“"תמליץ לי על ספר" ביקשתי מהמוכר בחנות היד שנייה.
"איזה סגנון אתה אוהב?" הוא ענה.
"לאחרונה קראתי הרבה ש"י עגנון וקצת שלום עליכם ונהניתי, אז אולי בסגנון"
המוכר המליץ לי על כמה ספרים, חלקם נראו לי נחמדים, חלקם סבירים, אבל לא התלהבתי.

כך ישבתי בחנות המאובקת, מלאת הריח המתוק-יבש של ספרים עבי כרס מעלי עובש, עולה על הסולם ומחפש ספרים מעניינים.
רציתי לקרוא משהו שלא ממש הכרתי, משהו שלא ממש מכירים. משהו ישן וטוב.
ובתוך שלל הספרים הישנים והחדשים, המרופטים והיפים, מצאתי ספרון דקיק, בעל עמודים ישנים, אבל טומן בחובו אוצר.
"את זה אני רוצה" אמרתי למוכר.
"דבורה בארון? יפה, אתה תהנה" הוא אמר.

יצאתי מהחנות שמח וטוב לב, מפנה לי זמן בתכנוני לקרוא ספר. קשה בימינו למצוא זמן למותרות כאלו.
**
והתחלתי לקרוא. ופתאום אני מגלה שהזמן עובר מבלי שאני מרגיש, ואני הולך ומתקרב בצעדי ענק לסיום הסיפור הראשון.
דרך קוצים קוראים לו. והגוף שלי מתכווץ בשל התיאורים המדויקים של דבורה בארון, שבעצמה חוותה סבל מהו. מי יודע, אולי זה סיפור חייה שלה מזווית אחרת. סיפור על איבה חברתית בשל מגבלה, או סטיגמות חסרות בסיס. סיפור על אהבה למרות הכל, דרך קוצים סוגה בשושנים. וכמו בשעת הצער של מושה, הגיבורה: ילדותה, יתמותה, ואח"כ מות בנה הראשון באין יכולת לטפל בו, לקיחת בנה השני בעל כורחה ממנה, ומותו של בעלה, שהשתתפתי איתה בצער מרחוק, ליבי התרחב בשעות השמחה המעטות של חייה, בסיום האופטימי, המרגש הזה.
"זה סיפור טוב, אמרתי לעצמי"
**
המשכתי את הסיפור השני. נחמד. מספר עמודים קצר, שכולל בתוכו הרבה צער על אותם "גרושות" שנגרשו מבעליהם, אבל הוא עדיין, בעל כורחם,נשאר בליבם.
**
לעת עתה, אמרתי, נקרא את לעת עתה.
זה ספר על תקופה שלא הכרתי, הגירוש של "המהגרים" בארץ למצרים ביום חמישי השחור ב1914, בזמן מלחמת העולם הראשונה.
קשה לי לסכם את כל הספר, הקשרים בו מרובים. תיאור מדויק של תקופת ההתבגרות, מעניין מאוד לראות את המתבגרים של 1914, לא השתנה הרבה:)
ואהבה, אהבה שלא התממשה. סיפור על בחורה שנפלה שלל לעוד בחור, ששבר את ליבה, בזמן שאחד אחר, אהב אותה אהבת נפש,
ואילו רק ידעה, אילו רק ידעה. ודבורה בארון מתארת סיפור פשוט כ"כ, אולי לא מעניין לגמרי, בצורה מרתקת ממש.
הכיסופים לארץ ישראל, למרות הירידה למצרים. אהבת ישראל ששררה בין הגיבורים בסיפור, הרצון לעזור למגורשים, הרצון להתעדכן בכל פרט שהתחדש בא"י. הם ידעו שזה זמני, אבל לא ידעו כמה זמני. ואני קורא את סיפור חייהם, סיפור קטן לכאורה,
ואני מתמלא גאווה על הכיסופים התמידיים האלו לעלות לארץ.
אפשר לכתוב עליו עוד הרבה, סיפור קצר יחסית, אבל מעניין מאוד.
**
אז הייתה לי בחירה טובה, מסתבר:)”