“אמרת פילוסופיה – התפעלת, אמרת הרמן הסה – התרשמת, אמרת הרמן הסה ופילוסופיה – ונשימתך נעתקה. בוא ואטפח על שכמך ואשיב נשימתך לסידרה. דמיאן, מקס דמיאן, נכנס לחייו של המספר, אמיל סינקלר, כשאמיל היה בן 11 ודמיאן כמה שנים מבוגר ממנו. היום היו מסתכלים על זה בעין לא אוהדת. אז, ב-1919, זה היה בסה"כ ידידות בין שני ילדים מאותו בית ספר. סינקלר היה בחבורת ילדים שכל מעייניהם סיפורי גבורה, בין אם הם אמיתיים או מדומיינים. המטרה פשוטה, רווח של נקודות זכות בין חברים. כל ילד היה צריך לספר על מעשה גבורה וסינקלר, ילד לא אמיץ במיוחד, המציא גניבת שק תפוחים מחצרו של מאן דהוא. פרנץ קרומר, ילד על גבול הבריון, קופץ על הצהרתו של סינקלר ומודיע כי יילך ויודיע על הגניבה למשטרה, שם יקבל שני מרק בתמורה להלשנה. קרומר מוכן לוותר על ההלשנה אם סינקלר ייתן לו את שני המרק. סינקלר הרי בן למשפחה בורגנית ואמידה וכסף לא חסר. קרומר מהעניים. לסינקלר אין כסף ועולמו נחרב. הוא לא רוצה לספר להוריו, לא לגנוב, ועולמו שהיה עד לאותה עת חמים, מואר ואוהב הפך לסיוט נוראי. לעזרתו מופיע משום מקום דמיאן ופתאום קרומר הביריון נעלם או מעלים עצמו מעיניהם. ידידות קמה בין סינקלר לדמיאן כשסינקלר מתאר את דמיאן כבעל אישיות מיוחדת ומראה מיוחד. עד כאן לרמזים ההומוסקסואליים, שרק הולכים ומתרבים. מכאן הסיפור הופך לאפל משהו. דמיאן נעלם וסינקלר עובר לפנימיה, שם הוא לומד בעיקר לשתות לשכרה, חבריו לומדים מהן נשים. סינקלר עונה לשואלים כי טרם מצא את האחת, היום רמז ברור לחד-מיניות. כשיש דמיאן מי צריך יותר. עוד דמות שנכנסת לעולמו המבולבל עד זרא של סינקלר הוא פיסטוריוס, נגן עוגב בכנסייה המקומית. סינקלר שב לשמוע את נגינתו שוב ושוב והם הופכים לידידים, סינקלר מבקר בביתו של פיסטוריוס. בסוף הם איכשהו נפרדים ולא בטוב, למגינת לבו ואשמתו של סינקלר. סינקלר ממשיך להתגעגע לדמיאן, חושב כי הוא צריך נשים בחייו, אבל לא מממש את זה כמו כל גיי מצוי. ואז בא המפץ הגדול, סינקלר שב לפגוש את דמיאן, ויותר חשוב, את אמו של דמיאן ששמה אווה, איך לא. אם כל חי. זו הנקבה אותה הוא היה צריך בחייו – אשה ואם. היא מקבלת אותו בחום וברור לה מי הוא, אחד שמעולם לא פגשה. אפשר להבין טקסט כל כך פילוסופי לכאורה, כל כך מבולבל, סתמי ומשעמם על רקע סיום המלחמה העולמית הגדולה, הנוראית במלחמות, איומה במתיה ואיומה לרוח האדם. הספר ממשיך לאחר שלכאורה היתה צריכה להווצר שמחה גדולה במפגישה בין נשואי האהבה – דמיאן וסינקלר, שדבר לא נרמז על כך מפורשות בספר. היום זה לא היה מחזיק מים אל מול אופוריה האמריקאית הבוטה ואליטה הספרדית, הבוטה לא פחות. גם בלי אופוריה ואליטה, מה בדיוק הסה רצה לומר בטקסט הנלעג הזה? הספר גדוש סמליות. זה היה נחמד לו זה לא היה כל כך עבש ומשעמם, והגרוע, לא מוביל לשום מקום ולשום תובנה. אמנם רק 153 עמודים בתרגום הישן ובעברית משובחת, שלא היתה עוברת היום אצל הצעירים. יש תרגום חדש. להמנע. אני עם הסה סיימתי ושמח שכבר קראתי את סידהרתא, כמה לא מקורי לומר את זה.”

