“כמעט גמלתי בליבי החלטה לוותר על ביקורת, אבל הבנתי שאם עמוס עוז הצליח לכתוב דמות אשה אמינה בגוף ראשון, אוכל לבקר את אחת הקלאסיקות הנחשבות של משובחי סופרינו. ולא סתם אשה הוא מגלם, אלא את חנה גונן. איך אתאר את חנה… דמיינו את ירושלים של שנות השישים, אילו היתה אשה. מלאה סכסוכים וסתירות פנימיים, אפלה, מופנמת, קרה, מרובת פנים, אשה שנכלאה לעולם השגרה המאוסה וחוסר המימוש העצמי. ואכן כך מתאר עוז את הירושלים ההיא, שלא קיימת עוד. מתוך הנעורים המכילים הזיות רומנטיות על כוחה של אהבה, פרצה אותה אשת-שיש קשה וקרה. משוררת שאינה כותבת עוד. נושאת אל בעלה מבט מרוחק, שכולו ניכור וזרות. האמה בובארי הישראלית, בלי הניאוף. חנה מפנה עורף לרוך ולעדנה, מזלזלת באינטימיות הזוגית ובמשפחתיות הבורגנית בלי להעלות בדעתה אלטרנטיבה. לעתים פוגעת בדיוק בלב המטרה בלי לחשוב על התוצאות. דעיכת החיוניות ואבדן היכולת לאהוב הם כל יישותה, ולעתים נדמה שהיא אינה יודעת זאת. ומיכאל שלה? אהבתי אותו, את איפוקו ואהבתו לחנה. אם כי ניתן לדעת למה לצפות כשמתחתנים עם פרופסור לגיאולוגיה שחכמת ספרים מפצה על אישיותו נטולת האינטליגנציה הרגשית. רצונה של חנה להוציא ממנו רגש או הלצה אבד, כנראה היכן שחיבתה כלפיו נמצאת. בעולם שאיננו עוד. בלקוניות שובת הלב שלו, העניק מיכאל תשובות שלעתים ניתנו בחיוך בלבד. זה הקסים אותה עד לשלב ש“לא רציתי בחיוכו, ולכן גם לא שאלתי.” מבחינתי, סיפור כבד ומדכא. סיפור דעיכה. מציאותם של חנה ומיכאל רחוקה משלי. הסיבה שבורגנות אינה חלק מחיי, היא כי אינני מסוגלת לסבול אותה. כתוצאה מקריאת הספר, התפתח לי אותו גוש מועקה בגרון, זה שאני חשה בו בכל פעם שאני גרה באותו המקום מעל רבעון ומתחילה לפתח תסמיני שגרה. ולכן, הספר לא היה מהנה עבורי, אם כי כתיבתו העשירה של עוז היא ללא עוררין.”

