"דבר אחד אני רוצה לומר לך", המשיך לאחר אתנחתא והשליך את הסיגריה שלו אל התנור מבעד לשבכת הברזל.
"אני עצמי הרהרתי לא פעם בהתעסקות הזאת החרדה והסקרנית וחסרת הטעם שמתעסק אדם בעצמו, שכן לפנים קיננה הנטייה הזאת גם בי. אבל נוכחתי לדעת שהיא נוטלת מן האדם את החוסן הפנימי ואת כושר המעשה ואת השליטה העצמית...
ואני, שיווי המשקל וכוח העמידה הם לדידי עיקר העיקרים. תמיד יהיו בעולם אנשים הזכאים להתעניין כך בעצמם, להתבונן בדקדקנות שכזאת ברחשי ליבם שלהם - משוררים, המשכילים לבטא יפה ובבטחה את עולמם הפנימי הנאצל ובכך מעשירים את חיי הרגש של זולתם.
אבל אנו, ילדתי, אין אנו אלא סוחרים פשוטים, ההתבוננות שלנו בעצמנו חסרת ערך היא עד ייאוש. לכל היותר נפיק מפינו אמירה כגון זו, שצלילי כיוון הכלים בתזמורת מסבים לנו עונג מוזר, או שלפעמים אין אנו מעזים לרצות לבלוע... הה, עלינו להפשיל שרוולים, לעזאזל, ולעשות מעשה ולהצליח, כשם שהצליחו אבות אבותינו..." (עמ' 243)
***
"הקבוצה הנ"ל מיועדת למי שהתחיל את התרגילים בNAND לקראת סמסטר א'", "ההרשמה לקורסי קיץ נפתחה...המבחן הפרונטלי ייערך בתאריך.." , סימוני התראות הולכים וחוזרים הופיעו על מסך הפלאפון שלי, התראות דוחקות, מעוררות, כמו קול השופר המעיר אותך משנתך בימי אלול – "בן אדם, מה לך נרדם?, מה לך מבזבז את הזמן?".
בחודשים האחרונים, כשאני מנסה להירדם ומתהפך עוד פעם על הצד, בחוסר אונים, אני מחליט בייאוש לחפש באקראיות חפץ כלשהוא שנמצא על המיטה, לאחוז בו חזק בכף ידי, ולהרגיש ששתי רגליי על הקרקע.
כי שיווי המשקל התערער. השגרה החדגונית ולהיטות המירוץ אחר ציונים מדוקדקים נעצרו בפתאומיות. "איזה כיף זה תכנות", אמרתי השבוע לחבר, בהיסח הדעת, "כשזה עובד זה פשוט עובד, אתה פשוט יודע שזה נכון."
***
"אתה יכולת ויכול – שמח בחלקך אפוא, אבל אל תדון את זולתך, כי אין לך שום זכות לכך... האלוהים נתן כוח לאחד, ולאחר אינו נותן... אלא שכזה אתה, תומאס...כבשת לך מקום בחיים, מעמד מכובד, ושם אתה עומד לך ודוחה מעליך בקרירות כל מה שעלול לבלבל את דעתך ולהפר את שיווי משקלך, שכן אין דבר חשוב בעיניך יותר משיווי המשקל. אבל אין זה הדבר החשוב מכול, תומאס, אין זה העיקר בעיני האלוהים! איש אנוכיי, כן אנוכיי!..כמה נמאסו עלי כל אלה – הנימוס והעידון ושיווי המשקל, הדרת הפנים הזאת והחשיבות והכבוד העצמי- נמאסו עד מוות!, והקריאה הזאת היתה כנה כל כך, ופרצה מלב קרוע ומורתח, מתוך תחושה עזה כל כך של סלידה ומיאוס, עד שהיה בה משהו מזעזע באמת, ואמנם, תומאס התכווץ מעט ושעה קלה ישב בעיניים מושפלות, בפנים מיוגעות, ושתק.