“על פילוסופיה, בני אנוש, מציאת העצמי ואפילו מעט אהבה: כשהייתי בכיתה ז' נרשמתי לשיעור פילוסופיה בבית ספרי. אני אומרת נרשמתי כי בבית ספרי - שהיה בית ספר דמוקרטי - התלמידים בחרו לעצמם את השיעורים שהם רוצים ללמוד (במילים אחרות - נרשמו לשיעורים אותם רצו). אני מחשיבה את שיעור זה כהכרתי הראשונה עם עולם הפילוסופיה. נכון, הכרתי את המונח פילוסופיה הרבה לפני כיתה ז' אך הכרתי העמוקה של רעיונות פילוסופים ושל פילוסופים ידועים כגון: סוקרטס, אפלטון, דקארט, קאמי (שהוא כמובן גם סופר אך גם פילוסוף). עליי לומר כי כבר אז פילוסופיה מאוד קסמה לי, הרי תמיד הייתי בת אדם סקרנית השואלת המון שאלות על העולם. מאוד אהבתי את שיעור הפילוסופיה הזה. לא רק שהמורה היה באמת ממש מצוין הנושאים שהשיעור עסק בהם מאוד עניינו אותי. מאז אותו שיעור (ואפשר אולי לומר כי דבר זה נזקף מעט לזכותו) אני מאוד אוהבת ומתעניינת בפילוסופיה. איך כול זה מתקשר לספר "דמיאן"? ובכן, כבר מן התקציר של הספר ניתן להבין כי מדובר בספר אשר עלילתו סובבת סביב רעיונות פילוסופים כמו למשל: מציאת האדם את האידאלים שלו, הטשטוש הקיים בין הטוב לרע ומציאת האדם את אמונתו. הספר גם מציג את דרכו של האדם בחיפוש אחר עצמו ואת הייסורים אשר הוא עובר בדרכו זו. דרך זו עושה האדם לבדו. אומנם ייתכנו לו בדרך זו מסייעים ואפילו מדריכים אך הם באים והולכים ואת מירב הדרך על האדם לעשות לבדו. כתוצאה מכך האדם הופך לבודד ומדוכא לעיתים קרובות. יש שיאמרו שעל כול אדם לעבור מסע שכזה בחייו, כי מסע זה מהווה חלק מתהליך התבגרותו של אדם. אני עצמי חושבת כי אדם אכן מוכרח לעבור מסע להכרת תכונותיו וערכיו אך מסע זה לא חייב להיות מסע אשר הוא עובר לחלוטין לבד. "דמיאן" מספר את סיפורו של אמיל סניקלר מילדותו ועד להיותו בחור צעיר. אמיל נמצא במסע חיפוש אחרי עצמו, ערכיו ואמונתו. מסע זה מתחיל לאחר שהוא מכיר נער בשם דמיאן. דמיאן הוא לא נער רגיל בשום פנים ואופן. יש לו הילה שאין לאף נער אחר בן גילו. אמיל אומר לא פעם כי נדמה שלדמיאן אין גיל. דמיאן מרוחק משאר בני כיתתו ויש לו גם מראה משונה. בין דמיאן לבין אמיל אין כול קשר עד שיום אחד כול עולמו של אמיל משתנה. אמיל משקר לאחד בשם פרנץ קרומר כי גנב שק של תפוחי עץ. מן הרגע הזה אותו פרנץ סוחט את אמיל ומייסר אותו. הוא אומר לו כי אם לא ייעשה את אשר יגיד לו הוא יגלה את סודו. בין רגע העולם ה-"טוב" שאמיל גדל בו עד לאותו הרגע. אמיל מגלה כי ישנו גם עולם אחר, עולם ה –"רוע". הוא עכשיו חלק ממנו. מעט לאחר מכן הוא מכיר את דמיאן. דמיאן מלמד