“יום אחד גיליתי שסבתא שלי לא מספיק היסטורית. זה היה כשאחת מבנותי למדה בתיכון, וכחלק מעבודת הגמר המסכמת בהיסטוריה הם התבקשו ללכת בזוגות ולראיין קשיש מהסביבה הקרובה על חוויותיו. סבתא שלי היתה אז בת 95, צלולה במידה רבה, בעיקר אם השאלות נגעו לעבר הרחוק ולא למה שאכלה באותו בוקר, והצעתי לראיין אותה. וכך גילינו שהיא לא עומדת בקריטריונים הנדרשים. בעודה נערה היא היגרה עם משפחתה מפולין לפלסטינה, וכך לא היתה שם בזמן השלטון הנאצי ולכן היא לא ניצולת שואה. היא אמנם נישאה לניצול שואה אבל במלחמת השחרור היתה כבר נשואה ואם לבת שנולדה ממש בימים של קום המדינה בעוד מי שלחם הוא בעלה, והיא כמובן לא עלתה מצפון אפריקה או מאתיופיה. וכך גיליתי שלגדל תינוקת לבד במדינה שזה עתה הוקמה ותחת משטר של צנע וצורך להתמודד עם דאגות פיזיות ומנטליות זה לא מספיק חשוב בשביל לימודי ההיטוריה.

וגם אני לא מספיק היסטורית. כשנכדתי תשאל אותי על הימים של המתקפה הישראלית על איראן, זו ששיחררה אותנו מפחד איום בן עשרות שנים, אני אוכל רק לספר לה איך היינו יחד בבית שלי בזמן שאבא שלה נסע לשירות מילואים לא חשוב במיוחד ואיך ישבנו במרפסת השמש קוראות בספרו של ד"ר סוס על דבר אחד ודבר שניים המעיפים עפיפונים בכל החדרים, ומסתכלות במקביל על הילדים שמעיפים עפיפון צבעוני בפארק מתחת לבית, עד שהוא נתקע בצמרת של עץ ונשאר שם כל השבוע. לא היסטורי במיוחד מה שעשינו, אבל זה המארג של הדברים הקטנים והיומיומיים שמהם עשויים גם המאורעות הגדולים. ולכן רחל המורה להיסטוריה טעתה בדרישות שלה ובקריטריונים המוזרים שהעמידה לעבודה.

את הספר הזה שמתי ברשימת "המפורסמים שלא קראתי", ומצאתי אותו בספריית הרחוב שעה קצרה לפני שהתרחשה הסצנה הפסטורלית שתיארתי בפיסקה למעלה. אזעקת אמצע הלילה הותירה אותי מופתעת ומבולבלת כי לא הספקתי למלא את מזווה המצור שלי. וכך נסעתי השכם בבוקר לעשות קניות גדולות בסופר, למלא מיכל של דלק, להוציא כסף מזומן, לקנות שישיות מים וצעצועים לילדים, וכמובן לחפש גם ספרים, כי מאז הופרך תרחיש העלטה שאליו התכוננתי מול הייזבאללה, קצת הורדתי הגנות ונתתי למזווה להיגמר לו, וזה בניגוד לכל אינסטינקט בישרדותי שהוא. את הספר הזה לקחתי בשביל אסקפיזם, כי מה אסקפיסטי יותר בפיתחה של מלחמה איזורית אם לא לקרוא על צרפת במלחמת העולם השניה?

===
"אני עומד איתן, אבל הכל מידרדר, מידרדר," קבל באוזני. "הנה עכשיו באש מפריעה להם, הם מתלוננים על החום. מטבח בלי תנור אמיתי הוא כמו אישה בלי ישבן . אנחנו, טבחי צרפת, האש היא אמנו. בל בימינו יש כבר מי שעוברים לתנור חשמל ועוד עם וסת אוטומטי. ממש כמו להתעלס ולהביט בשעון כדי לדעת מתי לגמור."
ראיתי שהטוטף הרקום על מקטורנו השתנה. במקום שהיה רשום בו קודם, בצבעי הדגל הלאומי, "מרסלן דופרה, קלו ז'ולי, צרפת" רשום היה עתה "מרסלן דופרה, צרפת" כאילו סבור היה ש"קלו ז'ולי" ו"צרפת" הם כפל לשון.
===

