אם הספרים הקודמים של קולינס היו פנתר - הם חיסלו את הקוראים באבחה אחת, נשיכה בודדת בדיוק במקום הנכון כדי להעביר את המסר - אז הספר הנוכחי הוא דוב. הוא הולם בגיבוריו, ובקוראים, בכל מקום אפשרי: בחזה, בראש, בלב, בידיים. זאת התקפת דוב, והקורא מתחיל לדמם בשלב מוקדם מאוד. אבל קולינס בועטת בו גם כשהוא נופל לקרקע.
זה לא מספיק שהסיפור מתחיל ביום הולדתו של היימיטץ' - זה גם היום בו הוא נבחר להשתתף במשחקי הרעב.
זה לא מספיק שהוא נבחר למות במשחקים - הוא נבחר באופן בלתי חוקי בעליל.
זה לא מספיק שהמיועדים מכל המחוזות מובלים למותם - כעת הם מובלים באזיקים. (בדקתי, שום אזיקים בספר הראשון של משחקי הרעב).
זה לא מספיק שדמות אחת מורדת - עכשיו כווולם מורדים. וכשאני אומרת כולם, אני מתכוונת לכולם. היימיטץ'. החברה שלו. ידידיו במחוזות. המתמודדים האחרים. המנטורים של המתמודדים האחרים. הם מרדנים באופן חצוף ומתריס ובשום אופן לא מזכיר את המרד השקט, המחלחל לאט, של הספרים הקודמים. אין הדרגתיות בספר הזה, רק מכה ועוד מכה ישירות לפרצוף.
זה לא מספיק שכל אהוביך נהרגים - אתה צריך להיות זה שמגיש להם את הרעל.
זה לא מספיק שמשפחה נרצחת - היא נרצחת באכזריות נוראה, סגנון השביעי לאוקטובר.
בשלב הזה כבר מותר לומר דיינו.
לא יכולתי עוד.

יאמר לזכותה של קולינס שהיא ניסתה לרכך את המכה: היא שתלה רפרנסים לדמויות מהספרים הקודמים על ימין ועל שמאל, אבל אם לומר את האמת, זה הרגיש לי מאולץ מאוד. אבא של קטניס למשל פשוט מתחיל לשיר משום מקום, כדי שנקלוט שזה הוא כשהציפורים משתתקות. באמא שלך, קולינס. את מסוגלת להיות עדינה יותר.

אז כן, כל המרכיבים הרגילים של קולינס נמצאים שם: הביקורת הנושכת על עולם שמשהו בסיסי בסדר העדיפויות נדפק אצלו, הרגעים המרגשים והכואבים שבהם אדם מבין שאין לו איך להציל מישהו אחר, הבריתות שמסתיימות בלב שבור, השירים המתוקים שחודרים כמו חץ לאותו לב בדיוק. אבל הכל, הכל, נגוע באכזריות בלתי נתפסת שגם ה"אקשן" כביכול לא מסוגל לרכך. אולי הייתי מסוגלת לעכל את האכזריות הזו אם קטניס הייתה הקול המספר, כי תגידו מה שתגידו על קטניס, הריחוק שלה והמיקוד שלה בהישרדות הוא דווקא זה שאיפשר לנו כקוראים להתחבר לסיטואציות נוראות כל כך. אבל היימיטץ' בוכה כל הדרך, ופשוט לא הייתי מסוגלת לעכל את זה יחד איתו. לא יכולתי.

סליחה, קולינס. זאת לא את. המינון פשוט היה גבוה מדי בשבילי בתקופה הזאת.
מי יתן והסיכויים תמיד יהיו לטובתנו.

אולי אפשר לזקוף את ההצלחה של הספר הזה לאותה תופעה המתוארת בכותרת שלו - מזל של מתחילים. אולי אפשר גם לזקוף אותה לכישרונה של הסופרת, רעות וייס, לכתוב ממתק ישראלי חמוד ולשווק אותו לשוק הצמא לקומדיה ישראלית אמיתית, בלי פוליטיקה וחילונים-חרדים-חיילים-ערבים וכל זה. אסקפיזם, אבל מקומי. למה לא?
אז לצערנו יש קצת לא.

היו לי שלוש בעיות עיקריות עם הספר, וכדי לאפשר את הדיון בהן יתכנו ספוילרים. עימכם הסליחה.
הנקודה ראשונה והבעייתית יותר בעיני היא מילה אחת שחזרה על עצמה לכל אורך הספר: זונה. היא צרמה לי מאוד - לא בגלל סלידה כללית מניבולי פה, אלא ממש בגלל סיבה עלילתית. הספר מגולל את סיפורה של שרונה שמתגוררת באיזשהו קיבוץ או ישוב ששכחתי את שמו, לשם היא חוזרת אחרי כמה שנים טובות של היעדרות ובריחה לחו"ל. ממה היא ברחה? ובכן, לקח לסופרת הרבה זמן לחשוף את הנקודה הזאת (טיפונת יותר מדי, לדעתי), אבל בסופו דבר התגלה כי כאשר שרונה הייתה בתיכון, מישהו הדליף לעיתון של היישוב שירים שהיא כתבה - לא סתם שירים, אלא כאלה עם אופי אירוטי מובהק. מאוד מובהק. זה נעשה כמובן בלי הסכמתה, וכך במשך כמה שנים, שרונה שלנו זכתה לכמה כינויים לא נעימים, וביניהם... זונה. עכשיו היא חזרה לישוב כשהיא אדם אחר - מורה מצליחה בבית הספר הדמוקרטי, שהבטיחה לעצמה להגן על ילדים אחרים מפני אותה חוויה נוראית שהיא עברה כאן. שרונה רוצה להאמין שהיא התגברה על הטראומה פחות או יותר, אבל הטראומה חוזרת להכות בה במלוא העוצמה כאשר אבא שלה משפץ את המרפסת (או את הגינה?) ושוכר את אותו בחור שאשם בהדלפה. זה הבחור שהיה החבר הכי טוב של שרונה ובגד בה, ובעצם בגידתו דן אותה לשנים של כעס, מרמור ואפילו בריחה לחו"ל.
הבחור הזה, עידו צנעני, זוכה במהלך החצי הראשון של הספר לכינוי "עידו צנעני בן זונה". דמיינו את זה נאמר בנשימה אחת - כן, ככה, עידו-צנעני-בן-זונה. או בקיצור עצב"ז (כך במקור). אז הנה לכם הבעיה שלי: אישה שבמשך כל כך הרבה שנים סחבה על עצמה טראומה בעלת רקע מיני, משתמשת במילה זונה מאתיים פעם במהלך הסיפור? זה פשוט לא עבר לי חלק בגרון. מניסיון (קל), כשמשתמשים במילה מסוימת כדי להעליב אותך, אתה לא מחלק אותה בכזאת קלות לאחרים. פשוט לא הצלחתי להאמין לה.
סביר להניח שהבעיה היא בי, כי בכל זאת מדובר במילה יותר שגורה ממה שנדמה לי בבועה הקטנה והידידותית שבה אני חיה. אבל אנחנו מדברים על חוויית הקריאה שלי, אז מותר לי :) מוזמנים לספר לי אם זאת באמת רק אני או שזה הפריע גם לקוראים אחרים.

