1. האובססיה ואני

האובססיה
הפכה אותי
למשהו אחר
רחוק מברייה אנושית -
מחשבה פולשנית,
רוח רפאים המתעלסת עם המוות;
משמידה את כל מה שעומד
בינה לבין הבשר
בו היא חושקת.

נכתב לפני 10 שנים ו-6 חודשים

2. הגן של מישל

נפרץ מנעולו
של הגן הסודי
בין מותניה של מישל
כדי למצוא סיפורים
שכובים אחד על גבי השני
כפרחים המשתוקקים
להיבחר על ידי הדבורה
אשר תשחרר אותם לחירות
של אהבה מתוקה.

סיפורים
שהאלוהים שלה
נטע בגן
בעת שישנה.
היא התעוררה
על ידי מגעו של האביב,
מגעו של
הגורל.

נכתב לפני 10 שנים ו-10 חודשים

3. ספר

אילו הייתי ספר,
אתה
לא היית הכותרת
לא ההקדמה
לא המשפט
אפילו לא המילים
אשר מעניקות חיים
לכל המחשבות.

אתה היית רק
הדף הראשון
ריק ולבן
זה שמחזיק וקושר
אותי, הדבר היחיד
שמונע ממני
להתפרק.

נכתב לפני 10 שנים ו-11 חודשים

4. השתקפות

מתחת למים, טמון עולם של מראות. העצים עומדים עירומים על קרקע המורכבת מעלים והציפורים קושרות את עצמן לענפים המרשרשים ברוח.
איש בשחור יושב בבסיסו של כל עץ, ללא תנועה, עם מנוחת חרב על ברכיו. הוא נראה בלתי מציאותי, כאילו אינו שייך לעולם הזה בשום צורה, אך איכשהו דמותו נגלית אלי. אדם כזה מהסוג שאני מקווה שיתברר להיות כמגן אנושי או לוחם, אשר יוכל לעמוד ולהסביר כל מיני דברים חסרי היגיון שהמוח האנושי שלי לא יצליח לתפוס.
הוא מביט לי בעיניים, או שזוהי רק אשליה בעולם המראות. עולם של שני צדדים; חלום ואמת. והחלום שלי לבוש השחורים מסתכל עלי, אומר שהוא בחיים. אני רוצה להעבירו לעולם של עצים ירוקים וקרקע מוצקה ויציבה. אני מסתכלת גם בעיניו ולפתע שני העולמות נפגשים, נוגעים זה בזה ללא מגע פיזי אמיתי, אני חודרת לחלום שלו והוא חודר לחלומי; אולי עוד ניצור עולם חדש יחדיו, אולי זה אפשרי.

נכתב לפני 10 שנים ו-11 חודשים

5. ...

...

נכתב לפני 11 שנים ו-3 חודשים

6. היגיון של ציידים

האם אין זה אירוני
שהצייד
אף פעם לא לומד
שראשי הגביעים
פחות מהנים
ומאתגרים
מהזחל
שתלוי אי שם
על העלה
של הענף הכי
גבוה
של העץ?

לא כל הנוצץ זהב,
לעתים זה רק
התעתוע.

נכתב לפני 11 שנים ו-7 חודשים

7. צבע אנושי

כאשר היא מגיעה הביתה זה תמיד אותו דבר; ישנו ספל קפה מהביל בכיור, טביעות אצבעות אפורות ומטושטשות מכתימות את הקירות, הוא בחדר הקדמי והוא תצרום של גוונים. עירום, כמו תמיד, נרעד קלות ממשב הרוח העדין שנכנס אל החדר כאשר היא פותחת את הדלת. מכחול דקיק נח בין שיניו. הרהיטים שבחדר כבר ממזמן הפסיקו להילחם באופיו הבלגניסט; הספות חבולות בצבע, הקירות כבר לא לבנים כשהיו בעבר וטיפות צבעוניות ניקדו את הרצפות הבהירות.
הוא מנשק אותה ראשון, לשונו פולשת אל תוך פיה ומותירה צבע ארגמן על גרונה, אצבעותיו פותחות באוטומטיות את הכפתור העליון בחולצתה, ובנשיקות זעירות הוא יורד במורד צווארה אל השקעים שהוא כה אוהב. "הכנתי לך קפה," הוא ממלמל לתוך עורה. הוא מריח כמו טרפנטין, משהו גולמי ופועם. זה שם כשהוא מתעורר בבוקר ומביט בה בעיניים כמהות ורעבות, או כשהם רבים והבית כולו עוצר את נשמתו.
"יש לך צבע בשיער," היא אומרת לו.
הוא מושך בכתפיו ומתרפק עוד יותר על גופה. וכשהיא מגיעה לאורגזמה כמה שעות לאחר מכן, יש צבע בכל מקום - על מותניה, על כתפיה, על שדיה.
"אתה מנסה להפוך אותי ליצירת אומנות?" היא שואלת.
"כמובן שלא, את מקסימה כפי שאת."
"ואיך זה?"
הוא לוחץ את גרונו תחת אוזנה, נושך קלות את התנוך; היא יכולה להרגיש את החיוך שלו על עורה. "דיי מדהים וכמעט בלתי אנושי."