“הכנסתי את הספר הזה לרשימת "הגדולים שלא קראתי", כי כך יצא. בניגוד לרבים בארץ, לא חוייבתי ללמוד אותו לבגרות. בחינוך הדתי העדיפו את אנטיגונה הקבורה עמוק בעבר על פני חנה היושבת מתחת לפני הקרקע בעבר הרחוק ואצבעותיה מגרדות ומאיימות לפרוץ. ומאז לא יצא לי לקרוא את הספר הזה עד לאחרונה. עת מצאתי אותו, בלוי ונטול כריכה, בגירסה הצמוקה של "ספריה לעם" של עם עובד, ועל הכריכה הפנימית כתוב בעט כחול "מילר" ומתחת לזה מודפסות ההוצאות. הכרך שברשותי הוא הדפסה שישית משנת 1972. שש הדפסות בשש שנים, של ספר שעל פי המסופר הסופר לא רצה לפרסמו, וגם ההוצאה לא נלהבה לעשות זאת, והפירסום הגיע כסוג של טעות. ובכן, משום מה הקוראים הציעו פתרון אחר מהסופר ומההוצאה וגם מהמבקרים. בוקר חורפי אחד בשנת 1950 אוחז מיכאל גונן בחנה גרינברג הנוטה לנפול ומונע ממנה להתמוטט על מדרגות בנין טרה סנטה של האוניברסיטה העברית בירושלים. זו הפגישה הראשונה שלהם, הוא סטודנט לתואר הראשון בגיאולוגיה, פרי האמביציה של אב אלמן וארבע דודות התולות בו את כל תקוות המשפחה. היא גננת, בת לאב שנפטר זה מכבר ואם שמתגוררת בקיבוץ רחוק בגליל, ולומדת ספרות כסטודנטית שלא מן המניין באוניברסיטה, משוררת שמעולם לא כתבה שיר. חנה מתאהבת ביציבות של מיכאל, ומאז למשך העשור הבא של נישואיהם היא מנסה, כמו גיאולוגית, לחפור את שכבות האישיות שלו ולמצוא שם משהו אחר, שכנראה אינו קיים. המשפחות לא מאוד נלהבות מהשידוך, וגם בעלת הבית הדתית ("אדוקה") של חנה מרגישה צורך להזהיר אותה: "אילו היא היתה אימי, מוכרחה היא להגיד ואפילו אכעס עליה, לא היתה מרשה לי להתחתן עם אדם שפגשתיו במקרה ברחוב. והרי עלולה הייתי גם לפגוש במקרה באדם אחר, או לא לפגוש איש! לאן מוליכה הדרך הזאת? לאסונות. מתחתנים אצלכם כמו במשחק של פורים". חנה לא מטה אוזן לנבואה הזאת, והיא ומיכאל מתחתנים. מעתה חנה גונן מנהלת חיי שגרה של עקרת בית בירושלים של שנות החמישים, בשכונת מקור ברוך וליד חורשת שנלר, יחד עם בן יחיד שנולד להם למורת רוחה של משפחתו של מיכאל, כשנה לאחר נישואיהם. הם מרחיבים את הבית, חולמים על מכונת כביסה חשמלית ועל קו טלפון, מתחברים עם השכנים המעטים. מיכאל פוסע בשביל ישר ויציב אל עבודת הדוקטורט המבוססת והמשעממת שלו, בעוד חנה נעה בנדנדות של עצב תהומי ושמחה לא נשלטת. יש שם סוד, אצל חנה, סוד הכרוך בתאומים חליל ועזיז, בשמלת צמר כחולה ולא תואמת, ובגננת הגברת אזולאי. הסוד נמתח לאורך הספר, מיכאל יודע עליו, אבל הקורא נותר עם המסתורין. וחיי הנישואים שלהם יבשים, משמימים, משעממים וחסרי הנאה. מיכאל וחנה הם אנשים זקנים בשנות העשרים והשלושים לחייהם. את חיי היומיום של משפחה ירושלמית המורכבת מהורה אקדמאי, אם חובבת ספרות ושירה וילד שמתעניין בתחומים זרים לבני גילו, אפשר לקרוא גם בספר האוטוביוגרפי של עוז "סיפור על אהבה וחושך". עם זאת, אלה שמנסים למצוא בדמותם של חנה ומיכאל גונן את דמותם של פניה ויהודה אריה קלוזנר, יכול להיות שמנסים להתאים דברים יתר על המידה. ברור שמשהו ישנו, והוא כרוך בזעקה של חנה לקראת סוף הסיפור: "היתה בינינו אי הבנה, מיכאל. הנורא איננו בכך שאתה בנו של אביך. הנורא הוא בכך שאביך מתחיל לדבר פתאום מתוך גרונך. וסבא-זלמן שלך. ואבי. ואמי. ואחרינו יהיה יאיר. כולנו. כאילו אדם אחרי אדם אחרי אדם כולנו טיוטות פסולות. מעתיקים לנקי ופוסלים ומקמטים ומשליכים לפח ושוב מעתיקים בשינוי זעיר. איזו איוולת, מיכאל, איזה שיממון. איזו בדיחה תפלה". אני מבינה את אלה שהשתעממו מהספר. העלילה אמנם קיימת, אבל היא מחוצה לו, וזה קצת קשה לקרוא מאתיים עמודים משעממים של אישה שרוב הזמן עוצרת בעד רגשותיה. מה גם שכותב גבר שכותב בגוף ראשון של אישה משדר חוסר אמינות מובנה. אבל יש בו גם מן הנחת, לקרוא על זוג מהסוג שהיום לא היה שורד שנה של נישואים. התיאורים והמודעות העצמית נעימים לקריאה ובגלל שהספר דק, הוא מסתיים לפני שממש מתחיל להלאות. כמו כן, 44 אלף עותקים בשש השנים הראשונות לאחר ההדפסה, כנראה שלא כולם טועים.”