יאללה, נקודה שניה? שוט.
ובכן, הבעיה השניה שלי היא הציפייה ל"קומדיה רומנטית". כל כך הרבה תשבוחות נשפכו על הספר הזה, כינו אותו "הקומדיה הרומנטית הישראלית הראשונה", שכמובן ציפיתי לקומדיה... והתאכזבתי. רומנטיקה יש, אבל צחוק אין כל כך. לא צחקתי. אולי גיחכתי איזו פעם, אבל לא הרגשתי קומדיה. וזה מבאס.
אם הייתה שם קומדיה, אולי היא התחבאה מאחורי הדידקטיות - כן, זה היה ממש בקטנה ולא שמים לב ואולי זה מתבקש כשהדמות הראשית היא מורה, אבל זה שם (כולנו צריכים להיות בעד להט"ב ואין אפשרות אחרת בעולם כולו! הם כולם מתוקים וחמודים ואי אפשר שלא להתאהב בהם! מה, לא הבנתם את זה מכל שמונת אלפים הספרים שיצאו בזמן האחרון?!)
סוג הומור אחר משלי? אולי. אתם יכולים לקרוא בעצמכם ולשפוט.

נקודה שלישית ואחרונה.
הרעיון שבבסיסו של הספר בסך הכל מקורי מאוד - שרונה מתחילה לכתוב הורוסקופים לעיתון, ומגלה שהם מתגשמים. לגמרי רעיון מגניב שאהבתי מאוד. אבל כל המעטפת כבר פחות מקורית, ולא רק שהיא פחות מקורית, אלא יצא שקראתי בדיוק את אותה עלילה במקביל... בקומיקס אינטרנטי.
יש עולם שנקרא ארצ'י קומיקס, ועל אחת הדמויות המשניות שם נכתב קו עלילה נפרד על ידי מישהו באינטרנט. הדמות היא בחורה צעירה שחוזרת לעיירת הולדתה, אחרי שחבריה לתיכון התעמרו בה והכאיבו לה, וכשהיא חוזרת, היא מתחילה לכתוב - לא לעיתון, אמנם, אבל לספר שיצא ויגולל את ההיסטוריה של העיירה.
זה פשוט היה דומה מדי, ולא יכולתי להימנע מלערוך השוואה. גם משהו באופי שלה ושל שרונה היה דומה מאוד.
בקיצור, זה היה קטע מוזר לחלוטין. הייתי מאשימה את הירח במזל גדי או משהו.

**
ובכל זאת למה כן?
כי זה ספר חמוד, כי הוא מכניס אותך לתוך הווי אחר מלא בצמחיה וטבע לא עירוני (תזכורת נחמדה לכל שיש סיפורים שמתרחשים מחוץ לתל אביב, ירחם השם!), כי מרגישים שהוא נכתב עם חיוך, גם אם זה לא גורם לך לצחוק בקול, כי הרעיון מקורי ברמות, וכי למרות מה שכתבתי לעיל, נראה לי שרוב האנשים דווקא יאהבו אותו. אני פשוט קוראת מעצבנת כזאת, אתם יודעים.
תהנו :)

אני חושבת שקניתי את הספר הזה שלוש פעמים. אני לא בטוחה אם הזיתי את הפעם הראשונה או לא, אבל לפעמיים האחרות כבר יש תיעוד - דפים דיגיטלים עם החיוך שלי מוטבע עליהם, מאיר את האותיות, ודפים פיזיים מקומטים מאהבה.

לא ברור איך הגעתי למצב הזה. בפעם הראשונה (שאולי הייתה ואולי לא), נדמה לי שקניתי אותו בשביל אמא שלי דווקא. הוא נשאר בבית עד שהיא מסרה אותו, כך לפחות הזיכרון שלי טוען. אמא שלי חושבת שהוא מוכר לה אבל היא לא יכולה לאשר בוודאות, מה שנראה לי משונה, כי זה אחד הספרים המקסימים שקראתי, אבל נגיע לזה. בכל מקרה, בזמן שהותו בבית ההורים, לא קראתי את הספר בעצמי, וכך קרה שהגעתי אליו בדמותו הדיגיטלית אחרי קריאת המלצה משכנעת במיוחד, וכמובטח גמעתי אותו בבת אחת; וכך קרה שהתלהבתי כל כך עד שקניתי אותו שוב, בעותק פיזי הפעם, וגמעתי אותו פעם נוספת.
כן, לא ברור מה עבר עליי.

בעצם, אני אגיד לכם מה עבר עליי - הספר הזה הפיח בי תקווה שאהבה היא אפשרית. וזה משהו שהייתי אמורה לדעת, כי ברוך ה' ההורים שלי נשואים באושר, אבל הספר הזה שכנע אותי שאהבה היא אפשרית גם בשבילי. לא אלאה אתכם, אבל קראתי אותו בתקופה בה הייתי זקוקה לשכנוע הזה.
הוא נפתח בכך שנורה, גיבורת הסיפור, מוזמנת ידי אחותה ליבי (האחות הכי מעצבנת בעולם, דרך אגב) לנופש בעיר קטנה. נורה מגלגלת עיניים, כי מה לה ולזה, ואם ליבי חושבת שנורה תמצא שם אהבה אז היא חיה בסרט. נורה היא כרישה. היא מכורה לעבודה שלה כסוכנת ספרותית, היא נותנת הכל בשביל הלקוחות שלה, הסופרים שלה, וממש לא מתאימה לה עכשיו חופשה. וחוץ מזה, היא לא הטיפוס שמתאהב בגבר שרירי שחוטב עצים להנאתו. היא עירונית בנשמה. היא מאוהבת בניו יורק. אז די עם השטויות.
אבל נורה גם מסורה לאחותה (ע"ע האחות הכי מעצבנת בעולם), והיא מרגישה שמשהו בקול של ליבי לא בסדר, אז היא מוכנה לצאת לעיירה בעלת השם המדכא "סאנשיין פולז" בשביל ההזדמנות לחקור מה קורה לליבי, ולתקן את זה. כי זה מה שנורה עושה, מאז שהן איבדו את אימן - היא מתקנת.