העלילה מתרחשת בנורמנדי. לודוביק פלרי, המספר, הוא יתום שגדל אצל הדוד שלו פקיד הדואר אמברוז פלרי. מעבר לעבודה המכובד לכשעצמה, לפקיד הדואר פלרי היה מין תחביב איזוטרי של בניית עפיפונים. כאלה המשמשים באמת לתעופה אבל לא בהכרח אצל ילדים, כי אלה עפיפונים ועליהם מצוירות דמויות של אישים דגולים. הדוד הופך להיות מרכז אטרקציה ועניין בכפר. העניין הזה לא מפסיק גם לאחר הכיבוש הגרמני, והעפיפונים של פלרי, מוגבלי גובה, ך עדיין נושאים עליהם את דמויותיהם של וולטיר ופוקו הופכים להיות מוקד עניין פיזי ואלגורי בסיפור. כאשר הדוד נכנע לדרישת הכובשים ומכין עפיפון עם דמותו של מרשל פטן, הוא דואג שהעפיפון יצטלם בידיו של חייל נאצי וגם המחווה הזאת הופכת להיות אלגורית. לודוביק, לודו, מספר על חייו, על ילדותו, על לילה הנערה הפולניה שבאה לגור בסמוך ושבה התאהב, ועל מבעים שונים של התנגדות למשטר הגרמני הכובש. אם זה הדוד בונה העפיפונים המטיב שבעה עפיפוני-מגן-דוד צהובים באוויר, או השף של מסעדת מישלן המקומית שממשיך להגיש את תבשיליו ובכך לשמר את המסורת המקומית, ואם זו זונה קשישה שפועלת למצוא דרכי מילוט ליהדים ולמתנגדי משטר אחרים. מעשיפ שהם בו זמנית קטנים ויומיומיים ולפעמים מתפרשים כמעשי בגידה ולמעשה הם מעשים של מרד.

רומן גארי שלחם בשירות צרפת החופשית במלחמת העולם השניה, מגייס את כל היכולת הסיפורית שלו כדי לתאר את הדברים שחווה בעצמו. ההיסטוריה שופטת את צרפת כאומה שנכנעה מהר וגם שיתפה פעולה עם הכובשים, והוא מנסה בכל כוחו לתאר את המקרים שבהם שיתוף הפעולה לא התקיים, או התקיים רק למראית עין. אין ספק שגם אנשים כאלה היו באותו מקום ובאותה תקופה, אבל התחושה העולה מהספר היא שכל הצרפתים היו כאלה, ואם זה היה כך לא היה ממשל פטן. הספר מרתק לקיאה, כתוב ומתורגם בשפה זורמת ומותחת ומלא פנינות אירוניות קטנות וגדולות שמתאימות להסתכלות של אדם ציני על מציאות כאוטית.”

“יש משהו בנשים ששמותיהן "ליל-ות" על שלל צורותיהן אשר גורם לאובססיה אצל גברים.
לילי, ה"ילדה הרעה" של מריו ורגס יוסה, הייתה מושא אהבתו והתמכרותו של הגיבור, ריקרדו. הנער הביישן מפרו, נפל בקסמיה של לילי, שנשיותה וחושניותה סובבו את ראשו. פעם אחר פעם היא סירבה להצעות החברות שלו וגם בפרידתם המשיך לחשוב, לחלום ולפנטז עליה. ובמהלך השנים, בדרכים מפתיעות, מוצאת לילי את דרכה חזרה לחייו של ריקרדו. על אהבה בייסורים לאישה, שהורידה אותו על ברכיו בתחנונים, כתב אריק קלפטון את שירו היפה "ליילה". האגדה מספרת כי בתקופה שקלפטון התאהב באשת חברו הטוב, ג'ורג' האריסון מהביטלס, התגלגלה לידיו פואמה של נזאמי, משורר פרסי מהמאה ה-12, בשם "ליילא ומג'נון" המבוססת על סיפור אהבה, מהמאה ה-7, בין רועה צאן לנערה בשם ליילא. הרועה צאן ביקש את יד אהובתו מאביה, אך הוא סירב והחליט להשיאה לגבר זר. שבור לב, גלה הרועה צאן אל המדבר והיה מבכה את אהובתו שאבדה לו וחיבר עליה שירים. בהשראת אותו סיפור כתב קלפטון את השיר "ליילה".
לילה הפולניה היא מושא אהבתו של לודו (לודביק), גיבור הסיפור שלפנינו.

