אני בורחת, הם תופסים
תופסים בחוזקה, הם לא משחררים
נופלת, נפגעת, עוצמת עיניים
אולי אחלום חלום ורוד,
ובינתיים
הם יקיפו אותי, כחבורת ביריונים
כמו תמיד, מטילים הם ספק
שלושת הרשעים,
תמיד נוכחים
זמן,
תמיד מגיע ראשון
אמת,
אוהבת לנקום
הלב,
הוא רק יודע לחלום
נכתב לפני 8 שנים ו-5 חודשים
בעודי עומדת בקופה ומעבירה מוצרים בחוסר רגש, נמשכה תשומת ליבי לדמותה של אישה צעירה וקטנה. עיניה היו כה כחולות, עד חוסר היגיון. "מוזר", מלמלתי לעצמי. היא התקרבה לעברי עם כמה פריטים בידיה ועברה דרך אנשים, אשר נראו מהצד כמכשולים, כאשר כל אחד שקוע בעצמו. היא הניחה את מוצריה באזור הקופה וחייכה, אך לא ממש אליי... הבנתי, היא עיוורת. אנשים עומדים מאחוריה, נדחפים, לכל אחד משנה התור שלו, וכמה שיותר מהר. ראיתי איך היא מרגישה כל רגע, מושיטה את הכסף בעדינות, מסתבכת קצת ולא נכנעת. מסביבה קולות נאנחים ומעוצבנים, שכלל וכלל לא שמים לב, לאישה עיוורת וקטנה, המנסה רק לשלם. רציתי לצאת, לשנות את קהל האגואיזם ששקוע בעצמו. אך, כל מה שיכולתי, זה לומר לה את הסכום, להושיט לידה עודף ושקית מלאה במוצריה, שאותם היא אפילו לא יכולה לראות. לא, לא חשתי רחמים, חשתי עיוורון, ולא עיוורון שלה, אלא עיוורון הסביבה, אשר נשארת דחוסה בתוך עצמה. אישה עיוורת וקטנה, שוב, התמודדה מול מכשולים, ומה אני? אני המשכתי להעביר עוד מוצרים.
נכתב לפני 8 שנים ו-8 חודשים
אינך מגיעה ממבט אחד, שני ואף שלישי. את מסתמכת על ניסיון ועל זמן. אמנם את קצת יהירה, מידי פעם, אך כנראה יש לכך סיבה. את רוצה את הטוב ביותר, את שואפת לגובה, כילד הגדל בבית טוב עם הורים, אשר חיים בציפייה שהילד שלהם יהיה רופא. אילו זה היה מבחן, היית שואפת למאה וקורעת עצמך בהכנות, ואילו היית צריכה לרשום חיבור, היית נשארת אחרי שכבר כל הנבחנים עזבו את הכיתה ושבו לביתם. את ניזונה משנים על גבי שנים, שבהן, כדרך אגב, הנך גם נבחנת. ולמרות הכל, את מבוססת, כאמונה בבורא, כאמונה ביוצר, הרי לכל דבר יש סיבה ותוצאה, וכך גם לך. הו אהבה, את לא כמו אחותך, השונה ממך, ההיא - התאהבות הוא שמה. ידועה היא לשמצה בהנהגותה הסותרת וחסרת ההיגיון, במרד נעורים והתבטאויות של שיגעון. הנך יפיפייה, אהבה, אך גם מסוכנת. את כמו נשק, את נטענת. השאלה היא: איך בך להשתמש? הו, אהבה, כמה ממך אני סובלת ונחבלת, אך עם זאת, אותך אני נושמת. אהבה יקרה, ממתנותייך אני חוששת, אך עם זאת, בתוכי את מורגשת, ולך אני מודה, אם כי עימך, תקווה את מביאה.
נכתב לפני 8 שנים ו-9 חודשים
איש הכיוונים כולם קוראים לך, מחזיק המפה. אתה מכיר כל דרך ושולט בה יותר מכל אחד אחר. אני פונה שמאלה, אתה צועק "ימינה!". אני נפגעת, אתה ממשיך. כל כיוון שאני בוחרת לא מוצא חן בעיניך. מחזיק המפה, אתה יהיר ומביך. בקול חרישי אני מנסה להשתיק, לחנוק אותך בעזרת הכרית, כרית שמלאה בשקרים וסודות, כרית שבה אני שומרת את כל הדמעות והאשמות. אתה המדריך, שבדרך כלל ממנו אוהבים להתעלם, למרות היותך בעל המצפן שיודע לכוון. מאיפה מגיעה הבחירה הזאת, הבחירה להתעלם. ביטחונך המופרז וקולך, ממשיכים לכוון אותי ללא טרחה, אתה ממתין בסבלנות לכניעתי הכנה. ובזמן שאני חוצה את הכביש, כאשר הרמזור מראה על אדום, אתה מחכה בצד השני, מצפון יקר, שאשנה את כיווני פתאום.
נכתב לפני 9 שנים ו-1 חודשים
ברגע שדלת חדרי נסגרת
הנני מרשה לעצמי לפרוק
ברגע שעל מיטתי נשכבת
אני נותנת לשיניי לחרוק
עד זוב דם אנשך את לשוני
רוצה לטעום את דמי שלי
הרי כל דמעה משתווה לחתך
כמה שאני אוהבת את הפתח
פתח הפצע גדל מרגע לרגע
והרגעים נהפכים לארוכים
שני הפכים להם מתאהבים
עולם אחד חודר לאחר
משלימים אנו את החלק החסר
התמכרות למגע כהתמכרות לסמים
למרות היותנו בעולמות שונים
לא נמנע מהזרקת הרגעים
ברגע שדלת חדרי נטרקת
בשיניי אני חורקת
חריקות כאב בתקווה
אולי תשמע את אהבתי הכנה
אותה תשמור עד שימאס, ורק המרחק בין שנינו ישאיר כל אחד מאיתנו בעולמו שלו.