“כשהיייתי בתחילת שנות העשרים שלי, באחד הקייצים השקטים שבהם עבדתי כמדריך בספרייה שכונתית, נתקלתי לראשונה ברומן "מיכאל שלי". היה זה אחרי שעות שבהן היייתי עוזר לקוראים למצוא ספרים ולסדר מדפים - זמן שבו יכולתי לצלול בעצמי לעולמות אחרות. דווקא אז, כשיצאתי להפסקה קצרה בגן סמוך, הבנתי עד כמה העולמות הפנימיים של אחרים יכולים להיות סוערים גם כשבחוץ שקט. עמוס עוז מביא בספרו תיאור אינטימי של ירושלים בשנות החמישים דרך עיניה של חנה גונן, אישה צעירה שמתאהבת ומסתבכת ברגשותיה. הקריאה במונולוג הפנימי שלה הזכירה לי את תחושת ההליכה ברחובות האבן של העיר – יופי ורוגע שמסתירים לבטים וסערות נפש. בעבודתי כמתנדב בספרייה פגשתי אנשים שחיפשו תשובות בספרים; חנה מחפשת את עצמה דרך הכתיבה שלה על מיכאל, ובכך מצליחה לעורר הזדהות אפילו אצל מי שמעולם לא חווה את החוויות שהיא מתארת. הספר מעורר מחשבה על זוגיות, בדידות ומקומה של עיר בחיי הגיבורים. הוא אינו קל לקריאה רגשית, אך הוא מתגמל את מי שנכנס אליו בסבלנות. כקורא וכמישהו שחי בעברו בירושלים, הרגשתי שהוא מצליח לאחוז משהו מהנשמה של המקום ושל האנשים שחיים בו. "מיכאל שלי" הוא יצירה קלאסית שאני ממליץ עליה לכל אוהב ספרות עברית שמעוניין להתעמת עם שאלות של אהבה ושייכות.”

“לפי אתר סימניה אין בשנים האחרונות שקראו את הספר, וזה ברור לי. הספר כתוב בעברית מיושנת הרבה מילים כבר אינן בשימוש וביטויים שהיו שגורים על כל לשון אינם מוכרים היום. גם התאורים של ירושלים הם מאד סיפרותיים כמו נשלפו מעולם אחר. הזוג חנה ומיכאל שני אנשים בודדים חיים בירושלים ומצאו זה את זו על מדרגות האוניברסיטה. חנה כנראה חלמה על גבר שרירי וגדול ממדים חזק ופיזי והתחתנה עם אלקטואל דק גיזרה ועדין. היא עצמה אישה חולנית שחיה בעולמות הדמיון הרחוק, בו היא נסיכה רבת כח.הזוגיות בינהם שבירה כאשר האינטרקציה מאד דלה. הרומן מאד עשיר ומהוה אבן דרך בספרות העברית הישראלית שרק התחילה להבנות בשנים בו נכתב. אין בו התפתחות מיוחדת או ארועים מסעירים אלה סיפור המשקף את האוכלוסיה הירושלמית המגוונת לאחר מלחמת השחרור.”

