחד ושיש עוד הרבה משהואים כאלה, מה שהיא עושה זה פשוט לקבוע איזה סטנדרט, כלל, נורמה, וכמו כל חוק שהחברה קובעת, הסטנדרט הזה נועד לשמור על "יציבות" ("יציבות" במרכאות, כי זה יציבות רק בשביל מי שקבע את הסטנדרט הזה, ולא בשביל מי שהסטנדרט נקבע עליו).
3. החברה האנושית היא ביסקסואלית מטיבעה. כן כן, מה ששמעתם. לא שהיא חושבת שכל שאר הנטיות המיניות הן לא נורמליות, אך בטבע, בתקופת האדם הקדמון ויוון העתיקה, היה מקובל שגברים ונשים קיימו יחסי מין גם הטרוסקסואליים וגם הומוסקסואליים. 
4. שלמרות הכל, החיים ימשיכו כרגיל, אחותי תמשיך להיות אחותי הגדולה והאהובה, ואם אני ארצה לשמור את הדבר בסוד, מבחינתה זה בסדר גמור.
(חשוב לציין שבסופו של היום, הרגשתי לא ממש השתפרה בטווח הקצר. לא כל כך הרגשתי טוב אחרי שהוצאתי את הדברים, אבל עכשיו אני יכול להגיד שהרגשתי כן השתפרה לטווח הרחוק ושטוב שעוד מישהו מלבדי יודע על זה.)

אז... איך מרגיש ביסקסואל? וואו, שאלה קשה. ז'תומרת, אני חי את זה יום יום וכל הזמן חושב על זה, אבל להעלות את זה על הכתב ועוד לאנשים שכנראה לא יודעים איך זה להיות אחד כזה, זה מאוד קשה.
אולי נתחיל מהסיפור האישי שלי: את זה שאני ביסקסואל, הבנתי בגיל 17, ממש לא מזמן, בערך לפני חצי שנה. עד אז, הייתי לגמרי סטרייט. אז הכל התחיל כששמעתי ילדים בבית הספר "מקללים" אחד את השני ב"כינוי הגנאי" הנפוץ, 'יה הומו'!. אמנם שמעתי את המילה 'הומו' כבר הרבה פעמים בעבר, אבל עכשיו הייתי בגיל ההתבגרות, וזה גיל שבו מתחילים להתעניין בדברים ולחקור אותם. אז כשחזרתי הביתה מבית הספר, הלכתי למחשב וגילגלתי את המילה 'הומו', וראיתי שני גברים עשויים טוב, עושים את מה שהם עושים ביניהם. לא יודע, אבל חייב להודות שזה עשה לי איזה משהו. לא ממש חירמן אותי כמו שתי בחורות שעושות את זה או משהו, אבל כן גרם לי לשאול את עצמי כמה וכמה פעמים אם אני נמשך לזה.
זו הפעם הראשונה שהתחלתי להסתכל על גברים. בשלבים הראשונים עדיין לא באמת נמשכתי לגברים, אולי רק לגברים הממש ממש מושלמים ולא אמיתיים, כמו שראיתי באינטרנט. אבל עם הזמן, המשיכה ההומוסקסואלית התחילה להתגבש ולהתפתח. הייתה איזו תקופה של כחצי שנה, שבמהלכה הייתה איזו הפסקה במשיכה שלי לגברים (קשה להסביר את זה. אולי פשוט עד לאותה תקופה לא באמת נמשכתי לגברים, ורק חשבתי ככה). בכל מקרה, לאחר חצי שנה זה חזר, ובגדול. מאותו רגע ואילך, הבנתי שאני ביסקסואל.
אז כמה נתונים אישיים וטכניים על עצמי, כביסקסואל: ראשית, המשיכה שלי לגברים לא ממש שווה לעוצמתה של המשיכה לנשים. מבחינה מינית/פיסית, אני נמשך גם לגברים וגם לנשים (עד לא מזמן, הייתי בטוח שאני נימשך יותר לנשים מבחינה מינית, אבל עכשיו אני כבר לא בטוח, כי זה תלוי בתקופה שאני נמצא). ואילו מבחינה ריגשית, אני נמשך יותר לנשים (למען האמת, אני נמשך ריגשית רק לנשים. לא יודע, בחיים לא התאהבתי בגבר). שנית, הומוסקסואליות היא, בניגוד לסטיגמות, לרוב לא משהו מולד, אלא משהו שנוצר ומתגבש אצל הנער או הנערה, עם הזמן (בעיקר בגיל ההתבגרות) מכל מני סיבות כאלה ואחרות, כמו במקרה שלי. שלישית, בני אדם משתנים כל הזמן - אדם שהיה סטרייט יכול לגלות בגיל 40, אמצע החיים, שהוא נמשך לגברים. או לחלופין, שאדם שהיה סבור כל חייו, שהוא נמשך לגברים, מגלה שהוא נמשך לנשים. וכך גם בנוגע לנשים.

