ביקורת ספרותית על מיכאל שלי מאת עמוס עוז
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 28 באפריל, 2019
ע"י יחיאל


"ואתה, מיכאל, די לך או לא די לך. איך יכולה אני לדעת. הלוא לפעמים אתה עצוב. די לך או לא. ואם אמות. ואם תמות אתה. הן מגששת אני במבוא, בהקדמה, עדיין משננת ומשננת תפקיד מסובך שאצטרך למלאו בימים שעוד יבואו. אורזת. מכינה. מתרגלת. מתי תתחיל הנסיעה, מיכאל, עייפתי מלחכות ולחכות. אתה משעין את מרפקיך על ההגה. מנמנם או מהרהר? אינני יכולה לדעת, שקט ושווה אתה כל הימים. סע, מיכאל, סע-נא, אני מוכנה כבר מזמן." (עמ' 151)
*
לפני תקופה די ארוכה התלבטתי עם עצמי בשאלה שהעסיקה אותי מאוד באותה העת. האם אוכל לצאת עם מישהי שלא כותבת או שלא אוהבת שירה, האם היא תוכל להבין אותי ואני - אותה. שיתפתי כמה אנשים בשאלה ה'מאוד מהותית' הזו, ניסיתי לחדד ולהתעמק בה, יצאתי בכמה הכרזות וזנחתי אותה לנפשי.
מאז זרמו מעט הימים. הרוח הספרותית שבי שקטה מעט, הרגישות הנפשית המכבידה שקעה לקרקעית, והתחלתי לצאת עם מישהי, חמודה, חיננית וקופצנית. כבר מבעד לשיחות העומק הראשונות, שהרגישו לי כחיבור מיוחד, אני יכול למצוא היום סדקים, אבל אז, הרגשתי שיש משהו אפשרי בהחלט בדבר. במבט לאחור, את משבר אי ההתאמה אני יכול לאפיין בשיר מעט מרוסק שכתבתי אחרי רגע של מפגש בו הייתה סגירות פנימית מפוחדת, שלא מוכנה לצאת החוצה מעבר לגבולות הברור מאליו:
זוֹ שׁוּב
הַתְּשׁוּקָה הַזֹּאת
לְשֶׁקֶט בָּעֵינַיִם
לְדִמְמַת לֵב נִסְתֶּרֶת
לְמִלִּים נְכוֹנוֹת
לְלֹא שְׂפָתַיִם
לְרִחוּף בָּאֲוִיר
בֵּין גּוּף לְגוּף
בֵּין לֵב לַלֵּב