"נהייתי מה שאני", אמר לבסוף ורגשה היתה בקולו, "מפני שלא רציתי להיות כמוך. אם רחקתי ממך בלבי, הרי זה משום שעלי להיזהר מפניך, משום שכל הוויתך ומהותך הם בגדר סכנה בשבילי...זו האמת."
(עמ' 528-529)
***
התחושה המוכרת חזרה. עוד יום של רפרוש הולך וחוזר במודל, בציפייה אחר "הערעור התקבל".
והרגע המתוק הגיע, שחור על גבי לבן, חותמת מדויקת של השקעה, וסיפוק, מספרים מחושבים היטב, לפי הספר.
באופן מפתיע, היום המוצלח הפך ללאה, ממוסגר, מחושב, חסר כוחות וחשק נשכבתי על הפוף בסלון, ונזכרתי שנשארו לי עשרים עמודים בספר, עשרים עמודים על יוהאן הקטן. וכמו מנת קפאין בגוף עייף, וכמו מכת קור של גלידה ביום חם, המילים של הספר החזירו אותי לחיים, נתנו לי מעוף מדומיין ובלתי נלאה.
בלעתי את המילים האחרונות של הספר. בחדר שלי ישב חבר ותכנת תרגיל בקורס קיץ, שני חברים אחרים ישבו ודיברו על דאטה.
יום למחרת, שאלתי חבר - "תגיד, מה הסיפור שלהם? למה הם אוהבים להיות לחוצים ולקחת קורס קיץ, לא יכולים להרפות לרגע". "הם פוחדים", הוא ענה. "זה מפחיד". כשהוא מזכיר לי איך כתבתי לפני שנה, בסיומו של שבוע לבד בשממות הבלקן "אנשים מפחדים מהלבד, מהשעמום, מהריק, מהיכולת לעמוד בצורה חשופה מול המציאות ללא שום אמצעים. פשוט לחוות את הרגע במלוא עירומו."
---
יש ספרים, שאתה מרגיש שפשוט נועדו שתקרא אותם, ושאפילו שנכתבו קצת פחות ממאה שנה לפני שנולדת, מדברים ממש אליך. האם הרגשתי שחוויתי במלוא העוצמה את גרמניה של המאה ה18? האם אני יכול להגיד שהרגשתי וכאבתי דמות כלשהיא מהספר, כמו אנדריי ונטאשה מ'מלחמה ושלום' או חנה מ'מיכאל שלי'? נראה לי שהתשובה לשתי השאלות האלו היא לא. בשונה מספרים אחרים, בספר הזה פשוט הרגשתי את התהליך שעובר על המשפחה במשך ארבעת הדורות.
הספר מתחיל ב'פיאנו', נינוח ורגוע. הקונסול, ראש הפירמה, מנהל את עסקיו ואת משפחתו לפי הספר. שאלות כמו שיווי משקל ודקדקנות עצמית לא נבראו לעולם, במקצב החיים הפנימי שהשתרר בעולם. כשמגיעה מהומה מקומית לבית הנבחרים, הקונסול קרגר הזקן, איש הדור הישן, נופל ומת. כבר אז, סימני היציבות המשפחתית מתחילים להתערער - "אני יודע שהסימנים החיצוניים, המוחשיים של ההצלחה והשגשוג מופיעים תכופות בשעה שלאמיתו של דבר כבר התחילה השקיעה..." תומאס, הבן, מכריז במהלך הספר, וככל שמתקדם הספר, ההרמוניה הולכת ונפרמת.
אינני יודע לנתח היסטורית את התהליך שהתרחש בשנים אלו, אך תיאור נפלא שנכתב בספר לוויכוח הארוך והמהותי שהתרחש בין גרדה ומר פפול לגבי סגנונות מוזיקליים, מתאר את היטב לדעתי:
"לא אנגן זאת, גברתי הכבודה! משרתך הנאמן אני, אך לא אנגן זאת! זו אינה מוסיקה...האמיני לי...אין זה אלא תוהו ובוהו, דמגוגיה, חילול הקודש, טירוף!"...."פפול," אמרה לו, "הרהר נא בדבר בשלוה ובלא משפט קדום, השימוש הלא מקובל שהוא עושה בכללי ההרמוניה מבלבל את דעתך.."