אותו עוד על אותו עולם ה –"רע". הוא גם עוזר לו ומשחרר אותו מעולו של קרומר. דמיאן הוא מעיין מכשף, אך לא בדיוק. עכשיו אומנם אמיל השתחרר מעולו של פרנץ קרומר אך עול הידיעה על העולם האחר, עולו של דמיאן מייסרים אותו. הוא מוצא את עצמו מחפש אחרי אחר ערכיו ואמונותיו. נוסף על כול אלה אמיל גם חווה כמיהה לאהבה, (קלקלן קטן) שלא ממומשת לאורך רובו של הספר (סיום הקלקלן). הוא מחפש אחר אישה אשר תאהב אותו כאם וכאהובה. אסכם ואומר כי הספר טומן בחובו עוד דברים רבים. הוא מורכב עד מאוד ומכיל הרבה רעיונות מורכבים ומופשטים שלפעמים צריך להתאמץ בכדי לעקוב אחריהם. עם זאת, הוא ספר מקסים שלא יוצא מהראש. יש בו רעיונות שאף יישמתי בעולם האמיתי. מומלץ בחום לכולם לקרוא אותו.”

“אקרא לה, א. בכדי לשמור על זהותה העלומה. א. עמדה דוממת בחזית צריפה שהיה בקצה השכונה בתחילתה של החורשה. היא הביטה לדרך העולה לגבעה בהמתנה למישהו שמעולם לא הגיעה. אני שהיער היה לי מפלט, מצאתי אומץ לשוחח איתה, למרות חזותה מעוררת הבעתה. מחצית פניה היו מעוותות, בלטה מהן עיין אחת פקוחה לרווחה, ושנייה הייתה עצומה למחצה. היא הזמינה אותי להיכנס לביתה, היה שם כן ציור עליו צוירו מעגלי מנדלות צבעוניות הנמוגות למרכז. היא שאלה אותי על הרמן הסה, והשאילה לי את אחד מספריו, דמיאן, מאז הספר הזה תמיד מתחבר לי לדמותה שהייתה כל כך מסתורית ויפה בפנימיותה. עברו שנים רבות מאז, הספר הזה עדיין בספרייתי במדף הספרים הרוחניים ( אחד מחטאי היה לא להחזיר ספרים שקבלתי בהשאלה ), כעת אני חוזר אליו, באמצעותו אני מספר לעצמי את סיפורה של א. ושואל את עצמי, האם הספר שהסעיר את נפשי בנעורי, יעמוד במבחן הזמן ? את דמיאן של הסה קראתי לראשונה ב- 1977, שנה מיוחדת עבורי. השתחררתי מהצבא בשאיפה להגשים את עצמי אשית, וגם להיות חלק מתודעה אידיאולוגית גדולה, שבקשה חברה ערכית. הסתירה הזאת יצרה בי מבוכה ובלבול של צעירים רבים שחיפשו את עצמם. א. ברגישותה כנראה קלטה את העניין הזה ובלי לומר הרבה נתנה לי דווקא את דמיאן. מה מיוחד בספר הזה ? דמיאן ייצג עבורי תפיסה שונה מזאת שעליה חונכתי, להיות חלק מקולקטיב גדול, ממשימה לאומית. הספר הזה היה סוג של מהפכה עבורי, שאותה חיפשתי כצעיר נבוך ולא מגובש, ששמה את האני שלי במרכז העולם, והתמקדה בעולמי הרוחני הפנימי. דמיאן הוא ספר מסע התבוננות פנימית בכדי להגיע אל העצמי שלי. מסע המהווה מרד נגד העולם שהצמיח אותי והפך עבורי לעולם שונה ואחר. אבל למה דווקא את דמיאן, הרומן הראשון של הרמן הסה, אותו פחות מקובל לקרוא מבין ספריו האחרים, כמו