זה סיפור אהבה, כפי שצועקת הכריכה. זה סיפור אהבה, כפי שזועקות הסקירות האחרות. ויש כאן אהבה, אבל היא לא מתפתחת כפי שאולי תתפתו לחשוב. נורה לא מתאהבת בחוטב עצים, אפילו שהיא ממש מנסה. במקום זה היא פוגשת בעורך ספרותי שהיא החשיבה עד אותו רגע כאויב מושבע, ומתברר לה ש... טוב, אויב הוא כבר לא. הם מחליפים דברי שנינה, מדברים על ספרים ועל ספרים (וואי כמה שזה כיף), והוא תומך בה כשהיא מגלה שאחת הסופרות שהיא מייצגת מחליטה לכתוב ספר על איזו כרישה - ולא סתם כרישה, אלא כזאת שדומה מאוד באופיה לנורה. וזו כבר מכה מתחת לחגורה.

אלוהים, כמה אהבתי את הספר הזה. זה מתחיל בקלישאות העיירה הקטנה שמתנפצות בפראות משובבת נפש; ממשיך בדיאלוגים שנונים, חצופים, שגורמים לי פעם אחר פעם לפרוץ בצחוק רם; ומסתיים בלב הנמס שלי, כשהאהבה בין השניים האלו פורחת ומלבלבת.
ספרים על אנשים שמכורים לעבודה שלהם חודרים אליי ישר, וזה לא סוד, אבל יש פה הרבה יותר מזה - המסירות של נורה היא בכל תחום בחייה, ובהדרגה היא קומלת, וקורסת, וצ'רלי - צ'רלי הציני, הקודר והנפלא - עוזר לה לאסוף את השברים. זה לא עוד סיפור על בחורה מלאת שמחת חיים שמושכת את תשומת ליבו של הגראמפי. כאן שניהם גראמפי. שניהם ציניים, שניהם כרישים, אבל הם גם מתקלפים ביחד, נחשפים ביחד, ושניהם מחפשים מקום שאפשר להניח בו את הלב, לפרוש ידיים, ולהתרווח.

שפכתי כאן הרבה מילים. סליחה. בקצרה, זה סיפור אהבה כמו שסיפור אהבה אמור להיכתב - מודע לעצמו, אבל גם מלא בתקווה ובחום.

נ.ב.
כשהחבר של נורה זורק אותה בטלפון בעמודים הראשונים של הספר, נורה מתפרצת בצחוק. גם לי זה קרה (והייתי בצד הצוחק). מישהו זרק אותי בטלפון בגלל סיבה שלא הבנתי מאיפה היא באה - הרי שום דבר לא השתנה. אולי גם הוא מצא איזו בחורה בעיירה קטנה שהייתה יותר אוהבת ומחבקת ממני. בכל מקרה, כשהוא אמר לי מה הסיבה, עצרתי בעצמי, ניתקתי לו בידידות, ואז התחלתי לצחוק.
וזה היה בסדר, כי מישהי הבינה אותי. קוראים לה נורה, והיא חוותה את אותו הדבר. ובסוף היא מצאה את הגבר המתאים לה בדיוק, כזה שאוהב אותה והיא אותו. נפש תאומה.
עכשיו אני בסדר. התחלתי להיפגש עם מישהו. הוא בחור טוב, לפעמים קשה לי להאמין עד כמה. אני לא יודעת אם זה יחזיק מעמד, הלוואי הלוואי שכן. אבל מה שחשוב הוא שזה כבר לא כל כך קשה כמו שזה היה בעבר. אני בסדר.
אז תודה, נורה.

אם היו אומרים לי שבספר הזה יש "מוטיבים ספרותיים", כנראה שלא הייתי מרימה אותו מהמדף. מוטיבים? ברצינות? עזבו אותי משיעורי ספרות עכשיו, בקושי צלחתי את "סיפור פשוט" של עגנון. כשאני קוראת ספר אני מחפשת עולם אחר, דלת למקום חדש, דמויות להתאהב בהן, ובעיקר - עלילה שלא צריכה פירוש רש"י.

אבל כאן... כאן זה אחרת. הסופרת מלהטטת עם כל כך הרבה סגנונות, בפשטות ומבלי לזלזל בקורא. וכן, עם מוטיבים שנארגים לתוך העלילה וגורמים ללב להתכווץ ולהתרחב בו זמנית. כל סגנון שהיא בוחרת בו משרת את העלילה בשלמות, ומעביר בדיוק את התחושות שהיא מנסה להעביר - נוסטלגיה של ילדות, או כאב עצום, ניכור, פחד, אושר, אהבה, דיכאון, ושוב אהבה על כל צורותיה. הרגשתי כמו על רכבת הרים. וכמה קינאתי במי שיצרה את הרכבת הזאת... זאת יצירה חובקת שנים ותרבויות ועולמות, ויש בה פסקאות על גבי פסקאות שהן פשוט פנינה.

זה ספר עם נשמה גדולה. האיזון הזה שלו, בין יצירת אומנות יומרנית שמקומה במוזיאון לבין סיפור נפלא ומרגש שכתוב בגובה העיניים, מתגלם גם בדמויות שלו. הסיפור נסוב בעיקר סביב שתי דמויות, סם וסיידי. הם מכירים זה את זו בבית החולים, ומשם מתפתחת חברות שנמשכת על פני עשורים. זו לא סתם חברות, אלא כזו שדוחפת אותם להישגים וליצירה. הם הכירו בזכות משחקי מחשב, ובהמשך חייהם הם מחליטים ליצור את אותם משחקים יחד, כדי לפתוח גם לצעירים אחרים את אותה הדלת שנפתחה להם שם בבית החולים. האופן שבו הם מתארים את חדוות המשחק - בהתחלה מנקודת מבט צעירה, ובהמשך גם מנקודת מבט בוגרת - הזכיר לי מאוד את האהבה שרוחשים אוהבי ספרים למילה הכתובה. הרגשתי בדיוק את מה שהם מרגישים כשהם בורחים למחשב - האפשרות להשיל את העור שלך, להיות מישהו אחר, כזה שיכול למות ולחזור לחיים מחדש. האם זה לא מה שאנחנו מחפשים גם בספרים? ויש סוגים שונים של ניצחון - הניקוד המירבי זו צורה פשטנית אחת להסתכל על זה, אבל סם וסיידי מחפשים, מעבר למירב הנקודות, גם את הפיתרון האלגנטי ביותר בכל משחק שהם משחקים בו יחד. הם רוצים לגרום לשחקנים שלהם לחשוב, ולהרגיש, ולהבין.

