ביקורת ספרותית על הבושם מאת פטריק זיסקינד
ספר טוב

---

ארבעה כוכבים: סיפור לא-מרגש, חסר ריח וחסר טעם, מקהה חושים ומשרה רוח נכאים, על איש קטן וצולע שידע חיים עגומים - דבר שגרתי לחלוטין במאה השמונה עשרה, כידוע - אך מעניינים. מעין דיקנס מבחינת הלך הרוח, אם ניתן להשוות (למרות סלידתי ממנו), אבל אחרת. סיפור של הקרבה למען מימוש עצמי שכלפי פנים אף פעם לא יוצא לפועל.

התסכול המרכזי הוא שהספר, לפחות בחלקו הראשון, מתמקד בחוש הריח המדהים של גרנוי, הדמות הראשית, וזה דורש מהקורא לא רק לדמיין את המראות של פריז המטונפת, טרום-מגדל-אייפל, בה חיים אנשים נכלוליים או חסרי מודעות בצורה הגיונית - אלא גם את הריחות, וזוהי משימה שבטוחתני שעד כה אף קורא לא יכל לה. לדמיין ריח, לזכור ריח. אם איננו חריף במיוחד - קשה לי לזכור אותו או להיזכר בו, ולא משנה מהי הסיטואציה.

האמצע של הספר מעט מתיש מבחינת קצב, אבל לקראת סוף חלק זה, בשלבים המתקדמים של הסיפור, העלילה מאיצה את הקצב הכללי והופכת מעניינת ומרתקת, במלוא מובן המילה. זה איננו ספר שגרתי, בכלל לא. לעתים הוא לוקה בחסר בתחום ההתרחשות החיצונית העלילתית אך הוא לחילופין גם אינו מסה או משהו בדומה לה. זהו פשוט ספר מיוחד, שונה מרומנים אחרים. למעשה, גם הגדרתו כ"מיוחד" נשמעת מוזרה בעיניי. הכתיבה אחרת - אך לא "אחרת" כפי שתתארו לעצמכם - הצורה שבה האירועים מועברים לקורא היא שונה, והחיים לפני 250 שנה נצבעים בצבעים אפרוריים, חומים או בכחול-העממי, כמעט כרגיל בספרות (דיקנס, כאמור, וכן וולטר והוגו), אבל זה מקבל נופך חדש, שונה ומלהיב - עד כמה שניתן לחשוב על התואר "מלהיב" ביחס לעלילה שבמושגים יומיומיים היינו מכנים "שלילית ומדכאת". עד לפני 100 עמודים לא הייתי כותבת את הביקורת הזו, ואת הספר הייתי מדרגת שני-כוכבים בודדים, אולם שבעים העמודים האחרונים עוררו אותי, הסיפור פתאום זרם וזו הייתה הפתעה נעימה שהובילה אותי לסיפור בלתי-צפוי - לא "בלתי-צפוי" כמו ברבי-מכר, שבהם באמת העלילה ידועה מראש (כוונתי, זו עדיין לא קלישאה, אך הכיוון הכללי אליו פונים הדברים ברור כשמש בצהרי יום), אך מהנה.

הייתי עוד רוצה להוסיף שמבחינה מבנית וטכנית, הספר אמור להיות הכי קריא שיש: הפרקים קצרים (מספירה שלי: הפרק הקצר ביותר בן חצי עמוד, והארוך ביותר בן שמונה עמודים) וכל כולו 222 עמודים. אך יש איזשהו עומק שמרתיע אותך - אך גם תופס אותך בקרביים ולא נותן לך להרפות מהעמודים, פתאום ניצתת בך ההבנה: 'בחיי! זוהי ספרות איכותית!'.
כמובן, אתם לא תבכו - משום היובש המעציב והמרגש כאחד של זיסקינד - אך ציבור קוראיו בהחלט "הרגישו כאילו הוא מפשיט אותם ונוגע בהם במקומות הרגישים ביותר... כאילו יש לו עשרת אלפים ידיים לא נראות והוא מניח אותן... על עשרת אלפי האנשים ומלטפם בדיוק בדרך שכל אחד ואחד מהם, גבר או אישה, התאווה לה בהזיותיו הנסתרות ביותר", אם אפשר לשים את זה ככה. זה מסובך, זה מבולבל אבל זה פשוט ושכלתני באופן מרומם נפש.

מרגיש לי כאילו בעולם של הספר הכל פועל בניגודים מרוככים: עומק תת מודעי, לעומת אורכו (הקצר-יחסית-לרומן) של הספר; השטחיות של דמות הגיבור כלפי חוץ לעומת הגאונות הפנימית בה לא הוא ולא הקורא מוכנים להכיר; וכן הזגזוג החד בין השפל - שנתפס דווקא כשיא - לשיא - שמסיבה לא ברורה קנה לו מעמד מוזר של שפל - וקשה להבחין ביניהם.

הייתי רוצה להמליץ לכל אלה שנטשו את הספר - לשוב אליו ולסיימו, הוא באמת ראוי לזמנכם.

» ביקורות נוספות של נערה עם קעקוע דרקון
» ביקורות נוספות על הבושם