זאב הערבה ? דמיאן, סיפרו הראשון של הסה, רומן חניכות, המגלם את הטראומה האישית שלו ומהווה גם תמונת מראה נוראה לעולם ב -1917. שנה קודם לכן נפטרו אביו ובנו ממחלה ואשתו התמוטטה. בשנה הזאת, העולם היה נתון באימה ובכאוס מלחמת העולם הראשונה, רגע לפני שהעולם הישן יתמוטט לעולם אחר. לנו הייתה רעידת האדמה שלנו, זמן קצר אחרי מלחמת יום הכיפורים. הכאוס הציבורי והאישי שלי נפגשו לתחושה של אי וודאות ורצון להיות חלק מעולם אחר ושונה. ספרים כדמיאן היו עבורי מדריכים רוחניים לעולם אישי אחר, לכאורה טוב יותר. דמיאן מתחיל כסיפור ילדות של אמיל סינקלר הילד שנולד למשפחה מהמעמד הבינוני שהאמינה בערכים הישנים, לכאורה עולם מוגן, עד לרגע שסינקלר פוגש בילד הרע של בית הספר, פרנץ קרומר, המאיים, סוחט ומשפיל אותו. מי שמחלץ את סיקלר ממצבו הוא ילד בוגר אחר, מקס דמיאן, המתנהג כאדם בוגר בעל השקפות מגובשות על הטבע האנושי, כמו פרשנות שונה לסיפור קין והבל, המייצגת אלגוריה להתנהגות אנושית. הסיפור מתחילתו מדגים דיכוטומיות, בין עולם טוב לרע, בין עולם האור המייצג את האמת, לעולם החשכה המייצג את האשליה. מצבים דואלים, האם הם יוצרים שלמות אחת, או האם מה שמעצב את האדם הם, גורל, אופי, או רצון ? השאלות האלה מובילות את הספר. הספר הזה לוקח אלמנטים מהמחשבה המזרחית, בעיקר מהבודהיזם, על ידי שימוש במרכיבי התבוננות פנימית, כמדיטציה ומשלבם בעקרונות אלוהי אברקסס המבטא את ההבדל בין רע וטוב, ואת השילוב ביניהם. הסה הושפע מהפסיכולוגיה היוניגיאנית, העושה שימוש במונחים כמו צמיחה, אור וחושך. השימוש בספר בסמלים מעניין, הוא גם עוסק בהרהורים פנימיים, שמאז ומתמיד העסיקו צעירים שחיפשו משמעות לחייהם. לפעמים כשחוזרים לספר נעורים ובוחנים אותו בעיניים עכשוויות, מהן נעלם התום, לא פעם מתאכזבים, כך קרה לי בקריאה השנייה של הספר דמיאן הכתוב בעברית ארכאית, המספר סיפור טרחני ומוסרני רווי בקלישאות, המשתמש באלמנטים דתיים בכדי להגיע למאמינים שוטים, אך עדיין יש בו יסוד סיפורי מעניין שדרכו ניתן להבין את יסודות התרבות המערבית, ואת עולם העבר שלנו. פעם לפני שנים רבות חזרתי לחורשת נעורי, לשרידי האלון הענק, שחציו היה שרוף. ישבתי דומם בישיבת הלוטוס והתכנסתי לתוך מדיטציה. מאז שהעץ והחורשה נעקרו לטובת שכונה חדשה, אני כמעט לא חוזר למקום הולדתי, ואיני יודע מה קרה מאז לאלף, שלימדה אותי דבר או שניים ברוחניות. תמיד נעים לקרא ספרים ישנים שמחזרים לתקופות אחרות, לאנשים שנדמה כי נשכחו. אני חוזר אליהם כעת בהמון געגוע, גם אם חוויית הקריאה העכשווית שונה.”