סם רואה במשחק סוג של אינטימיות כמעט מקודשת, ייחודית. כשאתה משחק עם מישהו, אתה חושף בפניו צד מסוים בך, ומאפשר לעצמך להיות פגיע. בעיניו של סם, משחק הוא כמו ריקוד, הוא קיום יחסים במובן הכי עמוק שלהם. זה מה שהוא מוצא עם סיידי, וזה מה שהוא רוצה ליצור במשחקים שהוא בונה יחד איתה - משחק שידבר לקהל הגדול ביותר, שכולם יוכלו למצוא בו את עצמם. בגובה העיניים, בלי יומרות.
מהבחינה הזאת, סיידי שונה ממנו. המשחקים שהיא בונה הם הדרך שלה לבטא את הצד האומנותי שבה, וכן, היא רוצה למצוא קהל ולהעביר מסר, אבל היא גם רוצה להרשים. היא רוצה להתחכם. היא רוצה שאנשים ישחקו במשחק שלה, ויצאו בתחושה של "וואו, איך היא חשבה על זה". אם סם בונה משחקים בשביל להעניק נחמה, אז סיידי בונה אותם כדי להעניק תחושת פליאה. באופן מצחיק, סיידי נחשבת החברותית מבין השניים, ודווקא לסם יוצא שם של מיזנטרופ. בעיניים זרות, הוא זה שמכור לעבודה והיא האדם שהרבה יותר נעים לעבוד איתו. סם הוא מתמטיקאי יוצא הרווארד שלא באמת אוהב מתמטיקה, ומעדיף לצייר. סיידי היא בוגרת MIT שלמדה תכנות והתמחתה במשחקי מחשב. היא זו שמחייכת לאנשים, שעוצרת בתחנת הרכבת ומסתכלת על העין הקוסמית, בשעה שסם מנסה לעקוף את השטות הזאת ולועג לאנשים שמבזבזים את זמנם בתחנה במקום להתקדם.
למזלנו, הוא גם פוגש את סיידי באותה תחנת רכבת.

הספר הזה עוקב אחרי חייהם, אחרי העליות והמורדות, האהבה והיריבות שמתפתחת ביניהם, וכל משחק שהם יוצרים יחד או לחוד הוא תמונת מראה של השלב בחיים שבו הם נמצאים. זה נפלא, זה מרתק, זה כתוב מצוין, ולא הצלחתי להפסיק לקרוא. המחוות שלהם אחד כלפי השני ברגעים קשים גרמו לי לדמוע; המריבות ואי ההבנות ביניהם גרמו לי תחושת מועקה, וזה רק מעיד עד כמה האמנתי לכל מילה שיצאה להם מהפה. גם הדמויות האחרות מתוקות ונכנסות ללב, ומשתלבות בעלילה שנבנתה ביד אומן.
מומלץ בחום רב.

נ.ב. קראתי באנגלית, לא יודעת להעיד על איכות התרגום, אבל שמעתי שהוא לא רע.
נ.ב שני: למרות הופעות האורח של מריו והפטריות שלו, אין צורך בעיניי להכיר משחקי מחשב או קונסולות לעומק בכדי ליהנות ממנו. הספר כבר יכיר לכם את העולם, וזה בדיוק חלק מהיופי שלו. אני הרגשתי בבית.

יש ספרים שההתבוננות בהם היא כמו התבוננות ביצירת אומנות. לא מפני שהם חסרי מגרעות, אלא מפני שהם מלאים ביופי, במקוריות, במחשבה מעמיקה, ובדמויות שאי אפשר שלא להשתאות בפניהן. מבחינתי, הספר The darkening לגמרי נופל תחת הקטגוריה הזאת.

נתחיל בעולם. אנחנו לא יודעים הרבה על העולם כשהסיפור מתחיל; מה שאנחנו כן יודעים הוא שאנחנו נמצאים בעיר שמוקפת בענני סערה. הסערה הזאת עוטפת הכל, והיא כבר השמידה חלקים מהעיר; היא מתקדמת לאט לאט, נוכחות אילמת שזועקת רק כשברק חולף בה ויצורים בלתי נראים מביטים מתוכה אל אנשי העיר. וכולם מפחדים. הפחד, כמו הסערה עצמה, הוא כמעט גיבור ראשי כאן. העיר מחולקת לטבעות, מבפנים כלפי חוץ, כשהטבעת החיצונית ביותר היא גם הקרובה ביותר לסערה, שלאט לאט מאכלת אותה, את בתיה ואת תושביה. היא משחירה את השמיים, ואלו שגרים בקרבתה בקושי זוכים לאור שמש. באופן טבעי, האנשים בעלי המעמד גרים בטבעות הפנימיות יותר, ועושרם מאפשר להם לא רק לחיות בתנאים נוחים יותר ופחות לסבול מפגעי הסופה, אלא גם לזכות ליותר אור שמש. פחות פחד. פחות חושך.
אבל אפילו הם לא שוכחים שמה שמחזיק את הסערה במקומה הולך ונחלש ככל שהדורות חולפים, והסוף - הסוף מתקרב.

