אני שונאת שיחות חולין. אין בהן שום טעם. אני הולכת לאסוף את צביק מהגן, פוגשת איזו שכנה שלא פגשתי שנים, שלום שלום, מה נשמע, איך בלימודים?
וזה העניין: אני יודעת בביטחון מוחלט, שהשכנה שלי חיה עד היום חיים שלווים מאוד גם בלי לדעת איך בלימודים, ואני בטוחה שהיא תוכל גם להמשיך לחיות חיים יפים ונוחים בלי המידע הנחוץ מאוד הזה. שנתה לא תוטרד בשאלה איך פפר מסתדרת עם עומס הקורסים. את התשובה שלי היא תשכח בעוד

על הזיכרון והשכחה

איתן דויטש, בן שכונתי היה גיבור ילדותי, מי שהצטיין בספורט, כשחקן כדורסל בשורות הפועל טבעון, תלמיד מצטיין, שאמי שילמה לו בכדי שילמד אותי חשבון ואנגלית. מעל הכל איתן היה קצין בגולני שעמד להשתחרר, וטווה חלומות על לימודי רפואה ועתיד גדול. כל החלמות נקטעו באחת כשאיתן נהרג בתרגיל. הוא קבור בבית הקברות בחיפה ולא בטבעון. חידת מקום קבורתו שלובה בחידת חייו ומשפחתו שיש בה יותר חללים אפור

רומן איטי ועגום ויפהפה, שפורש בפני הקורא עלילה ססגונית במיליון גוונים של אפור-עשן. <mark>זבאלד</mark> מוותר לגמרי על חלוקה של הטקסט לפסקאות, ובמקום זאת מפסק את גושי המילים שלו בתצלומים חידתיים ומגורענים בשחור לבן, שכמעט מכולם נעדרים בני האדם ונושבת מהם רוח קרה של בדידות (פטנט שהוא שאל, קרוב לוודאי, מ"ברוז' עיר מתה" של רודנבאך, ושדניאל מנדלסון שאל ממנו, בתורו, ב"האבודים"). לספר יש עלילה פשוטה, אבל היא לא העיקר

תמיד אמרו לי שאני איטי.אני לא יודע מתי זה מתחיל בדיוק, שאנשים מתחלקים ל"איטיים" ול"מהירים", אבל זה קרה מתישהו בילדות. תמיד אכלתי לאט, איטי בצורה חולנית אפילו. הייתי נשאר בשולחן שעתיים עד שכולם סיימו. תמיד סיימתי אחרון, ופעם נתקעתי על שניצל תירס שלוש שעות (בעיקר כי אבא שלי החליט לעשות "אהבה קשוחה" ולא נתן לי לזוז מהשולחן עד שסיימתי את השניצל). אבל לא רק אכלתי לאט, כל ההתנהלות שלי היא איטית. תמיד הל

"What was it that so darkened our world? I don't know, dear, I don't know...

מחר.. מיד כשנתעורר, אאחל לך אושר מקרב לב, וזה יהיה כאילו אני מאחלת למכונה שלא מכירים את המנגנון שלה פעולה חלקה. אתה לא יכול לומר לי.. למה אי אפשר להתקרב אליך?"

אוסטרליץ הוא ספר על הדחקה והמחיר הכבד מנשוא שהיא גובה מהאדם. שני ידידים שמכירים במקרה באולם המתנה של תחנת רכבת, נפגשים לאורך שנים בכמה ערים באירופה, מבקרים ב

לפעמים אני תוהה למה איורים אינם נפוצים בספרות שאינה ספרות ילדים. הרי כל קורא יודע שאפילו כל המילים שבעולם אינן יכולות לתאר רגע אחד של שנאה או אהבה, כעס, עצב או אושר גדול. המילים מתקרבות, מדגדגות, מקיפות בהילה אבל תמיד נותר פער, ולו זעיר שבזעירים.
ככל שמעמיקים לקרוא ומתאהבים יותר בספרות, כך גם מתחדדת ההבנה כמה כוחה דל בעצם. באופן מוזר אין הדבר פוגם בערכה, אדרבא. הספרים האהובים עלינו הם הרי הניסיונ

הספר נקרא "סחרחורת" כנראה בגלל שהוא עושה לקורא סחרחורת...
הספר עצמו מחולק לארבעה חלקים,ששניים מהם מדברים על סופרים (קפקא ואחד אנרי בל) ושני חלקים שעוסקים בחיים של <mark>זבאלד</mark>,כתובים מנקודת מבט אישית.
לא נעים לי להגיד,אבל....
הספר משעמם.
לא באמת קורה פה משהו,ואני לא מבין למה הוא נחשב לספר טוב..
אולי זה אני,לא <mark>זבאלד</mark>.
אבל הספר עצמו מלווה בתמונות בשחור לבן מייאשות,שלא באמת תורמות לעלילה (שלא קיימת בכל

חווית הקריאה באוסטרליץ התחלקה אצלי לשניים. החלק הראשון, הארוך יותר והפחות נעים, הוא קריאת הספר עצמו. זה חלק מייגע ובעיקר משעמם. מכיוון שבזמנו הספר עשה הרבה באז, חרגתי ממנהגי – להעיף לכל הרוחות ספרים שלא מתחברים אלי אחרי כמה עשרות עמודים – ובכל זאת סיימתי אותו, בעיקר כדי לקרוא מה כתבו עליו ולמה (זה עזר שהספר לא עבה במיוחד ויש בו הרבה תמונות...).

כאן בעצם מתחיל החלק השני, החלק השווה. מצאתי ניתוח

אני חושבת שראשית עלי להקדים ולומר שבבואי להמליץ על הספר הזה אני קצת נזהרת. זהו ספר למיטיבי לכת. מי שקורא אותו צריך להיות מוכן לכך שהספר הזה יתבע ממנו מאמץ, שבעיני הוא כדאי, אבל הוא אינו מבוטל.
אני רוצה להתייחס גם להיבטים הרגשיים שהספר הזה עורר בי וגם למחשבות שליוו אותו.
מבחינת התחושות, הספר הזה עורר בי תחושות של בדידות עמוקה, של היעדר תחושת שייכות מחד, וצורך נואש כמעט להשתייך מאידך, של ניכור וש