“קצת כבד ומדכא אך מעורר מחשבה”

“אמרת פילוסופיה – התפעלת, אמרת הרמן הסה – התרשמת, אמרת הרמן הסה ופילוסופיה – ונשימתך נעתקה. בוא ואטפח על שכמך ואשיב נשימתך לסידרה. דמיאן, מקס דמיאן, נכנס לחייו של המספר, אמיל סינקלר, כשאמיל היה בן 11 ודמיאן כמה שנים מבוגר ממנו. היום היו מסתכלים על זה בעין לא אוהדת. אז, ב-1919, זה היה בסה"כ ידידות בין שני ילדים מאותו בית ספר. סינקלר היה בחבורת ילדים שכל מעייניהם סיפורי גבורה, בין אם הם אמיתיים או מדומיינים. המטרה פשוטה, רווח של נקודות זכות בין חברים. כל ילד היה צריך לספר על מעשה גבורה וסינקלר, ילד לא אמיץ במיוחד, המציא גניבת שק תפוחים מחצרו של מאן דהוא. פרנץ קרומר, ילד על גבול הבריון, קופץ על הצהרתו של סינקלר ומודיע כי יילך ויודיע על הגניבה למשטרה, שם יקבל שני מרק בתמורה להלשנה. קרומר מוכן לוותר על ההלשנה אם סינקלר ייתן לו את שני המרק. סינקלר הרי בן למשפחה בורגנית ואמידה וכסף לא חסר. קרומר מהעניים. לסינקלר אין כסף ועולמו נחרב. הוא לא רוצה לספר להוריו, לא לגנוב, ועולמו שהיה עד לאותה עת חמים, מואר ואוהב הפך לסיוט נוראי. לעזרתו מופיע משום מקום דמיאן ופתאום קרומר הביריון נעלם או מעלים עצמו מעיניהם. ידידות קמה בין סינקלר לדמיאן כשסינקלר מתאר את דמיאן כבעל אישיות מיוחדת ומראה מיוחד. עד כאן לרמזים ההומוסקסואליים, שרק הולכים ומתרבים. מכאן הסיפור הופך לאפל משהו. דמיאן נעלם וסינקלר עובר לפנימיה, שם הוא לומד בעיקר לשתות לשכרה, חבריו לומדים מהן נשים. סינקלר עונה לשואלים כי טרם מצא את האחת, היום רמז ברור לחד-מיניות. כשיש דמיאן מי צריך יותר. עוד דמות שנכנסת לעולמו המבולבל עד זרא של סינקלר הוא פיסטוריוס, נגן עוגב בכנסייה המקומית. סינקלר שב לשמוע את נגינתו שוב ושוב והם הופכים לידידים, סינקלר מבקר בביתו של פיסטוריוס. בסוף הם איכשהו נפרדים ולא בטוב, למגינת לבו ואשמתו של סינקלר. סינקלר ממשיך להתגעגע לדמיאן, חושב כי הוא צריך נשים בחייו, אבל לא מממש את זה כמו כל גיי מצוי. ואז בא המפץ הגדול, סינקלר שב לפגוש את דמיאן, ויותר חשוב, את אמו של דמיאן ששמה אווה, איך לא. אם כל חי. זו הנקבה אותה הוא היה צריך בחייו – אשה ואם. היא מקבלת אותו בחום וברור לה מי הוא, אחד שמעולם לא פגשה. אפשר להבין טקסט כל כך פילוסופי לכאורה, כל כך מבולבל, סתמי ומשעמם על רקע סיום המלחמה העולמית הגדולה, הנוראית במלחמות, איומה במתיה ואיומה לרוח האדם. הספר ממשיך לאחר שלכאורה היתה צריכה להווצר שמחה גדולה במפגישה בין נשואי האהבה – דמיאן וסינקלר, שדבר לא נרמז על כך מפורשות בספר. היום זה לא היה מחזיק מים אל מול אופוריה האמריקאית הבוטה ואליטה הספרדית, הבוטה לא פחות. גם בלי אופוריה ואליטה, מה בדיוק הסה רצה לומר בטקסט הנלעג הזה? הספר גדוש סמליות. זה היה נחמד לו זה לא היה כל כך עבש ומשעמם, והגרוע, לא מוביל לשום מקום ולשום תובנה. אמנם רק 153 עמודים בתרגום הישן ובעברית משובחת, שלא היתה עוברת היום אצל הצעירים. יש תרגום חדש. להמנע. אני עם הסה סיימתי ושמח שכבר קראתי את סידהרתא, כמה לא מקורי לומר את זה.”

