מדף הספרים של עידו - הספרים שדירג

"בספר זה אני מברר תחילה מהי חשיבה ומהו חופש, איך הם מתחברים. ומה מקום החשיבה החופשית בתרבות בכלל ובאנתרופוסופיה בפרט. ולאחר כל ההכנות, ננסה להבין איך למרות האנתרופוסופיה - זרם רוחני שמקדש את החשיבה ואת החופש - בחרה קבוצה של אנשים חכמים ומלאי כוונות טובות לוותר הן על החופש והן על החשיבה המכוונת לדעת טוב ורע. "...,מאז שקטלב עלתה לקרקע

למרות שהדור הצעיר באומנות ובתרבות הישראלית ממעט לנסח מניפסטים, לא קשה להיווכח שהוא מבקש להתנער ממה שעשו לפניו ולהציע צורות חדשות ורעיונות חדשים. הספר הזה מבקש לנסות ולהבין את החוויות החדשות, את האופנים שבהם הן באות לידי ביטוי ואת התגובות אליהן. הוא מנסה גם להציע קשר בין הדברים השונים שעושים אנשים שונים: בין אורלי קסטל בלום ל"החמי

אמיל סינקלר, גיבור הספר, עוסק בחיפוש אחרי הערכים במציאות חייו של היחיד. דמיאן חברו הוא ה"אדם החדש" האקספרסיוניסטי; הוא עושה נפלאות ויש לו חסידים ההולכים בעקבותיו. אמו אוה היא סמל האישה, העם - מעיין החיים והחיוניות. כל האירועים במציאות חייו של אמיל סינקלר אפופים הילה של קסם, וכדברי הסה עצמו: "חייו של כל אדם הם מסע אל עצמו, ניסיון ל

"התעוררתי במיטת בית החולים. ידידיי בסגל הרפואי דאגו לכך שאקבל חדר פרטי. היה חושך. הרמתי את ידי להדליק את המנורה, אך היא לא נדלקה. לחצתי עוד כמה פעמים על המתג – המנורה לא נדלקה. הושטתי את ידי אל הנורה, אולי אינה מוברגת כראוי או שצריך לנענע אותה. ידי נרתעה. הנורה היתה לוהטת! כיצד יתכן שנורה כבויה תפיק חום לוהט כל-כך? הנורה דולקת, אלא שאינ

בראש השנה תשע"א, ספטמבר 2010, אנו אנשי יודפת מציינים יובל שנים להקמת הישוב בלב הגליל. גרעין "יובל" שעלה על הקרקע והקים את יודפת בשנת 1960, נוצר והתגבש מקבוצת תלמידים של ד"ר יוסף שכטר בבית הספר הריאלי בחיפה. השקפת עולמו של יוסף שכטר, שעסקה לא רק במישור של "בין אדם לחברו" אלא גם במישור של "בין אדם למקום", ועל יחסי הגומלין שבין שני המישורים, ה

כבר חמישים ותשע שנים אני מנסה לכתוב את הדברים האלה. ב-1949, בהיותי מלח באונייה "פאן יורק", כשהשתתפתי בהבאתם של פליטי שואה לארץ, כתבתי ספר שקראתי לו "החברים של בני", כלומר בני מרשק. אישה יפה מכפר יהושע העתיקה את כתב היד אבל איש לא רצה בו והוא אבד. אני לא בטוח מה אני זוכר באמת, הלוא איני סומך על הזיכרון, הוא ערמומי ואין בו אמת אחת ויחידה. א

בתי מלון, נמלי תעופה, ברים ומטוסים, ערים ומשקאות, מערכות יחסים, תרבויות. הרבה תנועה. הרפתקאות המבקשות להכות שורשים עמוקים בהווה. ההווה שלנו, ההמשכי אך החולף. מצד אחד, גבר דרום אמריקאי שנשלט על ידי תשוקתו לנשים נע בעולם בקצב המסחרר של עלילה עטירת הומור ודמיון. מצד שני תיירות אירופאיות מסתובבות באמריקה הלטינית הפרועה, לכאורה, כדי לצ

"עלינו על האוטובוס. סבורים היינו, עוד כמה ימים נשוב, שלושה ימים נוראים התואר פניו של האדמו"ר עומד נגד עיני, והמילים שאמר נשמעות באוזני, ובכל פעם שהיה הפחד בא ומאיים ליפול עלי, נראתה לי שמותו כשהוא אומר: עליהם ולא עליכם, עליהם ולא עליכם, ושקטתי. עד ששמעת: דב נפל." חיים סבתו, מתוך תיאום

ה"מספר" של הרומאן של בני ברבש הוא ילד אחוז דיבוק של תיעוד, הגדל בתל - אביב של שנות השמונים, מצוייד בטייפ, שאליו הוא "מחובר כמו לאינפוזיה", ובו הוא מקליט בלי הרף. הפקעת האסוציאטיבית של האירועים, שהילד מספר אותם באיזשהו זמן לא - מוגדר, מתבססת בחלקה הגדול על התיעודים המוקלטים, הכוללים גם דברים רבים שאינו מבין, או שלא הבינם בזמנו. מצד אחד ה

בתמונה, שאותה צילם מישהו בסוף שנות הארבעים, עומדים על מדרגות האבן של מקדש, באי שיקוקו, אחד - עשר צליינים. האיש שעומד בשורה הראשונה ובידו כובע קש והאישה שעומדת שלישית מימין בשורה האחרונה - גנבים.