לודו, נער כפרי מנורמנדי, גדל אצל דודו, אמברואז פלרי, לאחר מות הוריו. דודו, שמלחמת העולם הראשונה הותירה בו סלידה מכל מלחמה והפכה אותו לפציפיסט, מחליט להקדיש את חייו ליצירת עפיפונים והפרחתם. קיץ ביכורי תותים של ראשית שנות ה-30, מוביל למפגש ראשוני בין לודו, בן העשר, ללילה, ילדת אצולה פולניה, המבלה את הקיץ עם משפחתה באחוזתם שבנורמנדי. ארבע שנים מאוחר יותר הם ישובו להיפגש ואהבתו של לודו ללילה, עליה יתחרה עם דודנה, הנס, תפרח. וכך במשך השנים הם נפגשים ונפרדים חליפות, עד אשר הדי מלחמת העולם השנייה מגיעים לצרפת ודרכיהן נפרדות. לילה נשארת בפולין ולודו חובר למחתרת הצרפתית, אך הזיכרון התורשתי הפנומנלי שבו ניחן הופך גם לכבד ומעיק, ככזה אשר מציף ומעלה את אירועי העבר ולא משכיח ממנו את רוחה של לילה, הרודפת את ימיו ולילותיו. במהלך שנות המלחמה לילה מוצאת את דרכה לחייו של לודו רק כדי להיעלם שוב ולחזור.

נדמה כי דווקא העפיפונים, המוצאים מחוץ לחוק בזמן המלחמה מחשש להעברת מסרים, צפנים ושדרים לאנשי המחתרת, הם למעשה הדבר היחיד הקשור לחוט בעוד שכל הסובבים אותם מתנהלים כעפיפונים ללא חוט: לודו – חולה אהבה, שתמימות הנעורים שלו, כי די באהבה בכדי למלא את החיים בתוכן ומשמעות, גורמת לזיכרונותיו להתערבב עם הזיותיו והוא אינו מפסיק לחלום ולהזות את לילה מולו. לילה - נערה חולמנית המחפשת את עצמה ואת הכישרון אשר יעניק לה את התשואות להן היא זקוקה. אמברואז, דודו של לודו – שוחר השלום והעפיפון ללא חוט של הכפר, שבתעלוליו עם יצירותיו התריס כנגד העולם. אולם ככל שמתקדמים בעלילה מבינים כי אותה התנהלות, אשר נבעה מאמונה עמוקה שבלב ושלעיתים נראתה כי איבדה כל קשר עם המציאות, הייתה הדבר העקבי ואולי היציב ביותר ששמר על שפיותם.

לא מדובר רק בסיפור אהבה, אשר אומנם שזור לאורך העלילה אולם נוכחותו משתנה. פעם הוא ה-סיפור ופעם הוא ברקע של סיפורי המלחמה והמחתרת הצרפתית. סיפור אנושי הכתוב היטב, וגם השילוב של אירועי המציאות עם בדיה נקשר בצורה יפה. יחד עם זאת, סגירת הקצוות בסוף די מאולצת, ולו בכדי לספק לקוראים אופטימיות וסוג של תקווה שב "סוף טוב".

בסיום הקריאה לא יכולתי שלא לחשוב על תקופתנו ולתהות, כיצד הפך העפיפון, סמל התום והילדות, כלי המשחק והשעשוע הפרימיטיבי לכאורה, לכלי מלחמה של חבלה ותבערה וסמל של איום והפחדה. סוג של תמימות שאבדה....”