ומי שמספרת לנו את כל זה היא וספר. נקודת המבט שלה היא לא שגרתית - היא ביתם של שני אנשים שניסו לארגן הפיכה כנגד המלוכה, ונכשלו. אימה אבדה איכשהו בקרב, ואביה חי, יחד עם וספר, במסתור תמידי. גם כאן, הפחד רוחש ועקבותיו נמצאות בכל מקום. וספר ואביה חיים במחסה שנועד לאנשים שנפגעו על ידי הסערה. הסערה נגעה בהם, וקיללה אותם; והם חיים עם הקללה הזו, רחוק מאחרים. אצל חלקם, הקללה מתבטאת בשינויים פיזיים, ואצל אחרים היא נטועה בנפש. וספר חיה ביניהם ולומדת מהם חמלה, אהבה ואומץ. אבל היא לא מודעת לדברים האלו, עד שהם נלקחים ממנה בברוטליות, כשאביה נתפס והיא מאבד את ביתה.
מי שלוקח ממנה את כל זה הוא הנסיך, יורש העצר, שחיפש את אביה כדי לנקום בו. הוריה של וספר אמנם נכשלו, אבל הם הספיקו להרוג את סבו של הנסיך, אשר שימש אז כשליט; והוא לא סלח. מאז מתנהל מצוד אחר אביה של וספר...
או לפחות, נדמה לנו שזו הסיבה למצוד.
וספר מחליטה להשיג את אביה בכל מחיר. היא נכנסת לארמון במסווה, נחושה להוציא את אביה משם. אבל הדברים שהיא מגלה גורמים לתוכניות להשתנות, וכל אותו הזמן, הסופה משחרת לטרף.

וישנו גם קסם. בתחילת הספר לא ברור לנו ממה הוא נובע, ואנחנו רק יודעים שהוא קיים, והוא עוצמתי, ווספר כמהה לו. לאט לאט אנחנו נחשפים למקור כוחו, ולאופן שבו הוא עובד. הגילוי הזה נעשה בצורה חכמה מאוד, כמו גם ההיחשפות להיסטוריה של העיר, ולסערה המקיפה אותה עם המפלצות נוראיות השוכנות במעמקיה.

אבל יותר מהעולם, מה שמייחד את הספר הוא השפה שלו, והדמויות. השפה כל כך ציורית, כל כך יפה; והאופן שבו היא משמשת לתיאור הדמויות והמניעים שלהם פשוט נפלא. הסופרת קוראת את נפשן של הדמויות, דרך עיניה הרגישות של וספר. גם כאשר וספר מתחילה להבין את המניעים של האנשים אותם היא מתעבת, זה לא גורם לה לשכוח את כעסה בין רגע, זה לא גורם לה להתכחש למקורותיה או לסבל של הטבעת החמישית בה גדלה כל חייה. הפאר נוגע בה, אבל היא לא נכנעת לו. ואפילו כשאהבה מתחילה להנץ בתוכה, היא נלחמת בה, מפקפקת בה, וזה כל כך יפה לקרוא. יש לה קול בוגר, מפוכח, מפוחד, וטבעי. מאוד מאוד טבעי.

בניגוד ללא מעט ספרים בני התקופה, בעיקר ספרי נוער או נוער בוגר, אין לו אג'נדה מוגזמת שנוטפת מכל חור. הרבה זמן שלא קראתי ספר שלא מטיף לי. כאן, הסיפור הוא הגיבור, ולא המסר שלו. ודווקא הגישה הזו היא שמחדדת את המסר שלו בצורה כל כך מוצלחת.
האווירה, לדעתי, שואבת השראה קצת מהודו. יש בה מונחים מאזור המזרח, עם כלי מוזיקה שבאים משם כמו הסיטאר, ואיזושהי רוח שנושבת מהדפים ומזכירה את הודו. זה לא צריך להפתיע, כיוון שהסופרת עצמה בעלת שורשים משם למיטב הבנתי, אבל אין לכם מושג כמה זה מרענן.

בצד החסרונות אפשר למנות כמה חלקים איטיים, כמו הפרקים בהם וספר משתחלת לחברה בארמון; ישנם רגעים קצת פחות אמינים, בהם הגיבורה נתקלת ברמזים בקלות יתרה, ופה ושם מבצבצת איזו קלישאה - לפעמים בתחום הרומנטי, לפעמים ביחסים שבין ילד להוריו. העושר מול העוני זוכה בגדול לטיפול טוב, אלא שלפעמים התפרים קצת בולטים. אבל יש רגעים רבים שמפצים על החסרונות האלה, ובעיניי הם הופכים את הספר לשווה קריאה. בנוסף, בכתיבה יש נופך לירי על גבול האגדתי, ויתכן שקוראים מסוימים לא יתחברו אליו. אני אהבתי אותו מאוד.

אז אם אתם מחפשים ספר מקורי, שיש בו לא מעט אפלה אבל גם קמצוצים יפהפיים של אור, אני ממליצה בחום על הספר הזה.

נ.ב. הבנתי שיש ספר המשך. קשה לקרוא לסוף הנוכחי סוף סגור; יש בו פיתרון של בעיה מסוימת, אז אפשר לעצור בו, אבל גם יש הרבה גורלות שנשארו תלויים באוויר. כנראה שאחפש גם את הבא בתור, אבל גם בתור ספר עצמאי הוא בהחלט עושה את העבודה, וכמות הקצוות הפתוחים מספקת בה במידה שהיא מלווה את הקורא הרבה אחרי הקריאה. אם מישהו בכל זאת לא אוהב להשאיר סדרות לא שלמות, אז אל דאגה - זו לא טרילוגיה, יש רק שניים, אז לא מדובר במסע ארוך.
תהנו!

ברגעים כאלה אני מרגישה בודדה. אני תוהה אם אני האדם היחיד שמסתכל על דיווחי המלחמה והראש שלו זורק אותו למקום אחר, מקום בשם טירת צבי שניצב על הצוקים מעל הים. אני תוהה אם אני היחידה שמקשרת בין המלחמה שלנו לבין זו שמתוארת בספר הזה, שגם היא מלחמה כמעט חסרת-אונים באויב אכזרי באופן לא מידתי, לא הגיוני.