(עמ' 454)
הדור הראשון התנהל על מי מנוחות. אך שלושת ילדיו של הקונסול נאלצים להתמודד, כל אחד בדרכו, עם הפער בין שימור שיווי המשקל המשפחתי והנפשי, ובין ההתבוננות בעצמם. טוני, שמפנה עורף לבחור נמוך מעמד שפגשה במרחצאות, מסכימה פעמיים לנישואים מפוקפקים, על מנת "לשמור על כבוד המשפחה" והספר המשפחתי. כריסטיאן, שרואה את אחיו שקול עד כדי גיחוך, מדרדר מחוסר איזון אחד למשנהו, עד שלבסוף מגיע לבית משוגעים. ותומאס, שבקטע שציטטתי, מודה שהוא מפחד להגיע למצבו של כריסטיאן, מונע פעם אחר פעם מ'שימור כוח העמידה', כשהדקדקנות וההדר שלו הולכים וגוברים עד כדי גיחוך, באופן אירוני נופל ומת כתוצאה מעקירת שן, ונמצא מטונף ומבולגן, בניגוד מוחלט לטבעו.
אכן, "הכבוד המשפחתי" עורר בי לפעמים זעם או גיחוך. כשטוני התחתנה עם מר גרינליך, בשביל המסורת המשפחתית, היא אכזבה אותי עמוקות. אבל תומאס מאן, דרך הדמויות השונות, מציג את הדילמה הקשה באמת. המפחידה הזאת:
"וכי מה ההצלחה? איזה כוח נסתר, טמיר, איזו דריכות, זהירות, שום שכל... הידיעה שיכול אני, בעצם קיומי, להטביע חותם על תנועת החיים מסביבי... האמונה שביכולתי לכפות רצוני על החיים, שיצליחו דרכי. המזל הטוב, ההצלחה, הריהם בתוכנו. עלינו לאחוז בהם בחזקה, ביד איתנה.
ואם מתחיל משהו בנפש פנימה להתרופף, להתייגע, להיחלש - בו ברגע מתמוטט סביבנו הכל, נשמט מאחיזתנו, מתמרד וקם עלינו.. ואז - אסון רודף אסון, מפלה רודפת מפלה, והקץ לכל..."
בימים כאלו נראה לי שלא קשה להבין את הפחד מחוסר שיווי משקל, ולאורך הספר המפלה האוחזת במשפחה צעד אחר צעד מעוררת אימה, עד שמגיע קץ לכל.
אך מיהו ה'משורר', עליו מדבר תומאס מאן? מול דמותו של כריסטיאן, ניצב האנו הקטן, ילד ענוג, רכרוכי ורגיש. הדמות אכן מופלאה, ותיאורי הנגינה של האנו, והתיאור הסוער של יום אחד בחייו במשך פרק אחד גורמים לרצות להכיר אותה עוד יותר. אבל האם כך חייב להיות הדבר? האם ייתכן חיבור בין "נפש מסוכסכת ומחפשת" ובין "נפש יציבה ובעלת שיווי משקל"?
הספר הותיר אותי נטול תשובה ועמוס מחשבות. בימים של מחשבות על העתיד, ועל אפשרות להוספת חוג לספרות ללמודי התכנות היציבה, נעתי בין תומאס ובין כריסיטאן. אין זה סוד, אנשים הולכים ומתבגרים ומתמסדים. גם אני. גם הכתיבה והנגינה משתנים והופכים לרגשנים פחות ומדויקים יותר. אבל עדיין אני מתלבט בשאלה הכבדה. האם גם אני חוטא במרדף אחר שיווי משקל, 'מבקש את השלוה, כיון שעייפה נפשי ממבוכיו המסוכסכים של העולם הפנימי' כלשונו של תומאס?