“על פילוסופיה, בני אנוש, מציאת העצמי ואפילו מעט אהבה: כשהייתי בכיתה ז' נרשמתי לשיעור פילוסופיה בבית ספרי. אני אומרת נרשמתי כי בבית ספרי - שהיה בית ספר דמוקרטי - התלמידים בחרו לעצמם את השיעורים שהם רוצים ללמוד (במילים אחרות - נרשמו לשיעורים אותם רצו). אני מחשיבה את שיעור זה כהכרתי הראשונה עם עולם הפילוסופיה. נכון, הכרתי את המונח פילוסופיה הרבה לפני כיתה ז' אך הכרתי העמוקה של רעיונות פילוסופים ושל פילוסופים ידועים כגון: סוקרטס, אפלטון, דקארט, קאמי (שהוא כמובן גם סופר אך גם פילוסוף). עליי לומר כי כבר אז פילוסופיה מאוד קסמה לי, הרי תמיד הייתי בת אדם סקרנית השואלת המון שאלות על העולם. מאוד אהבתי את שיעור הפילוסופיה הזה. לא רק שהמורה היה באמת ממש מצוין הנושאים שהשיעור עסק בהם מאוד עניינו אותי. מאז אותו שיעור (ואפשר אולי לומר כי דבר זה נזקף מעט לזכותו) אני מאוד אוהבת ומתעניינת בפילוסופיה. איך כול זה מתקשר לספר "דמיאן"? ובכן, כבר מן התקציר של הספר ניתן להבין כי מדובר בספר אשר עלילתו סובבת סביב רעיונות פילוסופים כמו למשל: מציאת האדם את האידאלים שלו, הטשטוש הקיים בין הטוב לרע ומציאת האדם את אמונתו. הספר גם מציג את דרכו של האדם בחיפוש אחר עצמו ואת הייסורים אשר הוא עובר בדרכו זו. דרך זו עושה האדם לבדו. אומנם ייתכנו לו בדרך זו מסייעים ואפילו מדריכים אך הם באים והולכים ואת מירב הדרך על האדם לעשות לבדו. כתוצאה מכך האדם הופך לבודד ומדוכא לעיתים קרובות. יש שיאמרו שעל כול אדם לעבור מסע שכזה בחייו, כי מסע זה מהווה חלק מתהליך התבגרותו של אדם. אני עצמי חושבת כי אדם אכן מוכרח לעבור מסע להכרת תכונותיו וערכיו אך מסע זה לא חייב להיות מסע אשר הוא עובר לחלוטין לבד. "דמיאן" מספר את סיפורו של אמיל סניקלר מילדותו ועד להיותו בחור צעיר. אמיל נמצא במסע חיפוש אחרי עצמו, ערכיו ואמונתו. מסע זה מתחיל לאחר שהוא מכיר נער בשם דמיאן. דמיאן הוא לא נער רגיל בשום פנים ואופן. יש לו הילה שאין לאף נער אחר בן גילו. אמיל אומר לא פעם כי נדמה שלדמיאן אין גיל. דמיאן מרוחק משאר בני כיתתו ויש לו גם מראה משונה. בין דמיאן לבין אמיל אין כול קשר עד שיום אחד כול עולמו של אמיל משתנה. אמיל משקר לאחד בשם פרנץ קרומר כי גנב שק של תפוחי עץ. מן הרגע הזה אותו פרנץ סוחט את אמיל ומייסר אותו. הוא אומר לו כי אם לא ייעשה את אשר יגיד לו הוא יגלה את סודו. בין רגע העולם ה-"טוב" שאמיל גדל בו עד לאותו הרגע. אמיל מגלה כי ישנו גם עולם אחר, עולם ה –"רוע". הוא עכשיו חלק ממנו. מעט לאחר מכן הוא מכיר את דמיאן. דמיאן מלמד אותו עוד על