זה התחיל במתקפה על אזור קטן בשם רוקון. עיירה שלמה נרצחה או נשבתה, ואלו שנותרו בחיים הפכו חלולים, מרוקנים, מסתובבים ברחובות כמתים-חיים. מגיפה נוראה שהאויב מחולל. והשלטון? המלך? הוא לא עושה דבר. אני זוכרת איך בפעמים הראשונות שקראתי את הספרים האלה, לא הבנתי למה לעזאזל המלך ערמומי יושב בחיבוק ידיים. למה הוא לא יורד אל האזרחים ורק אומר להם שהוא יטפל בזה, שיש להם על מי לסמוך? צ'ייד עצמו הודה בכך, מילים שעד היום, ובמיוחד עכשיו, מהדהדות בי. ועדיין אוזלת היד הזו נראתה לי מוגזמת. אפילו חשבתי שזה קצת לא אמין - אחת הפאשלות היחידות של הסופרת. אבל נו, הייתי נאיבית. מסתבר שזה אפשרי. בשעות הראשונות של המלחמה, אין קול ואין עונה מצד אלו שאמורים לעזור. במקומם, מאות מתנדבים מגיעים אל האזורים מוכי המלחמה ועוזרים לתושבים, אנשי החוף שנמצאים בקו הישיר מול האויב לוקחים את הנשק לידיהם, בזמן שהשלטון מתפתל כנגד עצמו, המלך חולה ולא מודה בכך... והמלחמה נעשית עקובה מדם.
אני גם זוכרת שבשבילי, ליבו של הספר לא היה המלחמה, אלא הלב הנסער של פיץ אביר. עכשיו זה כאילו יש זרקור שמאיר על כל אבחת גרזן, ושני הלבבות משתלבים זה בזה. פיץ, נואש, מנסה לעשות משהו, להפסיק להרגיש חוסר אונים. ובספר הזה הוא סוף סוף מבין שהוא ומולדתו, הוא ואנשיו, אחד הם. והוא ילחם עבורם. בחירוף נפש.

ואולי גם כאן, במציאות, אפשר להרגיש קצת פחות חסרי אונים. יש לנו את הצבא שלנו, שנלחם עבורנו באותו חירוף נפש, אם לא יותר. עד כמה שזה קשה להיות בלעדיהם בבית, עד כמה שאנחנו, כמו בוריך, רוצים לשמור אותם קרוב אלינו ולשלוח מישהו אחר שיסבול את מראות המלחמה, במקום נפש צעירה כל כך - בכל זאת אנחנו שולחים, ובכל זאת אנחנו גאים. אנחנו גאים הן במי שמניף את נשקו שם ברצועה, והן במי שתומך בו בבסיס, מרחוק, ודואג שהכל יעבוד כמכונה משומנת היטב. וזו ההזדמנות לומר תודה.
ולברוח בחזרה לספרים.

"אני לא מצליחה לעבוד. דן לקח ממני את היכולת להתרכז. אז אני מתיישבת על הספה בסלון, לרגליי סל שגררתי מחדר הכביסה, מלא בבגדים שחיכו יפה שאקפל אותם. למה לא מגיעים בלילה גמדים קטנים לעשות את כל העבודות המשמימות האלה? אני מדליקה את הטלוויזיה כדי שפטפוטי האנשים ישמשו לי רקע. לא רוצה שקט, לא רוצה מוזיקה. רוצה אנשים שמדברים על מצב התחבורה, או על כל דבר אחר שיסיח את דעתי ממחשבות על העבר, שלא היה בו שום גן של ורדים".

אז עכשיו גם אני לא מצליחה להתרכז, וזה בגללך, מיכל. מיכל אדמוני. בדף הסופר שלך באתר עברית כבר עדכנו שאת לא איתנו, שנרצחת בכפר עזה בשבת של פרעות תשפ"ד. פרעות? פוגרומים? זוועות? שיהיה. מה זה משנה.
כאן, בדף הסופר שלך בסימניה, את עדיין חיה. אני לא בטוחה אם האשליה הזו מוצאת חן בעיני או מכאיבה לי.
תודה שהשארת לי את הספר שלך. יש בו משהו מאוד חושפני, ויחד עם זאת מאוד נקי. לא יודעת להסביר.
אז לא, אין גמדים שיקפלו בשבילך את הכביסה. אבל עם ישראל כולו התגייס כדי לעזור לישוב שלך, ואני מקווה שיהיה בכך די. טוב, על מי אנחנו עובדות - לא יהיה בכך די. אבל אנחנו שבורים ועושים מה שאפשר. גם אלו מאיתנו שלא מסוגלים להתנדב, שקפואים בבית וצמודים לחדשות, או אלו שלא יכולים לשמוע עוד מילה אחת על העוטף כי הלב שלהם כבר מנופץ... אפילו אנחנו מנסים לעשות מה שאפשר. תורמים כסף. תורמים בגדים, שאם היית כאן היית יכולה לשבת על הספה ולקפל.
גם אנחנו לא רוצים מוזיקה. לפני כמה ימים כשהפצע היה עוד טרי ושותת דם, הלכתי למכולת ושמעתי את המוכרים מתלבטים ביניהם אם לשים מוזיקה, חלשה, רעש רקע רק כדי להתגבר על השקט. כי גם אנחנו רצינו להסיח את דעתנו מהעבר, וממה שקרה לך בשבת ההיא.
עכשיו חלקנו מצליחים להגביר את המוזיקה - בעיקר בבסיסים, כדי להרים לחיילים שלנו את המורל. ורק שתדעי, המורל בשמיים כרגע. כולם מורעלים, רוצים להחזיר את מי שרק אפשר מהרצועה, רוצים להגן על כולם, לעטוף את העוטף.

"אני רוצה את אמא שלי, שתשב לידי, שאוכל להשעין את הראש על כתפה ולספר לה על אנשים שצצים משום מקום. רוצה שתהיה לי אחות שאני אוכל להרים אליה טלפון ולקטר לה על החוצפן הזה".

כן, הם באמת צצו משום מקום.
אבל אל תדאגי, אנחנו יודעים.

והספר? הספר מתחיל מעולה. לא התקדמתי הרבה, אני מודה,אפשר לומר אפילו שאני ממש בהתחלה. קצת קשה להתרכז, את יודעת. אבל יש לך שפה נהדרת, מיכל, שרק עושה חשק לעוד. בפרקים הראשונים הרגשתי שאת כותבת אותי, כפי שאני הייתי מגיבה אם הייתי מקבלת מייל מוזר ממישהו שהכרתי פעם. טוב, בעצם לא - את הגבת בהרבה יותר אומץ. לא היה לי ספק שאת אמיצה, אבל הקריאה מחדדת את זה איכשהו.
כנראה שלא היינו מכירות בשום הזדמנות אחרת. אולי אפילו לא היינו מחבבות זו את זו, לכי תדעי. אנחנו חיות במדינה שבה צריך לקלף ולקלף רשמים ראשוניים ודעות קדומות כדי להכיר את האדם שמתחת באמת, והנה, במלחמה הזאת סוף סוף הכל מתקלף. אני מקווה שכאשר היא תסתיים, לא נשכח את הרעוּת והאהבה שיש עכשיו באוויר, ונצליח להקים חברה שאפשר לשאת אליה עיניים בגאווה ולשיר את התקווה בלב שלם.

