“****
חנוך דאום נראה לי אדם סימפטי, גם אם רוב הסיכויים שלא הייתי הולך להופעה שלו - הסבלנות שלי יכולה להכיל חמש דקות בלחץ של הגיגים משעשעים-נוגים על ישראלים במלונות ודאחקות על פירות טרופיים. למרות שאת הספר הקודם שלו (״אלוהים לא מרשה״) לא אהבתי במיוחד, מישהו המליץ לי על הספר הזה, ואפילו טרח להקפיץ לי אותו הביתה, לאור הבידוד הנוקשה שאנחנו משתרעים בתוכו מאז מרץ... אז משכתי בכתפיים. יאללה, נו. אולי גם אבין משהו חדש על הוצאת ספר עצמאי בתקופה הזאת.
שוין, זה היה בערך כמו ללכת להופעה ההיא. רק בזום. זרם תודעה סטנדאיפיסטי למחצה, מחולק לקטעים הקשורים באופן אסוציאטיבי לא תמיד נראה לעין, וכולם נעים על המנעד המוכר שבין נוגע ללב, תמוה וכמעט מצחיק. התובנות חביבות, הטון שנון, אבל העיניים חצי עצומות והלב לא רוקד. זה בסדר לטור שבועי ב״ידיעות״, שגם אותו לא הייתי טורח לקרוא כנראה, בין השאר כי אני לא קורא עיתונים כבר שנים, אבל כשהוא נמתח למאתיים עמודים, זה באמת לא כזה מעניין.
הספר יצא בהוצאה עצמית, ולא נמכר בחנויות, אלא רק דרך האתר של חנוך דאום - ובהצלחה לא מבוטלת, עד כמה שאני יודע. דאום הוא אדם מוכשר ומקושר, ולא ברור כמה אנשים אחרים היו יכולים להצליח להוציא לאור ספר דומה בתקופה כה מאתגרת. אני בעצמי, כשהבנתי שהספר שסיימתי לכתוב לפני כמעט שנה יצטרך לחכות זמן ממושך לפני שאוכל לנסות ולהוציא אותו לאור, הרהרתי זמן-מה בכניעה לסוג דומה של הוצאה עצמית, עד שהפנמתי שהמשמעות האינהרנטית של צעד כזה היא לדון את הספר לחיי קוריוז קצרים בגלות, וללא הגושפנקא העקרונית מהממסד הספרותי. שלחתי את כתב היד למספר מצומצם של הוצאות, וזכיתי לשתי דחיות לאקוניות (זמורה-ביתן ואחוזת בית) והתעלמות אחת (בבל). האנשים מהתחום שהתייעצתי איתם בנושא היו נחרצים: תחכה. עכשיו לא שולחים כתבי יד. האצבע קלה על ה״לא״, וההוצאות המעטות שכן עובדות, דוחות כתבי יד על ימין ועל שמאל, אפילו אם הם טובים מספיק בימים כתיקונם. מאחר שאי אפשר להגיש כתב יד ללקטורה חוזרת לאחר שנדחה, חבל על המאמץ.
אז חיכיתי.
שלשום, הפציע מייל קצר ומפתיע בתיבת בדואר הנכנס. שלום, נאמר בו. אני מודה לך על משלוח כתב היד. אני שמח לבשר לך כי הוא נמצא מתאים לפרסום בהוצאתנו.
יססססססס!!!!!
אז החיים הם אכן תקופה קשה. לעתים קשה מאוד, לעתים בלתי נסבלת. אבל פה ושם, פה ושם, יש מקומות שהלב מתרחב בהם, נקודות אור ששוות הכול.”