אותו עולם ה –"רע". הוא גם עוזר לו ומשחרר אותו מעולו של קרומר. דמיאן הוא מעיין מכשף, אך לא בדיוק. עכשיו אומנם אמיל השתחרר מעולו של פרנץ קרומר אך עול הידיעה על העולם האחר, עולו של דמיאן מייסרים אותו. הוא מוצא את עצמו מחפש אחרי אחר ערכיו ואמונותיו. נוסף על כול אלה אמיל גם חווה כמיהה לאהבה, (קלקלן קטן) שלא ממומשת לאורך רובו של הספר (סיום הקלקלן). הוא מחפש אחר אישה אשר תאהב אותו כאם וכאהובה. אסכם ואומר כי הספר טומן בחובו עוד דברים רבים. הוא מורכב עד מאוד ומכיל הרבה רעיונות מורכבים ומופשטים שלפעמים צריך להתאמץ בכדי לעקוב אחריהם. עם זאת, הוא ספר מקסים שלא יוצא מהראש. יש בו רעיונות שאף יישמתי בעולם האמיתי. מומלץ בחום לכולם לקרוא אותו.”

“אקרא לה, א. בכדי לשמור על זהותה העלומה. א. עמדה דוממת בחזית צריפה שהיה בקצה השכונה בתחילתה של החורשה. היא הביטה לדרך העולה לגבעה בהמתנה למישהו שמעולם לא הגיעה. אני שהיער היה לי מפלט, מצאתי אומץ לשוחח איתה, למרות חזותה מעוררת הבעתה. מחצית פניה היו מעוותות, בלטה מהן עיין אחת פקוחה לרווחה, ושנייה הייתה עצומה למחצה. היא הזמינה אותי להיכנס לביתה, היה שם כן ציור עליו צוירו מעגלי מנדלות צבעוניות הנמוגות למרכז. היא שאלה אותי על הרמן הסה, והשאילה לי את אחד מספריו, דמיאן, מאז הספר הזה תמיד מתחבר לי לדמותה שהייתה כל כך מסתורית ויפה בפנימיותה. עברו שנים רבות מאז, הספר הזה עדיין בספרייתי במדף הספרים הרוחניים ( אחד מחטאי היה לא להחזיר ספרים שקבלתי בהשאלה ), כעת אני חוזר אליו, באמצעותו אני מספר לעצמי את סיפורה של א. ושואל את עצמי, האם הספר שהסעיר את נפשי בנעורי, יעמוד במבחן הזמן ? את דמיאן של הסה קראתי לראשונה ב- 1977, שנה מיוחדת עבורי. השתחררתי מהצבא בשאיפה להגשים את עצמי אשית, וגם להיות חלק מתודעה אידיאולוגית גדולה, שבקשה חברה ערכית. הסתירה הזאת יצרה בי מבוכה ובלבול של צעירים רבים שחיפשו את עצמם. א. ברגישותה כנראה קלטה את העניין הזה ובלי לומר הרבה נתנה לי דווקא את דמיאן. מה מיוחד בספר הזה ? דמיאן ייצג עבורי תפיסה שונה מזאת שעליה חונכתי, להיות חלק מקולקטיב גדול, ממשימה לאומית. הספר הזה היה סוג של מהפכה עבורי, שאותה חיפשתי כצעיר נבוך ולא מגובש, ששמה את האני שלי במרכז העולם, והתמקדה בעולמי הרוחני הפנימי. דמיאן הוא ספר מסע התבוננות פנימית בכדי להגיע אל העצמי שלי. מסע המהווה מרד נגד העולם שהצמיח אותי והפך עבורי לעולם שונה ואחר. אבל למה דווקא את דמיאן, הרומן הראשון של הרמן הסה, אותו פחות מקובל לקרוא מבין ספריו האחרים, כמו זאב הערבה ? דמיאן, סיפרו