“יש ספרים שלא צועקים את עצמם, אלא לוחשים. אושר מאת אמינטה פורנה הוא ספר מהסוג הזה – מהסוג שמחלחל לאט, מתעכב בלב, מבקש שנשים לב לדקויות, לשקט, למה שאינו נאמר.
זהו סיפור אהבה, אך לא מהסוג הרומנטי המקובל. שני זרים, אנשים בגיל העמידה, נפגשים בלונדון במקרה: ג’ין, גרושה אמריקאית וביולוגית שחוקרת שועלים עירוניים, ואטילה, פסיכיאטר ניגרי, אלמן, מומחה לטראומה באזורי אסון. בין השניים נרקם חיבור איטי, חכם,”