ככה זה תמיד. הוא עובד אל תוך הלילה, היא יכולה לשמוע אותו לוחש סודות על הקנבס בשפה של צבעים, וכשהוא מסיים הוא זוחל אל המיטה, ולתוכה. הם אוהבים זה את זו כפי שנגר אוהב את כלי עבודתו. כאשר הם רבים, היא מוצאת כתמי צבע אדום על כן הציור, וכשהוא רחוק הוא מצייר לה סיפורים לפני שהוא עוזב. כשהוא חוזר, היא מתאהבת בו מחדש. כשהוא חוזר, ביתם משחרר את הנשימה שהחזיק. וזה היופי באומנות. לא תמיד היא חייבת להיות אנושית.

נכתב לפני 11 שנים ו-8 חודשים

8. ריח של צבע

לאיש עם המכחול יש ידיים של אמן. אני מבחינה בכך כשהוא לוחץ את ידי; הן עשויות מפחם ומקנבס, עם פתיתי צבע דמויי יבלות על קצות אצבעותיו. עורו זהה - מנומר עם הצבע, מנומר עם אומנות.
הוא מבקש לצייר אותי, במבטא אירי כבד שאני כמעט יכולה לטעום. אני מהנהנת, יותר מתוך מנימוס מאשר כל סיבה אחרת; הרי איני יכולה לשאת את מראה ההשתקפות שלי מן החזית, חוסר הבטחון שלי אוכל אותי בעודי חיה, מנקב בי בטורדנות מאז שאני זוכרת את עצמי. אני מלאה בו כמו מחלה, מתה קצת בכל יום, עם כל מבט במראה. ההשתקפות שלי היא האויב הגדול ביותר שלי, הנשק איתו נלחם בי חוסר בטחון במלחמה שתוצאותיה ידועות מראש.
אני יכולה להרגיש את העקצוצים על העור שלי בעודו משרטט את הצורה שלי. אני יכולה להרגיש את מכחולו מדגדג לאורך כל אחד ואחד מן הפגמים שלי. זה מרגיש אינטימי. זה מרגיש כאילו שנינו שוכבים יחד, בעירום מוחלט, למרות שאנחנו לא. אנו רק שני זרים שנמצאים בחדר ריק. אני מניחה שאמנות היא מעין אינטימיות עירומה.
בשקט שהשתרר סביבי אני יכולה לשמוע נשימות שטחיות של ריכוז בורחות מאפו באופן לא סדיר, כמו תצרום של השראה, והריח של הצבע מכה בי כמו מבול כבד. הוא מצטנף לתוך הנחיריים שלי ומשאיר אותי ללא יכולת להריח שום דבר אחר. זה לא ריח מצחין, אבל הוא גם לא מאוד נעים. לעתים אני תוהה האם כך אנשים רואים אותי, באותה האדישות שיש לי כלפי ריח הצבע. אין בי שום ייחוד, לא מספיק טובה כדי להיות טובה, לא מספיק רעה כדי להיות רעה. למעשה, אני מילים כמו טוב ורע, מילים משעממות. אני משעממת, ותו לא.
אבל האיש הזה, הוא בחר בי. הוא בחר לצייר, מתוך מיליוני אנשים אחרים, דווקא אותי. הוא בחר להנציח אותי.
אני בת אלמוות עכשיו. אני אמנות.

נכתב לפני 11 שנים ו-9 חודשים

9. דרך עשן

הוא יושב לבדו לאורך היום,
בוהה באובך מטושטש
המורכב מקווים חלקלקים
של עשן.

התלקחות הטבק
המבושמת בכבדות, מחייבת
התמדה רגועה
ונוחות מדויקת;
זה עוזר לו להתמודד
עם האדם שמשתקף מולו.

האדם הזה
מחזיר לו חיוך מעט
מתריס
שלא אומר כלום;
מלבד צביעות
כלפי עצמו
וכלפי כל אחד
מאיתנו.

נכתב לפני 11 שנים ו-9 חודשים