ועכשיו כמה נתונים על עצמי כביסקסואל, מבחינה פוליטית ותחושתית: תמיד הייתי אדם כזה שכמעט כל דבר אצלו זה "מצד אחד לא x ומצד שני גם לא y", בלי קשר לזה שאני ביסקסואל. כלומר, תמיד הייתי כזה באמצע. למשל, כשראיתי חברי כנסת מהבית היהודי אומרים שהומוסקסואליות היא סטייה, הרגשתי מאוד רע והתרגזתי וצרחתי. אבל מצד שני, אם מישהו היה ניגש אליי ואומר "בוא, נשק אותי" או "בוא, תשכב איתי", הייתי אומר לו: "מגעיל אחד, אין מצב בחיים שאני עושה את זה!"
בנוסף, הרגשתי גם בילבול רב - מה אני? סטרייט או הומו? כלומר, מה אני באמת? ובכלל, מהי משיכה? אם אני אוהב איבר מסויים אצל אדם מסויים, אבל לכל השאר אני לא נמשך, זה אומר שאני נמשך לגברים? אולי אני לא באמת נמשך לגברים, אם מבחינה ריגשית אני לא מרגיש כלום? (מה שמוכיח, שמשיכה מינית היא משהו שלא צריך להגדיר, כי יש בה הרבה גוונים שונים. לא הכל שחור או לבן, אבל גם לא הכל אפור. יש גם אמצע-צד, שהוא כנראה מה שאני. כלומר, בין האמצע לצד.)

תמיד הרגשתי שמגבילים אותי. שאומרים לי "זה אסור, אבל זה מותר". סבבה, אין לי בעיה עם מה שמותר, זה אחלה לגמרי, אבל למה זה אסור? מי קבע? למה להגביל אהבה, כשבמקום זה אפשר להגביל את השינאה כלפי מי שהאהבה שלו קצת שונה מהאהבה של אחרים?
הרגשתי נורא. בעצם, אני עדיין מרגיש נורא. לא מצליח להיות גאה בצד ההומואי שבי. שונא להימשך לגברים. חושב שאם החברה לא הייתה עושה כזה עניין גדול נגד הומואים, הייתי מרגיש הרבה יותר שלם עם הצד ההומואי שבי, ואולי אפילו לא הייתי מתחיל להימשך בכלל לגברים (כי, כמו שאמרתי, התחלתי להימשך לגברים בעיקבות הילדים בכיתה שקראו אחד לשני בשם 'הומו').

עוד דבר שאני רוצה לשים בו דגש, זה ההרגשה שלי. כשאני מתחיל לחשוב פתאום מחשבות מיניות על גבר זה מעורר בי חלחלה, אני מנסה לדחוק את זה פנימה ולנסות כמה שאפשר שלא לחשוב על זה. זו אמנם משיכה, ומשיכה מינית זה דבר טוב, אבל אני פשוט לא מצליח להינות מזה, לא מצליח להינות ממשהו שכל הזמן אומרים לי שאסור. הקטע המוזר מגיע כשאני חושב מחשבות מיניות על נשים. או אז, ההרגשה שונה לגמרי: אני שמח, אני מאושר, אני נהנה אני מתלהב. למרות שבתוך תוכי, האדם הקטן שהחברה עדיין לא הצליחה להשפיע עליו, אני יודע שהמשיכה הזו נורמלית ולגיטימית, וכך גם המשיכה השנייה, ואיש איש ומה שהוא מרגיש. מה לעשות שבקושי שומעים את האיש הקטן הזה שבתוכי, כי מי שנותן את הטונים הוא האיש הגדול (כלומר אני) שהחברה משפיעה עליו, ולא רק עליו אלא גם על המחשבות שהוא חושב.
הרי מה אני מבקש בסך הכל? כל מה שאני מבקש זה שהסביבה והחברה תיתן לי תחושה שזה בסדר, שזה לא נורא, שזה מקובל, שזה לגמרי אחלה. אני אפילו לא ביקשתי דבר גדול ומסובך כמו נישואים חד מיניים בישראל או משהו. בסך הכל ביקשתי שייתנו לי להרגיש שזה נורמלי גם לחשוב מדי פעם (אפילו לא כל הזמן!) מחשבות מיניות גם על גברים. רק מחשבות. כשזה יקרה, זה כבר לא יפריע, ורק אז אולי אני אבין מי אני באמת.