“****



וואו, איזה תענוג של ספר. מרגש - אבל מרגש אמיתי, לא כזה שמתבזבז מפי השופטים בנדיבות כזו על כל ביצוע בינוני ב"כוכב נולד" - אלא משהו חזק, אותנטי, של פעם. מהלב. נראה שכבר לא עושים כאלה. אין בספר תהפוכות דרמטיות, אין מניפולציות רגשיות או פאתוס זול, ולעומת זאת הוא עמוס ללא שמץ של ציניות בערכים שנדמה לי שכבר שכחנו מהם, של פטריוטיות ואהבה גדולה מהחיים ואמת ושקר וגבורה אמיתית וטוב מול רע והעמדת פנים וקנאה ונאמנות לעצמך מול הישרדות בכל מחיר. כמה מענג לחוות את ההתרסה הקטנה שבהפרחה אסורה של עפיפונים בדמותם של אישים מההיסטוריה הגאה של צרפת מתחת לאפם של הנאצים, או לדמות את הניחוח של מאכלי התאווה שמבשל מארסלן דופרה במסעדה הנורמנדית שלו, ולו רק כדי לשמור על הגחלת של "צרפת האמיתית". כשגיבורי הספר מחביאים טייסים בריטיים מהגסטפו או מבריחים אותם אל מעבר לגבול, הקורא חש כאילו הוא עצמו מסתכן כמו חברי הרזיסטנז.
התרגום מצרפתית של אביטל ענבר הוא פשוט מופתי. מושלם. הוא מצליח לעשות כמעט את הבלתי אפשרי, היינו להעביר את הניחוח המדוייק של הכתיבה לשפה שונה בתכלית, ומעבר לכך להשתמש בעברית מליצית וגבוהה מבלי לאבד אף טיפה של סיפור ורגש, ומבלי להישמע נפוח או ארכאי או פתטי. קמטר, תיתורה, סגולות, מזהב-ירקות, קדורני, אכסדרה, זרבובית, ועוד מאות רבות של ביטויים ומילים שהסיכוי לפגשן היום הוא בעיקר בלימוד לבחינות הפסיכומטריות, משמשות ביד אמן במהלך הספר והופכות אותו ליצירת המופת שהוא. הנה, למשל: "נעצרתי מאחורי עץ; לא כדי להסתתר, אלא מפני שהכול בסימפוניה הצפונית הזאת של לבנות וים היה כה מושלם שחששתי להפר אחד הרגעים הללו העשויים להישמר כל החיים, אם אך יש לך זכרון. שחף הגיח מתוך הערפל, חפז על פני המים ונסק כצליל. לחישת הקצף, שלא היה אלא קצף, והים הבאלטי, שלא היה אלא מקוה מים גדול, תערובת פשוטה של מלח ומים, התבטלו בחול שלפני הפסנתר ככלב הכורע ורובץ לרגלי אדונו.. ביקשתי לומר דבר מה, שהרי חייבים להידרש למילים אם רוצים למנוע את השקט מלרעום, והנה חשתי איזו נוכחות מאחורי גבי. זו היתה לילה, שעמדה בחול יחפה ולגופה שמלה שוודאי שאלה מאמה - התנחשלות מופלאה של שקיפות ותחרימים. היא בכתה".
הטון המרוחק, הדרמטי אך משועשע ומודע לעצמו מעניק לספר נופך מדוייק של אותנטיות, הרגשה דומה מאוד למה שחשתי גם ב"ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו. האירועים רציניים להחריד, אבל זה לא אומר שצריך לראות הכול באופן הזה, ולא להתבונן ביפי החיים ולהתמוגג מול האירוניה הדקה שאופפת אותם תמיד.