“כמעט גמלתי בליבי החלטה לוותר על ביקורת, אבל הבנתי שאם עמוס עוז הצליח לכתוב דמות אשה אמינה בגוף ראשון, אוכל לבקר את אחת הקלאסיקות הנחשבות של משובחי סופרינו. ולא סתם אשה הוא מגלם, אלא את חנה גונן. איך אתאר את חנה… דמיינו את ירושלים של שנות השישים, אילו היתה אשה. מלאה סכסוכים וסתירות פנימיים, אפלה, מופנמת, קרה, מרובת פנים, אשה שנכלאה לעולם השגרה המאוסה וחוסר המימוש העצמי. ואכן כך מתאר עוז את הירושלים ההיא, שלא קיימת עוד. מתוך הנעורים המכילים הזיות רומנטיות על כוחה של אהבה, פרצה אותה אשת-שיש קשה וקרה. משוררת שאינה כותבת עוד. נושאת אל בעלה מבט מרוחק, שכולו ניכור וזרות. האמה בובארי הישראלית, בלי הניאוף. חנה מפנה עורף לרוך ולעדנה, מזלזלת באינטימיות הזוגית ובמשפחתיות הבורגנית בלי להעלות בדעתה אלטרנטיבה. לעתים פוגעת בדיוק בלב המטרה בלי לחשוב על התוצאות. דעיכת החיוניות ואבדן היכולת לאהוב הם כל יישותה, ולעתים נדמה שהיא אינה יודעת זאת. ומיכאל שלה? אהבתי אותו, את איפוקו ואהבתו לחנה. אם כי ניתן לדעת למה לצפות כשמתחתנים עם פרופסור לגיאולוגיה שחכמת ספרים מפצה על אישיותו נטולת האינטליגנציה הרגשית. רצונה של חנה להוציא ממנו רגש או הלצה אבד, כנראה היכן שחיבתה כלפיו נמצאת. בעולם שאיננו עוד. בלקוניות שובת הלב שלו, העניק מיכאל תשובות שלעתים ניתנו בחיוך בלבד. זה הקסים אותה עד לשלב ש“לא רציתי בחיוכו, ולכן גם לא שאלתי.” מבחינתי, סיפור כבד ומדכא. סיפור דעיכה. מציאותם של חנה ומיכאל רחוקה משלי. הסיבה שבורגנות אינה חלק מחיי, היא כי אינני מסוגלת לסבול אותה. כתוצאה מקריאת הספר, התפתח לי אותו גוש מועקה בגרון, זה שאני חשה בו בכל פעם שאני גרה באותו המקום מעל רבעון ומתחילה לפתח תסמיני שגרה. ולכן, הספר לא היה מהנה עבורי, אם כי כתיבתו העשירה של עוז היא ללא עוררין.”

