רפ"ק רם דינור לא תמיד נקרא כך. בילדותו בפולין נקרא רומק פוירבלום. הוא נולד ב-1933 ובמלחמה אמו נעלמה ואביו נאלץ להותירו בידיים פולניות אוהבות. בגיל 13 רומק אותר למגינת לבו בידי סוכני הג'וינט, במטרה להושיבו לידי אביו בישראל, שהמפגש הקר ביניהם מתקיים בנמל חיפה. חינוכו הישראלי וגידולו הופקדו בידי קיבוץ מסויים. את רומק-רם אנחנו פוגשים כשהוא נשלח מתל-אביב לנתניה, לסייע בפתרון חידת מותה של טליה רבינוב.

****



אני לא כל כך מבין למה לכתוב (או לקרוא) ספר כזה, שנראה לי יותר כמו תירוץ שרירותי, בניית היכל לכתיבה עצמה (שאולי דווקא היא הגיבורה הראשית כאן), ופחות מפענח או מעניק לקורא איזה סוג של הבנה על החיים. נדמה לי שכאן, הקופסה יותר חשובה ממה שיש בה.

ליאורה כרם בת הששים ושתיים יורה ברמטכ"ל. או, מעניין. למה היא עושה את זה? רגע, לא כל כך מהר. משהו כמו ארבעים שנה לפני כן, בעלה של ליאורה נפגע מכדו

זהו הרביעי בספריו של <mark>שיף</mark> שאני קורא, השני שפרסם. זה אינו הטוב בספריו, אבל ניכר ב<mark>שיף</mark> שסיפור הוא בהחלט יודע לספר. ומה הוא מספר עתה?
אמוץ (זיגי) בן ארצי, זה עם הקוקו הבוהמייני, המביים סרטי תעודה שמעטים צופים בהם, מוצא תיק עם תמונות ושרטוטים של עיירה בפולין, שנמחקה מעל פני האדמה במלחמה ההיא. ז'ינוביץ' שמה. מי בא משם? אחד משה מרמלשטיין, שצילם באופן אובססיבי את העיירה, תושביה ונופיה. בנו יודי מורן הוא ק

זהו החמישי של <mark>שיף</mark> שאני קורא, אבל זה הראשון שלו. <mark>שיף</mark> כותב כך שנראה כאילו דבר לא עוצר בעדו, אבל גם בעדי לא עוצר דבר מלהמשיך לקוראו, חוץ מהאחרון התמוה שלו, לא משנה מה שמו. אולי יהיה עוד אחרון.
הרעיון בספר משעשע להפליא. בן ציון מרגולין, איש לח"י לשעבר, מביא את בנו עמירם היכנשהו בתחילת שנות התשעים להשתלת כבד באנגליה. השוער בכניסה לחניה בבית החולים הוא אחד ג'ורג' לילי, חסר עין ורגל, שאיכשהו מזהה את בן

בַּחוֹל / אַגוּר <mark>שיף</mark>

הוצאת עם עובד

287 עמודים



נתחיל מהפרטים היבשים - השנים הן שנות ה-70 במדינת ישראל. ביולי 1973 נמצאת גופת נערה בת 18, העונה לשם טליה רבינוב, בחולות קיסריה. לצוות החקירה מצורף אחד, רפ"ק רם דינור, כוכב עולה בשמי המשטרה, קצין חקירות מוערך שכולם היו רוצים לעבוד איתו. אני לא יודעת למה הגדירו את הספר הזה "ספר מתח" - כל ספר שמתחיל בגופה ובחקירה אוטומטית הופך לספר מתח? כל סי

פיל ועכבר דוהרים להם יחדיו בערבה. "תראה כמה אבק אנחנו עושים", התגאה העכבר.
אָגוּר <mark>שיף</mark> מביא לפנינו מעין פיל ועכבר. העכבר הוא <mark>שיף</mark> עצמו ובשרו, הפיל הוא כנראה וכמתבקש עמוז עוז בדמות יואל און, הסופר הציני, הסרקסטי, המלא מעצמו, עטור התהילה, זה הנלמד באקדמיה, המתורגם ביותר. ומה הקשר בין שניהם? עד עכשיו לא היה ומתברר שאון, אפילו לא שמע על אחד ארם פריש. אבל שניהם מתגלגלים לכנס סופרים במרקש, מרוקו. שניהם,

ספר מאוד חמוד. כמובן שנרכש בערימות לפני שנה מזמורה ביתן.

כמו שכתוב בגב הספר שני אויבים מהעבר נפגשים בלונדון.. אלימלך בן-ציון שהיה איש לח"י ועשה מה שעה בזמנו עכשיו מגיע אם בנו שצריך דחוף השתלת כבד. ומולו נמצא ג'ורג' לילי מוותיקי הבולשת הבריטית ששירת בישראל בזמן המנדט... שנפצע די קשה בגלל מטען ששם בזמנו אלימלך....

עכשיו פתאום הם נהיים חברים, כל אחד עם עברו ואיך שנהיו היום... אלימלך נשאר האדם ה

בואו נשים את הדברים על השולחן: לכתוב ספר על בלש משטרתי שמנסה לפתור תעלומת רצח של נערה צעירה זה נדוש. כלומר, מצד אחד המסגרת הזאת מבטיחה שיהיה איזשהו עניין ראשוני של הקוראים, בבחינת "ללכת על בטוח". מצד שני, כדי להצדיק שימוש בנוסחה השחוקה הזו, כדאי שיהיה לך רעיון מעולה ומקורי - טוויסט מדהים או דמות גאונית. האם יש פה משהו מאלה? לדעתי לא. סתם עוד בלש מתוסבך (כמה כאלה כבר ראינו...) שמנסה לפתור פרשה שאין

ספר מעולה שמתאר תקופה מרתקת בהיסטוריה, שנות ה-70 עם כל תרבות הסקס-סמים-רוקנרול המיוחדת.
אל תתנו לעטיפת הספר להטעות אתכם - זהו לא ספר מתח. ממש לא. ועל פי כן - הוא פשוט מעולה. מרגש, מפתיע, ומרתק.
ה-50 עמודים הראשונים של הספר מוקדשים לתיאור שדות הקרב של מלחמת יום הכיפורים הנוראית. כשקראתי על התיאור של עשרות הגופות החרוכות של החיילים, והדי הפצצות, הרגשתי יותר כאילו מדובר על ויאטנם מאשר על ישראל. אף