אז תודה שהשארת לנו סיפור אהבה. אני בינתיים אמשיך לקרוא, לאט, שישאר ממך עוד קצת.

מהיד אל הפה, מהדף אל הלב.
מוזר לי לכתוב את דעתי על ספר שירה. אני לא קוראת הרבה כאלה. החשיפה העיקרית שלי לשירה היא תוך כדי קריאת ביקורות כאן, או שיטוט באינטרנט בשעות הקטנות של הלילה - השעה המתאימה למשפטים קצרים ולמילים חותכות - או דפדוף בחנויות ספרים. אני מניחה למילים להינעץ בי, אבל פוחדת, משום מה, להחזיק אותן בבית, קרוב ללב. אולי כי יש בשירה משהו שמחייב אותך לומר "זאת אני". שיר אינו עטוף ביותר מדי מילים, ואם מישהו יכנס אליך הביתה וידפדף - מישהו שהוא לא את - הוא יבין מיד מי את באמת. אין דרך להתחמק ולומר "זו דמות מתוך ספר עמוס דמויות", או "זו בכלל פנטזיה, זה לא קשור אליי". בשירה זה לא עובד. אם אתה מחזיק את הדפים האלו בבית, הם שלך, אבל יותר מזה, אתה שלהם.
אז נפלתי בפח ועכשיו יש ברשותי שני ספרים כאלה. מעין הנהדרת ציטטה כאן בביקורת שלה שיר מתוך הספר "על החיק ועל החלב" של שרית עיני ריץ', והשיר הזה שבה אותי וגרם לי לרצות לטעום עוד - עד כדי כך שאפילו השירים הנוספים שלה שמצאתי באינטרנט לא סיפקו אותי - והתחלתי לחפש את ספר השירים המלא מאז. מצאתי אותו בחנות ספרים קטנה ונעימה, ובה גם גיליתי את "מהיד אל הפה" של מאיה ויינברג. פתאום כל הלבטים נעלמו. הדפדוף חשף אמת, והאמת חשפה רצון, והרצון הפך לתשוקה. תשוקה למילים.
גיליתי את עצמי בתוך הדפים האלה. איך יכולתי שלא לקחת אותן איתי?

הנה מעט ממה שמאיה העניקה לי בשירה "יום יום":

"לָשִׂים נַפְשֵׁךְ בְּכַפֵּךְ וְלָצֵאת אֶל הָרְחוֹב.
מוּכָנָה לְהֵעָלֵב, לָלֶכֶת שׁוֹלָל,
לְהִשָּׂרֵט מִמָּה שֶׁעֵינֶיךָ רוֹאוֹת.
זִכְרִי לְהַקְשִׁיחַ אֶת הַבֶּטֶן לְיָד
מִי שֶׁבְּדִידוּתוֹ מִזְדַּעֶקֶת
וּבַכְּבִישׁ בִּזְמַן צְפִירוֹת.

דַּקָּה וַחֲשׂוּפָה כְּבוּעָה, זוֹ רַק אֶת
הַיֶּתֶר פָּשׁוּט: מֵעֲבָרִי חציה, חֲנוּיוֹת
תּוֹדָה, שָׁלוֹם. בַּיָּמִים בְּלִי עוֹר הִשָּׁאֲרִי בָּבַּית
מֻקֶּפֶת שְׁתִיקָה, בָּקַקְטוּסִים שֶׁלְּךָ וּבְקִירוֹת
הַבֵּטוֹן.
אַל תְּנַסִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ.
אַל תִּפְתְּחִי אֲפִלּוּ חַלּוֹן."

האמת היא שיש עוד כל כך הרבה לומר. אני מרגישה שאני עושה עוול לספר הזה בכך שאני אומרת כל כך מעט. יש כאן שירים יפהפיים, נוגעים, פוצעים. ובעיקר, הם לוכדים את המהות שלי. אפילו אלו שרחוקים ממני מאירים משהו בתוכי.
ורק מעטים כאן רחוקים ממני.
מאיה מקדישה את הספר הזה למשפחה שלה, והיא מתכוונת לכך. כשהיא מתארת את תחושתיה כאמא, את חווה אותן יחד איתה. את מדמיינת את עצמך מחזיקה גוף פעוט ושומרת שלא יפול. וכשהיא מדברת על אמא שלה, ועל האובדן, ועל הכאב, העיניים שלך מעקצצות יחד איתה. זה בלתי אפשרי לא לחוות אותה. וזה לא הוגן.
לבת שלה היא אומרת,
"אין די כביסה בעולם לתאר
כמה שאני אוהבת אותך".
ככה. פשוט וקולע.
אני לא אצטט את שירי האובדן שכתבה על אימה, כי זה בלתי אפשרי וזה כואב מדי. גם לא אכתוב כאן מה הרגשתי כשתיארה את פגישתה עם "המטפלת" - אחד השירים המוצלחים שלה בעיני, אם אפשר בכלל לדרג אותם ככה.
אבל אני אתן טעימה אחרונה.
לשיר קוראים "תפילה חילונית", והפעם הוא נכתב לאביה. אחרי ביקור בבית חולים, ככה זה מרגיש.

"בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי
שֶׁלֹּא תִּתֶּן לוֹ לָמוּת
וְאִם חַיָּב לָמוּת
לֹא תִּתֶּן לוֹ לָמוּת בְּיִסּוּרִים
וְאִם חַיָּב בְּיִסּוּרִים
לֹא תַּאֲרִיךְ אֶת סִבְלוֹ
וְאִם תַּאֲרִיךְ אֶת סִבְלוֹ
תִּתֶּן לִי כּוֹחוֹת
תִּמְחַק מִמֶּנִּי כָּל זִכָּרוֹן
מֵהַזְּמַנִּים הָאַחֲרוֹנִים
גַּם אַדְלִיק נֵרוֹת
גַּם אֶשָּׂא בְּשֵׁם
הַשָּׁוְא שֶׁלְּךָ
בְּשָׁכְבִי
וּבְקוּמִי"
אפילו השורות זועקות יחד איתה: הן מִתְעבּוֹת כשהעצב מתעבה בגרון וחונק, ואז זה הולך ומתקצר, כי הזמן עם אבא הולך ומתקצר.

