ביקורת ספרותית על שום גמדים לא יבואו - ספריה לעם #548 מאת שרה שילה
ספר טוב

---

שכבתי על פיסת הדשא שבגינת ביתי, עיני צופות אל מבנה הבטון הלבן העומד בגאווה מולי, והרוח טלטלה את חולצתי מאחורה, מפרה את השקט המופתי ששורר פה בהכל.
כך התחלתי לכתוב את הביקורת הזאת.
"כל המשפחות המאושרות - מאושרות באותה הדרך. כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה", כך פותח את ספרו המונומנטלי לב טולסטוי. ואני לא אהבתי את המשפט, המייצג פסימיות וריאליות פסקנית, כי אין משפחה מאושרת. ברגע של משבר במשפחה, אני זוכר את אחי מצטט את המשפט, ואני עומד מולו, מתנגד, לא, לא לא, לא, למה הראייה הפסימית הזאת כל הזמן?
התחלתי את הספר. עוקב אחרי חייה של אלמנה אומללה ומפוחדת מעיירה כלשהיא בצפון הארץ, המשתמשת בשפתה הפשוטה כדי לספר על מר גורלה. והמשכתי לשמוע ולקרוא על כל אחד מבני המשפחה, המספר בשפה מרירת לב ומתבכיינת על האסון שתקף את משפחתם, ללא קום. ולרגע רציתי לנטוש את הספר. למה לי ההתבכיינות, ההליכה סחור סחור ללא עלילה אחר סיפור לא מפותח ופשטני בשפה שאינה מגיעה לרמת כיתה ב'. אבל החלטתי להמשיך.
החלטתי להמשיך, ולגלות את שלל צדדיו של אותו מפעל, עמוס פסי ייצור, מכונות, וברגים, ואת פניה של המצלמה, המראה פעם אחר פעם, בצורה שונה לחלוטין, את עזיבתו של מנהל המפעל והתמודדתם של עובדיו. כי הספר מתאר אמנם שלושה ימים, שבוע, חודש, זמן קצר מאוד בחייה של משפחה, אבל העוצמה שחלחלה לתוכי היתה בידיעה שבמשפחה, כל אחד מבני הבית מרגיש וחווה את הקושי בצורה שונה, והספר מתאר את זה בצורה יפה כל כך. וכאבתי, כאבתי נורא את ההתכנסות של כל אחד לתוך עצמו, את הבריחה, ואת הבדידות.
ואמנם, אמנם הספר מתאר מציאות חייה מסוימת למדי, שסביר להניח שאף אחד מאיתנו לא יחווה מעט מאותן חווית הנמצאות בו, אבל הרגשתי שהספר, יותר מהכל, מציג לנו מהי משפחה – אוסף של אנשים, המרגישים, החווים, הכואבים, הבוכים, הצוחקים, כל אחד מזווית הראייה שלו. אפשר, אפשר לתת לרגשות המותססים אצלנו בעת קושי, בעת שבר במשפחה, להפוך לזעם, להתכנסות, לפירוד, לאוממלות ואפשר, אם כל אחד יבין וייתן מעט פתח לאחר, לבנות לבנה אחר לבנה לסירה אחת חזקה בלב ים סוער, סירה שלא תישבר בשום סערה, ואפילו, אפילו אם יפול רב החובל.

סגרתי את המחשב, הורדתי את פיסות הדשא שהצליחו להשתרבב עליו, הבטתי לעבר הבית שוב, והרהרתי בכל אותם אתגרים שבאו ועוד יבואו ועל השוכנים בו. אי אלו רוחות יבואו, ואיך יגיבו יושבי הספינה.

» ביקורות נוספות של יחיאל
» ביקורות נוספות על שום גמדים לא יבואו - ספריה לעם #548