“הכנסתי את הספר הזה לרשימת "הגדולים שלא קראתי", כי כך יצא. בניגוד לרבים בארץ, לא חוייבתי ללמוד אותו לבגרות. בחינוך הדתי העדיפו את אנטיגונה הקבורה עמוק בעבר על פני חנה היושבת מתחת לפני הקרקע בעבר הרחוק ואצבעותיה מגרדות ומאיימות לפרוץ. ומאז לא יצא לי לקרוא את הספר הזה עד לאחרונה. עת מצאתי אותו, בלוי ונטול כריכה, בגירסה הצמוקה של "ספריה לעם" של עם עובד, ועל הכריכה הפנימית כתוב בעט כחול "מילר" ומתחת לזה מודפסות ההוצאות. הכרך שברשותי הוא הדפסה שישית משנת 1972. שש הדפסות בשש שנים, של ספר שעל פי המסופר הסופר לא רצה לפרסמו, וגם ההוצאה לא נלהבה לעשות זאת, והפירסום הגיע כסוג של טעות. ובכן, משום מה הקוראים הציעו פתרון אחר מהסופר ומההוצאה וגם מהמבקרים. בוקר חורפי אחד בשנת 1950 אוחז מיכאל גונן בחנה גרינברג הנוטה לנפול ומונע ממנה להתמוטט על מדרגות בנין טרה סנטה של האוניברסיטה העברית בירושלים. זו הפגישה הראשונה שלהם, הוא סטודנט לתואר הראשון בגיאולוגיה, פרי האמביציה של אב אלמן וארבע דודות התולות בו את כל תקוות המשפחה. היא גננת, בת לאב שנפטר זה מכבר ואם שמתגוררת בקיבוץ רחוק בגליל, ולומדת ספרות כסטודנטית שלא מן המניין באוניברסיטה, משוררת שמעולם לא כתבה שיר. חנה מתאהבת ביציבות של מיכאל, ומאז למשך העשור הבא של נישואיהם היא מנסה, כמו גיאולוגית, לחפור את שכבות האישיות שלו ולמצוא שם משהו אחר, שכנראה אינו קיים. המשפחות לא מאוד נלהבות מהשידוך, וגם בעלת הבית הדתית ("אדוקה") של חנה מרגישה צורך להזהיר אותה: "אילו היא היתה אימי, מוכרחה היא להגיד ואפילו אכעס עליה, לא היתה מרשה לי להתחתן עם אדם שפגשתיו במקרה ברחוב. והרי עלולה הייתי גם לפגוש במקרה באדם אחר, או לא לפגוש איש! לאן מוליכה הדרך הזאת? לאסונות. מתחתנים אצלכם כמו במשחק של פורים". חנה לא מטה אוזן לנבואה הזאת, והיא ומיכאל מתחתנים. מעתה חנה גונן מנהלת חיי שגרה של עקרת בית בירושלים של שנות החמישים, בשכונת מקור ברוך וליד חורשת שנלר, יחד עם בן יחיד שנולד להם למורת רוחה של משפחתו של מיכאל, כשנה לאחר נישואיהם. הם מרחיבים את הבית, חולמים על מכונת כביסה חשמלית ועל קו טלפון, מתחברים עם השכנים המעטים. מיכאל פוסע בשביל ישר ויציב אל עבודת הדוקטורט המבוססת והמשעממת שלו, בעוד חנה נעה בנדנדות של עצב תהומי ושמחה לא נשלטת. יש שם סוד, אצל חנה, סוד הכרוך בתאומים חליל ועזיז, בשמלת צמר כחולה ולא תואמת, ובגננת הגברת אזולאי. הסוד נמתח לאורך הספר, מיכאל יודע עליו, אבל הקורא נותר עם המסתורין. וחיי הנישואים שלהם יבשים, משמימים, משעממים וחסרי הנאה. מיכאל וחנה הם אנשים זקנים בשנות העשרים והשלושים לחייהם. את חיי היומיום של משפחה ירושלמית המורכבת מהורה אקדמאי, אם חובבת ספרות ושירה וילד שמתעניין בתחומים זרים לבני גילו, אפשר לקרוא גם בספר האוטוביוגרפי של עוז "סיפור על אהבה וחושך". עם זאת, אלה שמנסים למצוא בדמותם של חנה ומיכאל גונן את דמותם של פניה ויהודה אריה קלוזנר, יכול להיות שמנסים להתאים דברים יתר על המידה. ברור שמשהו ישנו, והוא כרוך בזעקה של חנה לקראת סוף הסיפור: "היתה בינינו אי הבנה, מיכאל. הנורא איננו בכך שאתה בנו של אביך. הנורא הוא בכך שאביך מתחיל לדבר פתאום מתוך גרונך. וסבא-זלמן שלך. ואבי. ואמי. ואחרינו יהיה יאיר. כולנו. כאילו אדם אחרי אדם אחרי אדם כולנו טיוטות פסולות. מעתיקים לנקי ופוסלים ומקמטים ומשליכים לפח ושוב מעתיקים בשינוי זעיר. איזו איוולת, מיכאל, איזה שיממון. איזו בדיחה תפלה". אני מבינה את אלה שהשתעממו מהספר. העלילה אמנם קיימת, אבל היא מחוצה לו, וזה קצת קשה לקרוא מאתיים עמודים משעממים של אישה שרוב הזמן עוצרת בעד רגשותיה. מה גם שכותב גבר שכותב בגוף ראשון של אישה משדר חוסר אמינות מובנה. אבל יש בו גם מן הנחת, לקרוא על זוג מהסוג שהיום לא היה שורד שנה של נישואים. התיאורים והמודעות העצמית נעימים לקריאה ובגלל שהספר דק, הוא מסתיים לפני שממש מתחיל להלאות. כמו כן, 44 אלף עותקים בשש השנים הראשונות לאחר ההדפסה, כנראה שלא כולם טועים.”