**
"שנים רבות השעין מיכאל את שני מרפקיו על ההגה ונח לו, מהרהר או מנמנם. ייסע לשלום. אני איני משתתפת. וויתרתי...סע לשלום, מיכאל. ויתרתי. אני אעמוד לי מאחורי החלון ואחרות באצבעי סימנים באד המכסה את הזגוגית. אתה חופשי לחשוב שאני מנפנפת לך בידי. לא אתקן את טעותך. אינני אמך. אנחנו שניים ולא אחד. לא יכולת להישאר כל הימים בני הבכור והנבון. סע לשלום" (עמ' 288)
במבט מעט מבוגר יותר, כשנה אחרי, אני יכול לומר שהציפייה הזאת, והסבלנות, "להמתין על מפתן דלתה עד שתיפתח", הייתה דומה לכמיהתה של חנה ממיכאל. נסיונותיה 'להפוך אותו למשוגע כמותה', חדרו אליי עד כאב. "דמותה של חנה השתלטה עליי מבפנים", כותב עמוס עוז ז"ל בהקדמתה למהדורה המחודשת של הספר. בתחילת הספר כתבתי לחבר 'ממש סקרן לדעת מה אחשוב בסוף על חנה', ועכשיו אני יכול לומר שמשהו בה נכנס עמוק לליבי וליווה את מחשבותיי וחלומותיי במשך ימים מספר.
***
'את עושה הכל נכון', מישהו כתב לא מזמן על ה'קיר' שלה בפייסבוק. הייתי רוצה לכתוב שיר ולתאר במשפט זה את דמותו של מיכאל בעיניי. בתחילת הספר הערצתי אותו ממש, דימיתי אותו בעיני רוחי כדמות הברוש השותק משירה המפורסם של זלדה. ההתנהגות המקסימה שלו, הדיוק והענווה שהיו במעשיו, היוו לי דוגמת מופת לקסם גם בבנלי והשגרתי. אך בשלב מסוים דמותה של חנה נכנסה אליי עד כדי כך, שכשאל אותה ללא הבנה וללא הרף "מה רודף אותך חנה, אינני תופס מה רודף אותך", הבנתי שהוא "טיוטה עלובה של אביו", כלשונה של חנה, והשלווה שלו הוציאה אותי מכליי.
****
"אמרתי, בלי לכלוא את התיעוב הפנימי:
מיכאל, בשביל מה אתה חי בכלל, תגיד לי בבקשה".
מיכאל לא נחפז להשיב לי. הוא עיין בשאלה. בינתיים ליקט לו פירורים אחדים מעל מפת השולחן וצבר אותם בערימה קטנה לפניו. לבסוף קבע: "לשאלתך אין שום מובן. רוב האנשים אינם חיים בשביל. הם חיים. נקודה.".
אמרתי:
"אתה נולדת ואתה גם תמות בצורת אפס עלוב, מיכה גאנץ. נקודה".
מיכאל אמר:
"לכל אדם יש יתרונות ויש חסרונות. את תגידי שזהו משפט בנלי. נכון. אבל בנלי איננו ההפך מאמיתי, חנה. גם המשפט שתיים כפול שתיים הן ארבע הוא בנלי, ובכל זאת..." (עמ' 264).
אני מוצא את עצמי טרוד מאוד בשאלת ה'בנלי' לאחרונה. בתור סטודנט בשנה הקרבה ובאה, אני נתקל בשאלת 'מה אתה הולך ללמוד בשנה הבאה' מדי יום, וכשאני עונה, במבט מבויש מעט, 'מדעי המחשב, אני סופג תגובות, שרובן ככולם, עונות בלקוניות מעושה 'אה, הייטק', ריאליסט. בנלי. כמו כולם.
על השאלה הזאת, במקביל לשאלתה של חנה 'בשביל מה אתה חי', אני לא מרגיש שאוכל לענות תשובה חותכת. אבל נראה לי שבזכות הספר אוכל לענות על השאלה בה פתחתי את הקטע. הגדרה כזאת או אחרת של 'יודע לכתוב' או 'אוהב שירה', אין ביכולתה לענות על התאמה לשפה הפנימית בה אני חי, וכלשונו של מיכאל "האם סיפרתי לך מה אמר אבא בשבוע שעבר? הוא אמר שאת בעיניו משוררת אף על פי שאינך כותבת שירים". אני מוצא תשובות לעצמי במשפט זה. על שאף שסופו של דבר חנה ומיכאל לא הסתדרו ביניהם, הגדרה כזאת או אחרת היא לא מה שהפרידה ביניהם. ההבדל בין הבנלי למיוחד, כך הבנתי, נמצאת ברוח החיים, 'השיגעון', 'החולמני', שבדבר.
*****
ישבתי וקראתי את הספר והתמלאתי ספקות קשים: הנה יצא לי רומן בלי הרוגים ובלי בגידות, כרוניקה ידועה מראש של חיי נישואים שהחמיצו, אישה קצת היסטרית, בעל שומם, ילד מרובע, שכנים עכורים, וירושלים המחולקת שיצאה לי חורפית, מדכדכת ומאיימת". (עמוס עוז, בהקדמה המחודשת לספר)
מבעד לאיומים על ספר מדכא, עלילה חד גונית ולא מפותחת, ושיממון בירושלים האפורה, הספר הזה, בשפתו הרגישה, המדויקת והפנימית, החזיר לי, אחרי תקופת בצורת ארוכה וקשה מנשוא, את חדוות הקריאה והכתיבה כאחד. תודה.
12 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
יחיאל (לפני חודש)
תודה רבה אור! אני בטוח שביטוי כלשהוא של השאלה הזאת העסיקה הרבה מהאנשים פה..לא נראה לי שיש תשובה חד משמעית לשאלה הזו...
אור (לפני חודש)
השאלה שמעסיקה אותך, לדעתי מעסיקה לא מעט מחברי סימניה (בין אם בחיי הרווקות או הזוגיות).
יופי של ספר, ביקורת טובה.
יחיאל (לפני חודש)
הדיון אותו ציטטתי מציג את המורכבות שבזה. אני לא חושב שהיא היתה חסרת הערכה. בסוף היא חיה בדמותה הפנימית, ויש בזה קיצוניות מסוימת. לא הייתי רוצה לחיות ביחס שלה לאחר, אבל המחויבות שלה פנימה מיוחדת מאוד. שיגעון בקטע טוב.
לא נורא, טוב שנגמר ויהיו דברים טובים יותר:)
סקאוט (לפני חודש)
לכן היא עוררה בי תחושת קבס נוראית.היא הייתה לא נעימה, בוטה וחסרת הערכה כלפי בעלה וילדיה. אולם, זכותך להעריך את דמותה להזדהות עימה.
שגעון? נדמה לי שפתחת כאן תיבת פנדורה לא קטנה....(-:
לגבי הבחורה- צר לי לשמוע על כך. מי ייתן ותמצא לעצמך בת זוג שתהיה הנפש התאומה שלך ( הרי זו שאיפת ליבם של מרבית בני האדם, הלא כך?)
יחיאל (לפני חודש)
לא אשקר דמותה של חנה מורכבת מאוד. לא התייחסתי כאן לשיגעון שאחז בה בסופו של דבר, ולהתעללות שלה במיכאל, שלדעתי לא היתה מוצדקת. אבל אין מנוס. אני מרגיש שיש בי ניצוץ של שיגעון, יותר מאשר דמותו הנעימה והנוחה של מיכאל.