הראשון של הסה, רומן חניכות, המגלם את הטראומה האישית שלו ומהווה גם תמונת מראה נוראה לעולם ב -1917. שנה קודם לכן נפטרו אביו ובנו ממחלה ואשתו התמוטטה. בשנה הזאת, העולם היה נתון באימה ובכאוס מלחמת העולם הראשונה, רגע לפני שהעולם הישן יתמוטט לעולם אחר. לנו הייתה רעידת האדמה שלנו, זמן קצר אחרי מלחמת יום הכיפורים. הכאוס הציבורי והאישי שלי נפגשו לתחושה של אי וודאות ורצון להיות חלק מעולם אחר ושונה. ספרים כדמיאן היו עבורי מדריכים רוחניים לעולם אישי אחר, לכאורה טוב יותר. דמיאן מתחיל כסיפור ילדות של אמיל סינקלר הילד שנולד למשפחה מהמעמד הבינוני שהאמינה בערכים הישנים, לכאורה עולם מוגן, עד לרגע שסינקלר פוגש בילד הרע של בית הספר, פרנץ קרומר, המאיים, סוחט ומשפיל אותו. מי שמחלץ את סיקלר ממצבו הוא ילד בוגר אחר, מקס דמיאן, המתנהג כאדם בוגר בעל השקפות מגובשות על הטבע האנושי, כמו פרשנות שונה לסיפור קין והבל, המייצגת אלגוריה להתנהגות אנושית. הסיפור מתחילתו מדגים דיכוטומיות, בין עולם טוב לרע, בין עולם האור המייצג את האמת, לעולם החשכה המייצג את האשליה. מצבים דואלים, האם הם יוצרים שלמות אחת, או האם מה שמעצב את האדם הם, גורל, אופי, או רצון ? השאלות האלה מובילות את הספר. הספר הזה לוקח אלמנטים מהמחשבה המזרחית, בעיקר מהבודהיזם, על ידי שימוש במרכיבי התבוננות פנימית, כמדיטציה ומשלבם בעקרונות אלוהי אברקסס המבטא את ההבדל בין רע וטוב, ואת השילוב ביניהם. הסה הושפע מהפסיכולוגיה היוניגיאנית, העושה שימוש במונחים כמו צמיחה, אור וחושך. השימוש בספר בסמלים מעניין, הוא גם עוסק בהרהורים פנימיים, שמאז ומתמיד העסיקו צעירים שחיפשו משמעות לחייהם. לפעמים כשחוזרים לספר נעורים ובוחנים אותו בעיניים עכשוויות, מהן נעלם התום, לא פעם מתאכזבים, כך קרה לי בקריאה השנייה של הספר דמיאן הכתוב בעברית ארכאית, המספר סיפור טרחני ומוסרני רווי בקלישאות, המשתמש באלמנטים דתיים בכדי להגיע למאמינים שוטים, אך עדיין יש בו יסוד סיפורי מעניין שדרכו ניתן להבין את יסודות התרבות המערבית, ואת עולם העבר שלנו. פעם לפני שנים רבות חזרתי לחורשת נעורי, לשרידי האלון הענק, שחציו היה שרוף. ישבתי דומם בישיבת הלוטוס והתכנסתי לתוך מדיטציה. מאז שהעץ והחורשה נעקרו לטובת שכונה חדשה, אני כמעט לא חוזר למקום הולדתי, ואיני יודע מה קרה מאז לאלף, שלימדה אותי דבר או שניים ברוחניות. תמיד נעים לקרא ספרים ישנים שמחזרים לתקופות אחרות, לאנשים שנדמה כי נשכחו. אני חוזר אליהם כעת בהמון געגוע, גם אם חוויית הקריאה העכשווית שונה.”

“קצת כבד ומדכא אך מעורר מחשבה”