ביקורת ספרותית על המדריך למצית בתי כותבים בניו אינגלנד מאת ברוק קלארק
בזבוז של זמן

---

תחילה, לפני שאתחיל עם הביקורת, אני חייב לציין שהעטיפה של הספר פשוט גאונית. עם תקציר מושך ,רעיון מרכזי חריג ומסקרן והבטחות גדולות בגב הסיפור, ידעתי מיד שזה הספר שאני אקנה.

ואכן, לפחות בתחילתו, מספק הספר את הסחורה. במרכז העלילה עומד סם פלסיפר, אדם שבצעירותו שרף בטעות את בית הסופרת אמילי דיקנסון, ותוך כך הרג זוג צעיר ששהה בתוכו. הוא נשפט ובילה 10 שנים בבית הכלא. 20 שנה אחר כך, לאחר שכבר השתחרר מהכלא, מצא עבודה, התחתן והקים משפחה, מביט בחוזר ישע כיצד בנם של הזוג שהרג הורס את חיו וגורם לפרידתו מאשתו וילדיו. כאשר בתי כותבים נוספים מוצתים בניו אינגלנד, נחוש סם בדעתו לגלות מי האחראי לכך, בכדי להוכיח את חפותו.

וזהו, בעצם. הוא עובר לגור אצל הוריו ומגלה שהפכו לשתיינים, מנסה להתנהג כמו בלש וחושב מחשבות על ספרים. זובי בעצם תמצית הספר. כשם שבמצבים מסוימים קול בראשו של הגיבור אומר "מה עוד? מה עוד?", כך גם אתה מרגיש כשאתה קורא את הספר. מה עוד? איפה הפואנטה? לאורך כל הספר מוצת בית אחר בית אחר בית, ושוב ושוב הולך ומדבר סם עם האנשים שחושב שאחראים לשריפות. בין לבין הוא מבקר בחנות ספרים וחושב לעצמו מחשבות נוגות על ספרים, ובכלל על החיים. ולא, וזה לא שמחשבותיו מעניינות או מעוררות מחשבה. הם לרוב מחשבות סתמיות, ואפילו כשהסופר מנסה להביא פה ושם משפט שנון או שתיים, הוא לא מצליח.

לסיפור היה פונטציאל גבוה להיות ספר טוב, אך שקיעה בזוטות במקום בעלילה המרכזית, והרגשה כאילו הסופר קצת הלך לאיבוד, הפכו את הספר לספר מאכזב, שלחלוטין לא עומד בציפיות הגדולות.

» ביקורות נוספות של עידו
» ביקורות נוספות על המדריך למצית בתי כותבים בניו אינגלנד