אני לא באמת יודעת למי ואיך להמליץ.
אני רק רוצה להודות למאיה ויינברג, שהעלתה את הרגשות שלי על הכתב, והניחה לי לחוות גם רגשות שמעודי לא הרגשתי, ולהשתחל מתחת לעורה של אישה אחרת.
ועוד כזו שכותבת כמוה.
תודה.

עוד ספר שתפס אותי לא מוכנה.
מצאתי אותו בספריה, אליה חזרתי אחרי זמן רב של היעדרות. והוא הופיע, חדש דנדש, לפחות על שלושה מדפים. טוב, אם הוא כל כך מתעקש להיראות, אולי כדאי שאסתכל לפחות... אז הסתכלתי, והחלטתי לנסות. ככה, בלי המלצות קודמות ובלי נעליים (טוב, עם נעליים. בכל זאת חורף וקר). כמו פעם, כשהיינו פשוט הולכים לספריה ומדפדפים. התגעגעתי לתחושה הזאת.
זה סיפור על שני אנשים, גבר ואישה, שעוברים תאונה, כל אחד והתאונה שלו. הם נפגשים בבית החולים, נרקמת ביניהם ידידות וראשיתה של אהבה. זה פשוטו של הסיפור, אבל האמת היא שזה קודם כל סיפור על החלמה. על איך מוצאים את כוחות הנפש להרים את עצמך מהקרשים. תראו, לא חוויתי שום דבר, אפילו לא קרוב, לפציעות שמתוארות כאן בספר או לעליות והמורדות הנפשיות האלו, אז אני לא יודעת עד כמה הסבל כאן עבר רומנטיזציה או לא, אבל הוא הרגיש לי מאוד, מאוד אותנטי. הוא לא הסתיר את הכאב, את ההשפלה בכך שדואגים לך עשרים וארבע שעות ביממה, את הקושי שבהתמודות עם שיקום ופיזיותרפיה, את השעמום בזמן שאין שום טיפול ואת הבדידות כשאין מבקרים... את הקשרים הבין אישיים שנוצרים שם, בבועה הזו בבית החולים, בועה שכל כך קשה לעזוב אותה גם כשכבר מחלימים. לא קלטתי שהיציאה מבית החולים יכולה להיות טראומה בפני עצמה עבור מי שבמשך יותר משלושה חודשים שהה במקום ההוא וראה בו בית. התיאורים כל כך אמיתיים, כל כך אמיצים, שקשה מאוד להישאר אדיש אליהם. אז כן, לגמרי נתפסתי לא מוכנה.
ובכל זאת, הכריכה משדרת אופטימיות, ויש שפע ממנה בספר, למרות כל ההתמודדויות. הדיאלוגים בין אלפי לאליס הם לפעמים מקסימים ומחויכים ופוצעים, לפעמים פחות (אפילו קצת מקרטעים), אבל הם תמיד מכניסים אותך לתוך הבועה הזו שלהם, מיטה לצד מיטה בבית החולים. יד מושטת מעבר לוילון.

אלפי הוא דמות שמהר מאוד נכנסה לי ללב, וגם פצעה אותו כמו חץ. הוא חווה הכל בצורה כל כך עמוקה - מצד אחד הוא הבחור הכי חייכן בעולם, ומרים את כל המחלקה, כולל האחיות, יחד איתו; ומצד שני, בלילות הוא נשבר ומתפרק, ומי שעדה לכל זה היא אליס. הקול המובחן שלו בספר הזה היה כתוב נהדר. באמת. אנשים סביבו מתמקדים בפציעה שלו, כשמה שקשה לו יותר מכל זו ההתמודדות עם האובדן של חבריו. ורואים איך הדיסוננס הזה הורג אותו מבפנים. הסוף היה קשה לקריאה, והיחסים שלו עם ההורים שלו... וואו. הרבה זמן לא בכיתי ככה.
עם אליס היה לי יותר קשה, אולי כי היא קצת דומה לי. היא נכוותה קשות בשריפה אחרי שנשארה במשרד שלה עד מאוחר - היא מכורה לעבודה ברמות קשות, ומסתגרת בעולם הזה של העבודה, וזה... טוב, זאת אני, בעיקרון. (בלי הכוויות ב"ה). אני אולי לא מכורה ברמה שלה, אבל אני יכולה לראות את עצמי מגיעה לשם, והיה לי קשה לקרוא את זה ולשים את עצמי בנעליים שלה, לשאול את עצמי מה היה קורה אילו. הבידוד החברתי שהיא כפתה על עצמה, כי זה הרבה יותר קל מאשר לנסות להיקשר לאנשים בכוח או לשמר קשרים מפעם, די מוכר לי. למזלי, יש לי משפחה הרבה יותר תומכת מאשר לה, ואני מודה לה' בכל יום על זה. אבל אין ספק שתהיתי לא פעם מה אני הייתי עושה במקומה. הלב שלה נפתח לאט, ובקוצניות. ובאופן מפתיע, לא רק בזכות אלפי, אלא גם בזכות חברה מאוד טובה שלה שחצתה את העולם וטסה ללונדון עבורה. הקריאה על קשר חברי מהסוג הזה הייתה באמת מחממת לב. ומדמיעה, כמובן.
למראית עין, אליס היא הענן הסגרירי, בעוד שאלפי הוא אור שמש. אבל דווקא בלילה, כשהמסכות יורדות, מתגלה שלפעמים זה להפך. היא מאירה בו את כל המקומות שהוא הקפיד להשאיר חשוכים, סגורים וחתומים, והשיחות ביניהם תורמות להחלמה לא פחות (ואולי יותר) מכל תרופה. מוזר לחשוב שתשעים אחוז מהספר התנהל באותו מקום, במרחב של כמה מטרים, בתוך מחלקה שיקומית. בין וילונות. העומק הרגשי והפיזי שהמחברת צוללת אליו מעורר השראה, למרות המרחב הקטן של הסיפור.
אני יכולה להצביע על כמה נקודות חלשות, אבל האמת היא שלא מתחשק לי, כי הן לא העיקר. ביומיים של קריאה אינטנסיבית, הספר הזה עשה לי משהו, חשף אותי למקומות בנפש שניסיתי לטאטא מתחת לשטיח, וזה בעצם כל העניין. המילה "החלמה", עכשיו אני מבינה, טומנת בתוכה כל כך הרבה קושי שאנחנו כמעט לא מדברים עליו. אז הנה ההזדמנות שלנו לדבר עליו.

נ.ב: התרגום טוב! מומלץ בעברית :)