ספר עצוב. כל כך עצוב, אך יחד עם זאת קסום, מהפנט ומוזר בדרכו היפנית הייחודית.

"האגם" עוסק במערכת יחסים מהוססת ומיוחדת בין שני צעירים יפנים בודדים ומנותקים, החיים הרחק ממשפחותיהם, או ממה שנותר מהן, ומנסים ליצור קשר אנושי בעולם מנוכר. צ'יהירו, המספרת, איבדה לא מזמן את אימה האהובה. כבת לא חוקית, היא ממהרת לעזוב את העיירה בה גדלה ולנסות את מזלה כסטודנטית לאמנות וכציירת של ציורי קיר בעיר הגדולה, טוקי

מדברת לקירות

כמה עצובה וכואבת יכולה להיות הבדידות, עד כמה מפתיעה יכולה להיות האהבה. לאותם מחוזות של בדידות ואהבה הוליכה אותי <mark>בננה יושימוטו</mark>, דרך סיפור שלכאורה לא מסופר בו הרבה, אבל יש לו מחוות קטנות ועדינות הבונות סיפור קטן ומופלא.

כאב הבדידות של צ'יהירו, ציירת החיה לבדה בטוקיו המנוכרת, הציף אותי בעוצמה, כשהתוודעתי בתחילת הסיפור למסע פרידתה מאימא הגוססת, ולהרהוריה העצובים על ילדותה ובבג

ספרות יפנית זה כמו גלידה פסטוק: אפשר להסכים שהיא טובה ונעימה, אבל היא לא לכל אחד. אני שוחרת ספרות יפנית ויש לי קילומטראז' לא רע בנושא. "האגם" של <mark>בננה יושימוטו</mark> יושב לי על המדף כבר המון זמן, ורק עכשיו הצלחתי לשכנע את עצמי להרים אותו. למה? כי הייתה לי תחושה שאת גלידת הפסטוק הזו אני לא אוהב.
וטעיתי.
אבל גם צדקתי.
צ'יהירו, ציירת קירות למחייתה, חיה בגפה ומהרהרת בזכרונות שהשאיר מותה של אמה, שנפטרה בטר

בעיני הסופרת <mark>בננה יושימוטו</mark> היא אחת הסופרות גדולות של זמננו. כנראה שאני לא היחיד שחושב ככה כיוון שספריה חוצים יבשות וארצות והשפעותיה ניכרות בסגנונות כתיבה של סופרים רבים שרואים אותה כמודל לכתיבה מדויקת.
. הכתיבה היפנית היא כתיבה מצומצמת, מאופקת ומדויקת, מבעד לאיפוק מסתתרות טלטלות רגשיות משברים ורגשות סוערים. חיים שלמים על בין גבולות שונים . היכולת של בננה יושמיטו לשוחח עם הקורא באופן אישי ולעטוף א

קראתי כל כך הרבה המלצות על "האגם" של <mark>בננה יושימוטו</mark>, עד שהייתי חייב כבר לקרוא אותו ולשפוט בעצמי. סך הכל מדובר בספר שהוא די "בסדר" אבל ממש לא יותר מזה.

הסיפור הוא סיפור אהבה בין שתי נשמות תועות ותוהות המחפשות את דרכן בחיים. הסיפור הוא די מלנכולי וגם בשלב בו שני הגיבורים, צ'יהירו ונקיג'ימה, מבינים כי הם מאוהבים זה בזו, לא נראה כי הם חשים איזה אושר יוצא דופן. בכלל נראה כי אלו שתי דמויות אשר המילה "

מדי פעם נטען ש"המטבח" הוא overrated. אולי במידה מסויימת זה נכון. הספר הקצרה שהיה הפריצה של מי שאוחזת באחד משמות העט החביבים ביותר -<mark>בננה יושימוטו</mark>- הוא לא בהכרח מה שמצפים ממנו להיות וכאן אולי טמונה הבעייה, בפער הזה, שיכול להיות גם הפער בין מזרח למערב.
עדיף אם כך לבוא בלי ציפיות בכלל, זה כלל שיפה גם לחיים ולאו דווקא לספרות. אבל בעוד החיים יכולים להיות מחורבנים למדי, הרי שמהספר הזה תקבלו רק טוּב. הכת

תתארו לכם עולם אחר, יותר נוגה ממה שהוא ככה...

תתארו לכם: אגם - לא גדול לא קטן. חיוור ומעורפל. תתארו לכם סביבו עצי דובדבן עירומים מעלים ומפריחה כמעט שקופים, שבירים ושבריריים, נפיצים. תתארו לכם, שם ברקע, נעות שתי דמויות (גבר ואישה) - הן שקופות ושבריריות כרוחות רפאים חיות שם בשקט קר ובבדידות, נראות כעשויות ממים (יש לדעת כאן לא מביעים רגשות וכאן ברור - האופטימיות מאיימת). תיארתם לכם את תמונת הכפר -

הרבה זמן אני מתכננת לקרוא את <mark>בננה יושימוטו</mark> וסוף סוף התפנתי.
התלבטתי עם איזה ספר להתחיל והחלטתי להתחיל עם הספר שהתחיל הכול.

אז מה יש לי להגיד? ספר שניכנס לנימי הנפש.
לא יודעת מה בדיוק גרם לו להיות כל כך אינטימי, סוחף ומרגש אבל זה הצליח.

ספר מקסים, ייחודי ואופטימי.
להלן ציטוט מעמוד 164 שהינו העמוד האחרון בספר: "הסבירות לכך קלושה, אבל אין כל רע בתקווה קטנה. מי אמר שאי אפשר לחמם את האיברים הקפואים בחומה של להבה קטנה של תקווה".
אני חושבת שבשביל כמה ימים אפורים, שלעיתים כולנו נתקלים בהם, כדאי ורצוי לאמץ את המשפט הזה תמיד.
זהו סיפור על שני אנשים שונים מאוד האחד מהשני ולמרות השוני, יש ביניהם המון מהמשותף. אם הייתי נאלצת להאזין ל