ובקיצור, הסכמת עם מה שכתבתי:)

עדיין לא יכול לומר ששלם לחלוטין. אבל יש צדדים לכאן ולכאן. אולי אכתוב על זה משהו ואעלה לאתר. תודה בכל מקרה.. והבחורה - נחלת העבר ממש. רק העובדה שהסיפור היה בתקופה המקבילה עורר בי את ההקשר.
סקאוט (לפני חודש)
ובהצלחה עם הבחורה המדוברת (:
סקאוט (לפני חודש)
כתבת יפה מאוד. תודה שחלקת עימנו את רשמייך מן הספר. אני לא שותפה לאהדתך כלפי הספר. דמותו של מיכאל היא מקסימה אך דמותה של חנה היא...קצרה ידי מלתאר את שנאתי לאישה זו, הגם שמדובר בדמות ספרותית ולא אדם בשר ודם.

לגבי כתיבת שירה- אני חככתי בדעתי לגבי סוגייה דומה והגעתי למסקנה שלמרות שהעולם הספרותי הוא עולם שיקר לליבי ואדם שכותב יהווה גורם משיכה נוסף ועיקרי...במידה והאחד שלי יהיה בעל אידיאלוגיה דומה והנפשות שלנו יתחברו והוא אינו בעל נפש יצירתית- אין בעיה בכך. חיבור נפשות יכול לקרות גם כאשר אתם לא דומים אחד לאחד.

שיהיה בהצלחה בלימודים ואם אתה שלם בהחלטתך ללמוד מדעי המחשב אז לך עם ההחלטה עד הסוף.
אני, לדוגמא, לומדת ספרות ולמרות שהרימו גבות אינספור, החלטתי ללכת עם האמת שלי על אפם וחמתם של המלעיזים והתמהים...
אין על שירה ואין על ספרות.
המעופפת (לפני חודש)
מדהים!





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