נכתב לפני 9 שנים ו-2 חודשים
כל יום אני מתעוררת ורואה אותך ליד. אתה מחבק אותי בחוזקה עד כדי חנק, כנראה בגלל אהבתך הכנה כלפי. אתה - השתקפותי וחלק מגופי. במרוצת השנים הוכחת, כי להלחם בך, להדחיק או להתעלם - בלתי אפשרי. אתה עצום וחזק, מן מאצ'ו מלא עצמה וגבריות. אתה לא מלא חן, או יופי פנימי, אך יש בך משהו שיודע להשפיע. אתה יודע לבלבל ולגרום לי לשקוע במעמקי ים הרגשות שאינני כל-כך מבינה. אתה אוהב לסחוף אותי אל תוך מערבולות הייסורים, ומתוכן הזעקה שלי לא יכולה להישמע. פיקח, זה מה שאתה. במחט פוגע בכל נקודה, הרי בכל נקודה נמצאת אני, רק בקטן. הרהורים על גבי הרהורים יוצרים הר שעליו אינני יכולה לטפס, אם כי פגעת בנקודה נוספת - כוח. כהורה אשר מלווה את ילדו לגן, ולאחר מכן לבית הספר, אתה ממשיך ללוות אותי, כאשר אני כבר לא זקוקה לליווי. אתה רואה בך כמגן, או אחראי, אך אני רואה בך כמטרד המוביל אותי לתהום. כמה זמן עוד נותר לליווי, מר דיכאון?
נכתב לפני 9 שנים ו-3 חודשים
רצה, רצה דרך יערות סבוכים ומקבלת מכות מן העצים והשיחים. רצה, למרות שאינני אוהבת לרוץ. קופצת מעל מכשולים ונתקלת בסלעים, והרגשה של חנק באיטיות ובכובד עוברת בגופי ומגיעה לגרון. אף פעם לא אהבתי לרוץ, אך אנחנו לא תמיד עושים את מה שאנו אוהבים, הלא כן? למרות זאת, משום מה, אני ממשיכה לרוץ, הרי בסופו של כל מירוץ, או סתם ריצה, יש סוף. אולי אני מצפה לאיזה גמול או פרס יפה, אולי לפגישה שלה חיכיתי כה הרבה. הרי כל חיינו הם מירוץ לעבר משהו לא נודע, ומי יודע מה נמצא, הרחק שם, נו, באיזשהי נקודה. מתי לשים פסיק או כל סימן אחר, מתי ללחוץ על סטופ, כאשר כבר רגל אחת בקבר. את החוקים לא אני בונה, ושום משוואה עוד לא נפתרה. עם עט ודף נייר, אני אמשיך לרוץ, ואדמיין המנוחה. מקום מלא שלווה בדמיוני, עם עט ודף נייר, אני אמשיך לכתוב את סיפורי.
נכתב לפני 9 שנים ו-5 חודשים
יושבת מול מסך, והשמש מחממת
היא מלטפת את ידי
ואני לוחשת "השארי"
מבט ריק אל תוך אותה הנקודה
ממתינה אני, אך למה?
רק האל ידע
"אנא, השארי", אני אומרת
אך השמש לא נשארת
מתחבאת היא מאחורי העננים
מידי פעם ההיא שולחת חיוכים
עקצוצים של קור עוברים בגופי
ואני שואלת "מי אני"?
למרות תפילתי ובקשתי, השמש לא נשארת
ופתאום, אני מבינה ומתעוררת
ישנו גם לילה, ולא רק יום
לצערי, השמש לא תמיד נשארת
ואולי, לא לה אני זקוקה
אם כי חום, מגיע גם מאהבה
נכתב לפני 9 שנים ו-5 חודשים
לפעמים אנו נבהלים מהשתקפותינו, או מהצל של עצמינו, די מבדר, לא כן? נאמר שהאדם הוא האויב הכי גדול של עצמו. הדחף לעשות משהו פסול נמצא בכל אחד מאיתנו, כמו מחלה אשר עברה בתורשה ולא מרפה. השאלה "מה אם" כל הזמן אוכלת אותנו מבפנים. הרצון לחזור אחורה ולשנות כמה דברים - "לתקן". אמנם זה בלתי אפשרי, אבל זה די נוח להפוך את החיים למדע בדיוני, לפחות לכמה רגעים... אתה יודע מה נכון, אבל הדחף לעשות את ההפך, 'ללכת נגד הזרם', הוא זה שגורם לנו להיות האויבים הכי גדולים שלנו. לכל אחד ניתן כושר חשיבה, 'לחזות' דברים מראש ולפעול בהתאם לנסיבות, אבל זה לא מונע מאיתנו לפגוע בעצמינו מספר פעמים נוספות, כמזוחיסט שמכור לכאב, או נרקומן הזקוק למנה נוספת. משום מה, הצורך 'במנה' נוספת כל הזמן נמצא ולוחש "תעשה". אתה מוצא את עצמך בסכסוך עם עצמך, בונה דיאלוג ורשימת שכנועים של למה לא כדאי להזריק מנת כאב נוספת, בזמן שבפנים נמצא הפחד להפסיד, להפסיד לחבר-אויב נוסף - רגש. ואז, אתה מוצא את עצמך בלילות, כאשר הגיע הזמן לנוח, חושב וקודח בראשך את השאלה שמונעת ממך שינה מתוקה:"ומה אם"?
נכתב לפני 9 שנים ו-5 חודשים
