אני רוצה לשיר פשוט. חד וחלק. שירים פשוטים. מלודיות ברורות. אני רוצה לצעוק משפט אחד שהעיק. אני רוצה למור מילה אחת. מילה אחת שתסביר לך מה קורה איתי.
אני רוצה לשיר פשוט. מלודיות פשוטות, נוגות, שלא אומרות הרבה אבל גם אומרות הרבה מאוד. אני רוצה לצעוק את הטירוף של הארץ הזאת, של החיים האלה. אז אני יושב על יד הפסנתר החום, המתקלף, הישן (זה שקיבלתי מסבא בגן), ומפזם לי מנגינה פשוטה. לפעמים זה משחרר.
אתהת צוחק. זה נראה לך מצחיק, החסד הזה שלא ממש עשית עמדי? אולי אתה עומד אי - שם. אולי. אני מזמן הפסקתי להאמין, על אף שתמיד ידעתע שאני צריך את זה, צריך אותך, צריך את האמונה בך. אתה המקום הזה להישען עליו כשקשה. המקום הזה שמוביל אותי.... שיכל להוביל אותי בחיים. לגרום לי למצוא לעצמי חיים טובים. חיים של טיפשות. אולי. אבל חיים. חיים ברורים. חיים פשוטים. מלודיה זכה של אושר ודמעות. חיים פשוטים, כמו... כמו השירים האלה שאני כל הזמן מחפש. אולי אני מוצא את הנחמה שלי, את מורה הדרך שלי, בפסנתר הזה. אולי אני מוצא אותך בפסנתר. אולי אתה פסנתר.
אולי אני פסנתר, קלידים שחורים ולבנים של עצב ושמחה, ימים רעים וימים טובים, סונטות בקצב המהיר של החיים ההאלה. מז'ורים ומינורים, בהתאם לאירועי היום. סטקטו קופצני. לגטו עמוק. דו רה מי פה סול לה סי, אני משנן לעצמי. כמה החיים היו קלים לו היינו קלידים. זורמים כמים בשטף המוזיקה שלא הם יוצרים . מוותרים, מונעים על ידי כוח עליון. כמוך. כמו להיות איתך. אני ורצה להיות איתך. אני רוצה להאמים. אני פשוט לא יכול. אני פשוט לא מסוגל לזה.
אז אני יושב על הכיסא מול הפנתר החום, המתקלף, הישן, ומנגן לי איזו מנגינה עריבה. מלודיה פשוטה. יום עובר. עובר גם הלילה בתרועת התרנגול. הימים עוברים. הלילות חולפים. ואני נשאר בחדרי הקטן והבודד, מנותץ ומנוער אהבה. אני יודע עד כמה אתה קרוב לתפוס אותי, לאחוז בי בחוזקה בזרועות הפלדה השמימיות שלך. אבל אני מתנגד, כמו טינאייג'ר סורר המתנגד לחיבוקי אמו. אני לא רוצה בך. אני לא רוצה היום. היום אני רק רוצה לשיר. רק לשיר. אני רוצה לשיר פשוט.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