“כשהיייתי בתחילת שנות העשרים שלי, באחד הקייצים השקטים שבהם עבדתי כמדריך בספרייה שכונתית, נתקלתי לראשונה ברומן "מיכאל שלי". היה זה אחרי שעות שבהן היייתי עוזר לקוראים למצוא ספרים ולסדר מדפים - זמן שבו יכולתי לצלול בעצמי לעולמות אחרות. דווקא אז, כשיצאתי להפסקה קצרה בגן סמוך, הבנתי עד כמה העולמות הפנימיים של אחרים יכולים להיות סוערים גם כשבחוץ שקט. עמוס עוז מביא בספרו תיאור אינטימי של ירושלים בשנות החמישים דרך עיניה של חנה גונן, אישה צעירה שמתאהבת ומסתבכת ברגשותיה. הקריאה במונולוג הפנימי שלה הזכירה לי את תחושת ההליכה ברחובות האבן של העיר – יופי ורוגע שמסתירים לבטים וסערות נפש. בעבודתי כמתנדב בספרייה פגשתי אנשים שחיפשו תשובות בספרים; חנה מחפשת את עצמה דרך הכתיבה שלה על מיכאל, ובכך מצליחה לעורר הזדהות אפילו אצל מי שמעולם לא חווה את החוויות שהיא מתארת. הספר מעורר מחשבה על זוגיות, בדידות ומקומה של עיר בחיי הגיבורים. הוא אינו קל לקריאה רגשית, אך הוא מתגמל את מי שנכנס אליו בסבלנות. כקורא וכמישהו שחי בעברו בירושלים, הרגשתי שהוא מצליח לאחוז משהו מהנשמה של המקום ושל האנשים שחיים בו. "מיכאל שלי" הוא יצירה קלאסית שאני ממליץ עליה לכל אוהב ספרות עברית שמעוניין להתעמת עם שאלות של אהבה ושייכות.”

“לפי אתר סימניה אין בשנים האחרונות שקראו את הספר, וזה ברור לי. הספר כתוב בעברית מיושנת הרבה מילים כבר אינן בשימוש וביטויים שהיו שגורים על כל לשון אינם מוכרים היום. גם התאורים של ירושלים הם מאד סיפרותיים כמו נשלפו מעולם אחר. הזוג חנה ומיכאל שני אנשים בודדים חיים בירושלים ומצאו זה את זו על מדרגות האוניברסיטה. חנה כנראה חלמה על גבר שרירי וגדול ממדים חזק ופיזי והתחתנה עם אלקטואל דק גיזרה ועדין. היא עצמה אישה חולנית שחיה בעולמות הדמיון הרחוק, בו היא נסיכה רבת כח.הזוגיות בינהם שבירה כאשר האינטרקציה מאד דלה. הרומן מאד עשיר ומהוה אבן דרך בספרות העברית הישראלית שרק התחילה להבנות בשנים בו נכתב. אין בו התפתחות מיוחדת או ארועים מסעירים אלה סיפור המשקף את האוכלוסיה הירושלמית המגוונת לאחר מלחמת השחרור.”