את הספר הקטן הזה, הנובלה של <mark>סרחיו ביסיו</mark> (ארגנטינאי יליד 1956) קיבלתי במתנה. חברה טובה הגיעה עם בעלה בערב יום חמישי האחרון ובידה שקית. "הבאתי לך 5 ספרים שכל אחד מהם פנינה, 4 מבניהם משומשים והאחרון הרזה הזה בעטיפה" והיא כבר שלפה את הרזה הזה מהשקית "הוא לגמרי חדש. קראי אותו ראשון ושתפי אותי בחוויה" היא הוסיפה כמעט בציווי, וכבר למחרת הסתודדתי אתו בחדרה של בתי, במהלך שעתיים אחר הצהריים, ואולי אף פחות,

האמת היא שמדע בדיוני מעולם לא דיבר אלי, לא בספרות וגם לא בתחום הקולנוע. וניסיתי, באמת, ניסיתי אפילו יותר מפעם אחת כולל מה שנחשב לקלאסיקה בתחום הזה כמו מחר כפול תשע של אסימוב. הסרט בלייד ראנר שאשתי היקרה יכולה לראות פעמיים בשבוע, נראה לי כמו משהו ביזארי לחלוטין ובזבוז זמן משווע. לכן לא פלא שגם הספר הזה של <mark>סרחיו ביסיו</mark>, לא הצליח לדבר אלי. אז נשאלת השאלה מדוע בכלל לקחתי אותו ליד, כי הרי שמו מעיד על מה

"מבנה" הוא ספרו השני של <mark>סרחיו ביסיו</mark> שאני קורא. הראשון היה "שלושה חייזרים", ספר שמאוד לא אהבתי כנראה מהסיבה שמדע בדיוני ואני מעולם לא היינו חברים ולא התחברנו. למרות זאת, חשבתי שמגיע לביסיו צ'אנס נוסף.

ב"מבנה" שתי נובלות כאשר מבנה הוא שמה של הראשונה מבין השתיים ולטעמי גם המוצלחת יותר. אמנם אין כאן מדע בדיוני אך יש לביסיו נטייה לגלוש לסוריאליזם וזה כבר דבר שהרבה יותר קל לי לעכל (עד גבול מסוים) מאש

"ברק, קצב, כישרון ויזואלי, פשטות, חוש לאירוניה, אמנות הדיאלוג, מודרניות - באלה האמצעים מפתה אותנו בורחסטיין של <mark>סרחיו ביסיו</mark>, מהסופרים החיוניים באמריקה הלטינית של ימינו" כך נפתחת הביקורת של הוצאת זיקית על הספר.

הרעיון אכן מעניין - פסיכיאטר המותקף ע''י מטופל עוזב את הקליניקה ואת ביתו אותו חלק עם אשתו השחקנית חוליה בקשר של זוגיות חלולה ושם פעמיו אל ההרים: אל השלווה ואל ההרהורים.

כאן, להתרשמותי,

לרוב כשאני כותב אני אף פעם לא יודע לאן סחרחרת המילים יכולה להוביל אותי. בטח שאני אחרי ריצה משובחת ולוגם קפה שחור, באוזניים מתנגנים לי צלילים למות.
סירחיו <mark>ביסיו</mark> זה העניין. בשנה האחרונה אני קורא פחות ממה שאני רוצה. אני כותב הרבה פחות ממה שאני מקציב לעצמי ומקשיב לצלילים מעט ממה שאני משתוקק. בן אדם עם הרבה רצונות. איש חסר גבולות. האמת שהמילים הגיעו לתקציב רציני אני פשוט ממדר אותם לעצמי. זה כמו חציבה

את הספר הזה קראתי ביום אחד. אהבה לכל החיים של <mark>סרחיו ביסיו</mark> הוא הספר הכי טוב שלו מבין השישה שקראתי.
בספר מתוארת אהבת נעורים על כל מה שכרוך בכך תמימות, חרמנות וריגושים עזים ושעמום מוחץ. טוב קודם כל אתחיל בגיבורה הראשית של הנובלה ליסה. ליסה היא נערה בת 13 שמעדיפה את חברת הבנים בכיתה על פני חברת הבנות. לבנים היא גם מרביצה אך היא עדינה מאוד וגם פגועה רגשית. גם הבנים הם לא ברמה של ליסה היא יותר חכמה מהם

את ספריו הקודמים של <mark>סרחיו ביסיו</mark> ממש אהבתי (בורחסטיין והאחוזה), ולכן כשראיתי שספרים חדשים זמינים להשמעה , התמוגגתי מנחת. אולי מוקדם מדי , אפשר לומר.

הפתיחה הדהימה אותי, כמו שהזמינו אותי לאכול עוגת יום הולדת או חתונה ואז מטיחים אותה בפרצופי. תחילה חשתי מופתעת מהתחלה גרנדיוזית כזו, ולכן המשכתי בסקרנות מה.
אך לפני שאקדים את המאוחר אציין כי הספר עוסק בזוג צעיר אירינה וקרלוס הבאים לנפוש את ירח הדבש

קליל ומהנה.

<mark>סרחיו ביסיו</mark>, אומן התעתועים. מרקוס ,זוגתו ריטה מחליטים לצאת לנופש, מרקוס מעוניין לצאת לכפר, אך ריטה מעוניינת ללכת לים. מהי הבחירה המנצחת, סרחיו יסביר ברומן. אל הנופש מצטרפת בתה של ריטה אירינה.
ביצירה כה קצרה, סרחיו מצליח להפוך את הדברים הפשוטים בחיים, הבנאליים ללא צפויים מתובלים בקצת אירוניה והומור. מלבד זאת גם הדיאלוגים בין הדמויות , גורמים לך לחייך ולחשוב כיצד היית אתה מתנהג באות

סיפור אהבה מעודן של איש בשנות הארבעים לאשתו דיאנה, שנפרדה ממנו ונמצאת בתהליך חזרה אליו, כמו רומן לוורה בהפסקה שבאהבה המרכזית, נותן הזדמנות לכישרון של <mark>סרחיו ביסיו</mark> להתפרץ ולמלא את נפש הקורא, בתיאורים, ביקורת חברתית ורעיונות מיוחדים.

כוחו העיקרי של הספר הוא בתיאורים הצובעים יחסים ומצבים לעתים בצבעי פסטל ולעתים בקווי גואש.

לא ארחיב יותר כי יש חשש שאפגע בחוויית הקריאה.
אביא רק מספר טעימות, כמ