אין לי מושג איך הדמות שלי מצטיירת למבקר בדף הקריאה שלי באתר. אני מניח שמבעד לשירים ולמילים מלאות הרגש שאני שולח בין דפי האתר, אני מצטייר כמשורר צעיר, אדם המקדיש כל חייו לשירה וספרים, מלא רגש, כאב ועומק, בחור שקט ורגיש.
אני מניח שאתם מבינים שבמציאות התמונה מעט שונה. השירים אכן שלי, אבל אני לא ספר שירה מהלך, ולמרות העומק בכתיבה, יש בי גם קלילות וצחוק, ובסך הכל אני מתנהג כמו רוב האנשים שאומרים "לקרוא שירה? מה אני, חנון?". רוב החברים שלי לא יודעים שאני כותב, וחלקם אפילו חושבים שאני ציני לגבי הנושא. בקיצור, אני לא בחור קיצ'י במיוחד.
כן, אני די רגיל בסך הכל, ואפילו לא כבד כל כך, אבל מדי פעם איזו נקודה קטנה ולא מוסברת בלב בוערת. אני אפילו יכול להרגיש את הנשימות שלי מתחזקות. וכשהרגע הזה מתאחד עם שיר שמעורר עוד יותר, או עם ספרים שפשוט מחבקים ונמצאים שם איתי, אלו ממש רגעי השיא של חיי. אני לא יכול להסביר, אבל אני יודע שהרגע הזה פשוט קיים. לפעמים הוא מופיע בחיוך של חבר, לפעמים במנגינה קופצנית ולפעמים סתם מתעורר למראה דשא טרי או ציפורים מצייצות.
----
אחרי כל ההקדמה הזאת, אני חושב שתוכלו להבין את הרגע הזה שחוויתי אתמול, קצת לפני השנ"צ של שבת בצהריים, כשמתוך מדף הספרים קרץ לי הנסיך הקטן. אף פעם לא קראתי אותו באמת, בטח לא בתקופה כל כך מלאת רגש מבחינתי.
בהתחלה, ניסיתי לקרוא אותו כמו מבוגר. לנתח אותו מבחינה פסיכולוגית, פילוסופית והיסטורית. וגם אחרי שהבנתי שלא מדובר בכובע, התחלתי לנתח מדוע מדובר דווקא ב"נחש בוא טורף פיל". והתעייפתי והתעצבתי שהילד שבתוכי ניסה להסביר למבוגר שבי שוב ושוב במה מדובר, ומה הפירוש, ולמה הוא לא יכול להבין לבד.
אבל מתישהוא, תוך כדי הקריאה, פשוט התאהבתי, והקול העדין שבתוכי הצליח להתחבר לנסיך הקטן. הרגשתי שגם אני יכול לדמיין כבשה בתוך קופסה סגורה, שגם בתוך השירים שלי אני לפעמים מדמיין כבשים, או יכול לדמיין אהבות אמיתיות שבוקעות מתוך הלב שלי ופורחות להן. כנראה שאי אפשר לחיות בעולם הזה באופן קבוע בלי להיות מבוגר מדי פעם. אבל מתוך הרגילות שלי, אני שמח שנשאר בי עוד ילד, ילד שיודע מהן הדברים האמיתיים ובשביל מה צריך לחיות. באמת.
---
"המבוגרים אוהבים מספרים. אם תגיד להם שיש לך חבר חדש, לעולם לא ישאלו אותך שאלות חשובות. איש מהם לא ישאל: 'איזה צליל יש לקול שלו? במה הוא אוהב לשחק? האם הוא אוסף פרפרים?' לא, הם שואלים: 'בן כמה הוא? כמה אחים יש לו? כמה הוא שוקל? כמה משתכר אביו?' ורק אז נדמה להם שהם מכירים אותו'".
אתם יודעים, הרבה מהאנשים יקראו את הקטע הזה, יהנהנו, יחייכו, ורגע לאחר מכן יתנהגו בדיוק באותה צורה, כשיפגשו חבר או חברה. וגם אם לא יגידו -הם יחשבו על הדברים האלו בראש. ואני, אני באמת רוצה לצפצף על המספרים, להפסיק לנסות להיות מלך שרוצה לשלוט בכל, להפסיק להיות גאוותן שדורש הערצה או איש עסקים טרוד, ואפילו לא להדליק פנסים - רק להנות משקיעות ולמצוא פרח אהוב. כי הרי "אם מישהו אוהב פרח, שבכל מיליוני הכוכבים יש רק אחד כמוהו, די לו להסתכל בכוכבים וכבר הוא מאושר. הפרח שלי נמצא שם באיזה מקום."
הייתי יכול לכתוב עוד הרבה על שושנים ושועלים ,לצטט עשרות קטעים פנומנליים ומרגשים, אבל רק רציתי לספר לכם על הרגע הזה, שבו הנסיך הקטן באמת נגע בי, דפק על דלתות ליבי וקרא בקול, "היי, אתה שם, אני מבין אותך" וחיבק אותי. כי בתוך כל האנשים המבוגרים האלו, שמנסים כל הזמן לתכנן ולמצוא היגיון, טוב לדעת שיש מישהו בדיוק כמוך, שבסדר עם הילד שבתוכך שמסרב להתבגר, שמזכיר לך פרחים אבודים ומעלה לך דמעות בעיניים. שנותן לך רגע חסד של ריקוד שמח.
אז אולי אתם רואים את זה כעוד ביקורת נחמדה ותו לא אבל מבחינתי היא נותנת קצת תקווה ונחמה, דווקא כשמשפטים מבוגרים של "כמה קיצ'יות", "זה לא אמיתי" צצים ועולים מתוכי; כי נכון, הנסיך הקטן לא תמיד מופיע, והפרח שאני מדמיין בעיני רוחי עדיין שתול בין חוחיו, אבל אם אביט חזק בכוכבים, אוכל לראות אותם שם, ולדעת שהם באמת שם, ושבאמת באמת אלו הדברים החשובים, שבשבילם אני חי. תקווה קטנה, שעוד מישהו בעולם מבין, שיש סיכוי לדמיון ולאהבה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