****”

“את הספר הזה קראתי כי לא היה לי משהו אחר לקרוא.לא בקטע רע כן^^ פשוט גמרתי לקרוא את הספרים מהספרייה,וקורונה _
בהתחלה שקראתי את הספר הייתי קצת,סקפטית לגביו. אף פעם לא קראתי לפני זה סגנון כזה של ספרים ולא ידעתי אם אני יתחבר אליו. אבל הוא הפתיע אותי אומנם,הקריאה בו לא קלה והייתי צריכה ממש להתאמץ לסיים אותו,ולא להניח אותו בצד.פרפקציונסטית שאני _ אם אני מתחילה ספר אני חייבת לסיים אותו לא משנה מה,אפילו אם הוא גרוע. אז ככה,בהתחלה של הספר היה מאד קל להתחבר לסיפור אהבה שלהם, כי הוא היה קליל ולא דרמטי.אהבתי את איך שהסופר מציג את הרגשות של לודו בספר,כי בדרך כלל מדגישים יותר בספרים כאלה, רגשות של אישה ופחות של גבר.
הדמות של לילה למען האמת, לא אהבתי אותה כל כך.הסופר מציג את האופי שלה כ:רומנטיקנית חולמנית שאוהבת לחלום על עצמה ועל העתיד שלה. הכל טוב ויפה, אין לי בעיה עם זה. אבל יש לי בעיה עם הגדרות של ספרים. הז'אנר שהספר הזה משתייך אליו הוא: רומן היסטורי. ובמציאות הסופר לא כזה מתעניין ברומנטיקה,התיאורים שלו על היסטוריה ועל מלחמת העולם השנייה, הרבה יותר מפורטים מאשר התיאורים שלו על רומנטיקה. הוא בעצם הסתמך על זה, שהוא בונה לדמות שלו אופי רומנטי,שישרת אותו לאורך כל הספר.מלילה ציפיתי בתור אחת כזאת שאוהבת לחלום, שתביע יותר רגשות.בפועל קיבלתי אדישות וקרירות כלפי לודו, שאהב אותה מאד, ולא הפסיק לפנטז עליה. לדעתי הקשר שלהם היה הרסני בשביל לודו, ספויילר**: ברגע שהיא עזבה לפולין, הוא היה שבור. והיא מצידה, בכלל לא חשבה עליו, וזה די הכעיס אותי, כי הקשר ביניהם הרגיש חד צדדי.
מצד שני מאד אהבתי את הדוד של לודו ואת העפיפונים במיוחד,אני מאד אוהבת אומנות, וזה כיף להתנסות בתחומים חדשים.הייתי בכיף, הולכת לסדנה שלו :). הסופר הציג את הדמות של הדוד של לודו, כאומן שמסור ליצירה שלו. שמוכן לגווע ברעב ולהתפרנס בקושי,כמה ביטחון ואהבה לאומנות יש לו. קצת הפריע לי העניין,ספויילר**: שדוד של לודו היה במחנה בגטו, ומה לודו עשה: לא הפסיק לפנטז על לילה _ זה אשכרה הבנאדם היחיד שקרוב אלייך בעולם, ואתה חושב לי על דברים אחרים. כמובן שהסופר הראה שהוא אנושי ושהוא היה עצוב וכל זה, אבל עדיין..
אני חייבת לציין, לטובת הסופר שהוא מעולה בתיאורים היסטוריים. היה ממש מעניין לקרוא, על מאורעות מלחמת העולם השנייה ועל צרפת.
הסופר אוהב גם להשתמש בקלישאות,זה לא בהכרח רע. הוא אומר שהמעמד שאתה נמצא בו בחיים יכול להשתנות,וזה הגיוני במיוחד אם מדברים על תקופה של מלחמה.אהבתי את זה שהדמויות עברו מהפך והשתנו מקצה לקצה. הדמות של לילה בסוף הספר השתנתה לטובה,היחס שלה כלפי לודו השתנה ,והיא התחילה להעריך אותו יותר.קצת ביאס אותי שמה שאמור היה להיות רגע השיא של הספר,שזה החתונה שלהם הרגיש כמו דבר לא חשוב,כאילו לא חיכיתי כל הספר לרגע הזה.
הכי אהבתי בספר:זה את הדמות של לודו, כמה רגשות הוא מביע,כמה אמיץ ומיוחד הוא. את האהבה הענקית שיש לו ללילה. ואת ההתפתחות האישית שלו במהלך הספר.ואני שמחה שזכיתי להכיר את לודו,רק בגללו היה שווה לסיים את הספר :).”