כולם אומרים עליי שאני מיוחד. וכל מי שאומר את זה, אפילו לא יודע שאני ביסקסואל (!!). זו הרגשה משונה להיות מיוחד, כי מצד אחד זה כיף להיות מיוחד כשאתה לא דומה לאף אחד, ומצד שני קשה למצוא איזשהו צד מסויים להזדהות איתו ולהיות חלק ממנו. זכור לי שפעם אחת שמעתי מישהו אומר שצריך להרוג את כל ההומואים ולהשאיר רק את הסטרייטים, במקום לחשוב שמה שהוא אמר זה משהו שלא צריך לתת לו במה, הדבר הראשון שחשבתי עליו זה: "אז מה עושים עם הביסקסואלים, רבאק? משאירים אותם בחיים או לא?"

I don't care if it hurts" 
I want to have control 
I want a perfect body 
I want a perfect soul 
I want you to notice 
When I'm not around 
You're so fuckin' special 
"I wish I was special 

טוב, חפרתי כל כך הרבה, ועדיין לא אמרתי בקושי מילה אחת על הספר. אז ברגע זה אני עוצר עם החפירה, ואם תרצו לדעת איזה משהו ספציפי, פשוט תכתבו כאן בטוקבקים, או תשלחו הודעה פרטית, ואני מבטיח לענות במלוא הרצינות והכנות.

***

אז עכשיו, לעניין הספר. 
כי בכל זאת, צריך להגיד עליו כמה מילים.
ויודעים מה? מסתבר שהיה שווה לקרוא אותו, גם בלי קשר לביקורת

אני חושב שהתקציר מסביר בצורה טובה מאוד את מה שקורה בספר, כך שאני לא רואה שום צורך לתקצר עליו. רק אומר עליו כמה מילים, והן:
- הספר כתוב בסיגנון כתיבה טיינאייג'רי כזה, קליל וזורם, שלגמרי מתאים לספר ממש כמו אל כפפה ליד.
- גיבורי הספר האמיתיים הם בני הנוער, ועליהם נותנת בקי אלברטלי את הבמה. מבחינה זו, הספר מדוייק כל כך, ולגמרי יוצר היזדהות. עם זאת, גם מבוגרים יכולים לקרוא אותו. זה ספר שנוצר במטרה לחינוך ולסובלנות, וחינוך וסובלנות זה משהו שמיועד לכולם.
- הספר כתוב בצורה כזו שיש פרק אחד שהוא כתוב בגוף ראשון ומוסר לקוראים זווית עלילתית, ופרק שני הוא פרק שנכתב מזווית של התכתבויות במייל, בין סיימון הדמות הראשית (המכונה ז'אק) לבין בלו. ואני לגמרי אהבתי את זה.
אף על פי שבקי אלברטלי מעלה הרבה פעמים בספר את הסוגיה הלהטב"ית, כשקוראים את הספר מרגישים שסיימון הוא עוד המון דברים, חוץ מהומו שטרם יצא מהארון בפני מכריו. והוא קודם כל גם נער מאוד חברתי וחברותי שמוקף בהמון חברים, ושמופיע בהצגה בחוג דרמה (מה שכמובן מקשה על היציאה מהארון).
-מצאתי גם כל מני מכנים משותפים ביני לבין סיימון: שנינו חולי הארי פוטר, שנינו חיים בפריפריה, שנינו התנסינו בעבר עם נשים אבל לא עם גברים (מתוך פחד וחשש ובילבול), לשנינו יש כישרון בתחום המישחק והתיאטרון, שנינו אוהבים לשמוע מוסיקה ולהיות לפעמים לבד עם עצמנו, לשנינו יש רק אדם אחד שיודע מי אנחנו (אצלי זה אחותי, ואצל סיימון זה הנער שעימו הוא מתכתב). 
- יש כאן מתח בספר: מי האדם שעימו סיימון מתכתב? האם יקבלו את סיימון כשייצא מהארון (אם יעשה את זה)? 
- בשבחים של הספר, מישהו כתב שהקוראים יתאהבו בסיימון בטירוף. וזה אכן קרה. ולא רק בסיימון, אלא גם בלוק. ובליאה. ובניק. ובאבי. ובאליס. ובנורה. ובקאל. ובבארט. ובאמא ואבא של סיימון. ואפילו במרטין.
- הספר מתחיל נהדר, ממשיך נהדר עוד יותר, ומסתיים בצורה הכי נהדרת שיש. מרגש ואמיתי. בין הספרים הטובים שקראתי, ומומלץ לגמרי לכל מי שאהב את 'פלא' של רייג' פלאסיו.

***

נ.ב - בחיי שאני לא יודע מה אני מעדיף: שהמשפחה שלי תקרא את הביקורת שכתבתי, או שלא? לכל אופציה יש את היתרונות והחסרונות שלה. זה מפחיד.

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על סיימון מוצא את דרכו