נונו הוא בנו של איש משטרה בכיר. אמו מתה כשהיה תינוק, והנפש הקרובה אליו ביותר היא גבי, מזכירתו של אביו. בתחילת הסיפור הוא עולה על הרכבת בירושלים ונוסע לביקור משפחתי בחיפה. הוא לא יגיע לשם. במקום זה הוא יקלע ל"חטיפה" ולמסע של פשעים קטנים וגדולים, מטורפים ואביריים, בעוד הוא נמלט מן המשטרה המחפשת אחריו. במהלך המאורעות המתעתעים נחש

בחור צעיר, רגיש ומלא חיים מגיע לעיירה קטנה ושלווה ומתאהב בה. הוא מטייל בטבע הנפלא המקיף אותה, קושר קשרים עם האיכרים, קורא את הומרוס תחת כיפת השמים ומתאמץ להנציח את יפי הסביבה ברישומים. אך אז הוא מתאהב באשה. המאורסת לאחר. בסדרה של מכתבים הוא שוטח את נפשו המתלהבת והמתייסרת חליפות, עד לסוף הטרגי. הספר חולל עם צאתו סערה גדולה: הכנסייה דר

לא היו לזה סימנים מבשרים, שום התראה מוקדמת: יום אחד הוא פשוט הופיע בשיכון, והעולם השתנה. קראו לו יורם, היו לו עיניים בלי צבע וכישרון נדיר לצרות, והוא ליכד סביבו ארבעה חברים שיישארו יחד תמיד. או שלא. כי לפעמים ההיסטוריה בורחת מן המסלול שהותווה לה, כמו כלב שהשתחרר מרצועה. "בשבילה גיבורים עפים" הוא סיפורה של קבוצת ילדים משיכון פועלים

סיפור "מטורף", משעשע ומבדח, על נושא רציני שמבקש להעיר ולעורר את שפיות-הדעת בעוד מועד ולהתריע על איולתם ורשעותם של בני-אדם שמשחקים כילדים משחקים אסורים, בעולם שבו "הבגרות היא אכזבה מרה וחשוכת מרפא, אלא אם כן יש בכוח הצחוק לרפא משהו". אחד הרומנים הראשונים של וונגוט, שעשה לו שם בספרות העולמית ושהקים לו קהל מעריצים ענקי בקרב צעירים ומב

ריימונד קרבר מספר סיפורים מהחיים בשפה שגם היא מהחיים: משפטים קצרים, תחביר פשוט, אוצר מלים רגיל. אמריקה שלו היא אמריקה של אנשים רגילים. אמריקנים רגילים, שלפתע היו למפסידים, במרוץ אחר החלום האמריקני. באמצע החיים קורה להם משהו - תאונה, פיטורים, ביקור אצל חבר - והם נופלים לתוך איזה סדק במציאות החברתית, שציפה להם תמיד מתחת לקרום הדק והשבי

"גם כאן עכשיו זה החיים," אומר אריה אלוני לאהוד בנאי בסיפור "תורנות שמירה", ואהוד בנאי, המספר השותק של הסיפור "זוכר כמעט הכל", מאזין בניו יורק לתכניותיו של יוסף מונדי לעשות סרט על ברנר ונוצר אותן. בין שני הקטבים הללו, בין ההווה שמצווה לחיותו ובין העבר שנצבר בדממה, מתרחשים הסיפורים של אהוד בנאי. רשמים ממסעות, יומנים ושברי ביוגרפיה:

כשהייתי קצת יותר גדול, אבא שלי לימד אותי לרכוב על אופניים בלי גלגלי עזר. זה היה בפאתי אמסטרדם, במגרש החניה של פארק שעשועים ענק. ניסיתי לסובב את הדוושות, והוא רץ מאחורי והחזיק את הברזלים שמאחורי המושב. על הפעם הראשונה שהוא עזב אותם ושיחרר אותי לרכוב לבד, איבדתי את שיווי המשקל ונפלתי. הולנדים הצביעו עלינו וצחקו. הזענו בטירוף, אני מ

אנחנו רואים יונה וחושבים על המלים צלם אנוש. הרוח היא חידה וגם הרוח שנושבת בין הבתים בסוף דצמבר. עוד מעט אנחנו מתים ובכל זאת אנחנו ממלאים את חלונות הראוה (מאחורי זכוכיות גדולות) באינספור חפצים. מה שקוראים מכונית עומד וזז עומד וזז ואסור לצעוק. כבר אין לנו אמהות או שהן שקנו מאוד והן יוצאות כמו דחלילים מן הפתחים האחוריים של מוניות. בבת

איכר זקן וחולה המתגורר בכפר קטן בדרום איטליה נאלץ לעבור לביתם הבורגני של בנו וכלתו במילאנו לצורך השגחה רפואית.  הוא מתעב את החיים בעיר הצפונית המנוכרת שהשמים בה אפורים והאוכל תפל, אבל שם הוא מוצא שתי אהבות אחרונות - אהבת אישה ואהבת סב לנכדו הפעוט. הקשר עם האישה והילד מעניק לימיו האחרונים של הזקן משמעות חדשה לגמרי. מתברר שיש בידו