ביקורת ספרותית על מכתבים לטליה מאת דב אינדיג

---

השאלות הכי מעצבנות הן אלו שאין לנו תשובה עליהן. עבורי, המקום הראשון ברשימת השאלות המעצבנות שמור לאחת והיחידה -
"את דתיה?"

יש לי כל כל הרבה תשובות, אף לא אחת מספקת. אני יצור כלאיים. אני לא מרגישה חלק מהעולם החילוני, אבל בה במידה אני לא מרגישה חלק מהעולם הדתי. אני אפילו לא בטוחה איפה עובר הגבול ובמה כל עולם מאופיין. גבולות הגזרה הללו, שאנשים כל כך בטוחים בהם, בעיני הם כמעט שקופים. את הזרמים ה"קיצוניים" לפחות אני אמורה לזהות, אבל מה שנחשב קיצוני בעיניי לא נחשב כך בעיני אחרים.
במילים אחרות - אני תקועה.

אז אחרי שלמדתי כמה וכמה קורסים מתמטיים באוניברסיטה - אלגברה לינארית, חדו"א 1, חדו"א 2, מד"ר, מד"ח ושלל שמות שעושים בחילה, הגעתי סוף סוף למסקנה המתבקשת:
דתיה + חילונית = מסורתית.
היי, מסורתית! יש לכם תבנית בשבילי! איזה כיף לכם.
(רגע, אבל את שומרת נגיעה, אז זה קצת יותר ממסורתית, לא? אבל את לא הולכת לבית כנסת בכלל, אז אולי זה מתקזז? אז מה את, בעצם?)

בספר "מכתבים לטליה", לפחות, אין את ההתלבטויות הללו. שני הצדדים - דב וטליה - בטוחים בעצמם ובהשקפתם, במידת האפשר, אם כי לרוב דב נחרץ יותר מטליה.
והכי נפלא - הם מדברים על זה.
אני קוראת עליהם, שני אנשים מגובשים, ומתה מקנאה. מתי אני אתגבש? מתי תהיה לי זהות מוחלטת? והאם אהיה מסוגלת לדבר עליה באותה פתיחות, בחוסר חשש שישפטו אותי, כמו בשיחותיהם של דב וטליה?

דב מייצג את הצד ה"דתי", אבל הוא חריג אפילו בנוף שלו. הוא חי חיים של מחשבה. הוא קורא ספרי הגות, חינוך ופילוסופיה ומאמרים מבית ומחוץ, ומבסס עליהם את דעותיו. יש לו חזון של מחנך בנשמה, ונפשו היא נפש של משורר. הביטחון שלו בצדקת דרכו גורם לו לעיתים להתבטא בנחרצות יתר, למעוד למילים מתגוננות או מזלזלות בצד החילוני, אבל טליה לא נשארת חייבת, ומעירה לו על זה.
בתעוזה - וזה לחלוטין דורש תעוזה - טליה בוחרת לשמור על קשר עם אדם שונה בתכלית ממנה, לדבר איתו, לשאול ולענות, להעיר כשהוא מעצבן ולהחמיא כשהוא "כותב שירה". יש שיגידו שהיא פחות דומיננטית בספר לעומת דב, אבל אדרבא - בזכותה החיבור הזה מתאפשר. היא לא חוששת להזמין אותו לבית הספר שלה ולהראות לחבריה שבצד השני יש בן אדם, והיא יודעת לומר "אני לא מסכימה" כשזה נחוץ לטעמה.

במבט של מתבונן מהצד, שניהם משתנים בסוף. אף אחד מהם לא "עובר צד" (אם בכלל יש "צדדים"), אבל הם נעשים פתוחים יותר, קשובים יותר, ואולי זה בעצם כל הסיפור.
כהערת אגב, אוסיף ואומר כי במכתבים של דב לטליה ושל טליה לדב יש הרבה פסיקים. בהתחלה זה מציק בעין, אבל אחר כך זה איכשהו מסתדר. למעשה ריבוי הפסיקים מעניק נפח לטון המהורהר הזה של הספר, כאילו אומר - "רגע, הפסקה, תקשיבו. תעכלו את מה שכתבתי." וזה עובד.

אם אי פעם אגבש את זהותי לכדי תבנית מוגדרת, לפחות עבור עצמי, זה יהיה (גם) בזכות הספר הזה.

» ביקורות נוספות של אתל
» ביקורות נוספות על מכתבים לטליה