"בחירה בספקנות כפילוסופיית חיים כמוה כבחירה בעמידה במקום כאמצעי תחבורה".
מכל החוויה המסעירה שעברתי בעת קריאת "חיי פיי", נדמה שמשפט זה נחרט בראשי בצורה העמוקה ביותר. ממבט ראשון הוא נדמה לי כל כך לא נכון, עד שטיפשי היה בכלל לציין אותו. הוא נוגד את כל תורתה של התרבות המערבית המודרנית, המתקדמת קדימה ולא מפסיקה לשאול שאלות ולהטיל ספק בקיומו של האל, ובכלל, בכל מה שזז. ההנחה המקובלת, המשורשת בנו כל כך חזק, היא שדווקא בחירה באמונה עיוורת היא עמידה במקום, שכן כיצד הייתה מתפתחים כל כך הרפואה, המדע והמוזיקה, למשל, ללא אמנות שאילת השאלות?
אלא שאפשר לקרוא את המשפט הזה גם מזווית אחרת, מנקודת המבט של מספר הסיפור, הלא הוא הנער ההודי פיי, שבא מתרבות הרבה יותר פשוטה, שמקדשת את החיים יותר מאשר את הקדמה. המשפט הבודד הזה, וגם כל הספר בכללותו, נותנים לנו את האופציה לחשוב על הדת לא במונחים של קידמה/הישארות במקום, אלא לחשוב – מה גורם לנו להיות יותר מאושרים? כי אם תרשו לי להגיד את מה שכבר נאמר במספיק מחקרים, אמנם הגענו לירח, אבל אנחנו לא בהכרח יותר מאושרים מבני האדם שחיו לפני אלף שנה. מה עדיף לו לבן אדם להיות – מאמין או ספקן? ל"חיי פיי" יש תשובה ברורה.
גיבור הספר, פיי, הוא מהדמויות שאי אפשר לו לאהוב. את חייו כנער הודי ממשפחה מבוססת הוא מעביר בעיקר בגן החיות שבבעלות אביו, בפליאה מתמדת שבהתבוננות ביצירי טבע מופלאים. בשאר הזמן האו עסוק באופן כמעט כפייתי בדת, אלא שהוא עושה את זה בצורה הכי לא נכונה שיכולה להיות, לפחות על פי "המבוגרים". הוא הופך בתמימותו בו זמנית למאמין הדוק של שלושה דתות (הינדואיזם, נצרות ואיסלאם), ולא מבין מה רע בכך שהוא "פשוט אוהב" גם את ישו וגם את וישנו. על ידי אלגוריה זו חוסר הסופר על הנקודה שעליה הספר, ושואתה הוא עוד עתיד להעמיק בסופו המפתיע – לא משנה במה אתה מאמין, יכול להיות שאין במה להאמין, אבל האמונה עצמה היא החשובה, כי היא זו ששומרת עלינו מהעולם, ומשאלת השאלות הקשות, ועושה אותנו מאושרים. כאשר שלושת אבותיו הרוחניים נפגשים הם כמובן נרעשים לגלות על חטאיו, ומפצירים בו לבחור דת אחת.
החלק המרכזי בספר מתחיל מהרגע שפיי מוצא את עצמו על סירת הצלה קטנה בלב ים, בחברת אורנג-אוטן, זברה, צבוע ונמר בנגלי ענק, ועד הרגע (ועל תגידו שזה ספוילר! זה כתוב על הכריכה!) שהוא מצליח לעבור את הסכנה הבלתי אפשרית ולשרוד עד הגעתו לחוף מיושב. עם כמה שהחלק הזה מרתק, לא ברור הקשר שלו לפרקיה הראשונים של היצירה. חוץ מכמה קריאות תשבוחת לאללה או לישו מדי פעם, חשיבותו של האל שולית אל מול איתני הטבע והסכנה הממשית. הקשר מתגלה בסוף הספר, אך הוא לא מצדיק כל כך הרבה 150 עמודים של הרגשה שהסופר קצת הלך לאיבוד.
על עטיפת הספר כתוב שעוצמתו מסוגלת להצית בקורא אמונה באל. כאתאיסט, הוא בעיקר גרם לי להצטער שאני לא מאמין, אך כזה אני, ספקן בלתי נלאה, אין מה לעשות.
(--- לעוד ביקורת, אתם מוזמנים להיכנס לבלוג שלי: http://machinedance.wordpress.com/)
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
![תמונה של מוריס :]](https://cdn.simania.co.il/images/users/83275.jpg)
