מיהו גבריאל תירוש, מין אדם ושם מוצלח שכזה? אם נתחיל מהליהוק למיני סידרה הכל ילך חלק יותר, וגבריאל תירוש אוהב שהכל הולך חלק. איתי טיראן יופיע לפנינו בדמותו של גבריאל תירוש, מורה צעיר בשנות העשרים לחייו, שמילא מקום מורה אחר להיסטוריה בגימנסיה הירושלמית המיוחסת, אותה גימנסיה שבני האליטה מילאו את כיתותיה ומוריה מבוגרים וקצת עייפים. את תפקיד המספר ימלא שחר טבוך.
גבריאל תירוש מצית את הדמיון. הכל קם לתח

טוב, האתר מציע לי לכתוב על סגנון הכתיבה. אבל מה לעשות שזה לא החלק שמעניין אותי בספר הזה, בטח לא שישים ומשהו שנים אחרי שיצא לאור.
זה ספר נוסף בסדרת "נצחיה קוראת ציונות", והפעם זו סיפורת - רומן הנרקם על רקע אירועים הקורים בארץ ישראל בחסות האירועים הגדולים יותר שמתוארים בספרי ההיסטוריה. השנים הן שנות ה<mark>שלו</mark>שים של המאה הקודמת, ולייתר דיוק שנות 1936-1939 שנקראו בפי היהודים יושבי הארץ "המאורעות" ובפי היסט

פרשת גבריאל תירוש הוא סיפור מקסים עם ניחוח של תמימות נעורים ושורשיות של ארץ ישראל של לפני קום המדינה. סיפור על מורה כריזמטי, כזה שכולנו היינו רוצים שיהיה לנו, שמקבץ סביבו ארבעה מתלמידיו ומשנה את חייהם לבלי הכר. גבריאל תירוש, עולה מגרמניה שבא לקיבוץ ועבד במסגריה, מחליט כעבוד זמן לא רב לעזוב להוראה באומרו לידידתו: 'מספיק לחשל ברזל, יש לחשל נשמות'. וכך אכן היה. את תלמידיו הנבחרים הוא מאמן בשדאות ובנ

איזו עברית!!! ספורם של נערים ונערות בתקופה שבה הציונות היתה לא רק מהלשון לחוץ. שציונות היתה ציונות. לקח הסופר והמשורר הנפלא <mark>יצחק שלו</mark> מנוחתו עדן את גיבוריו למסע הרפתקני ערכי שנראה היום אולי נאיבי אבל כשנכתב היו הדברים כלל לא נאיבים ולכן בני הנוער וגם המבוגרים אהבו את כתיבתו.
גיבוריו מגוייסים מבית הספר התיכון על ידי מורה להסטוריה נערץ. ומאחר שהשנים הן לפני קום המדינה והבריטים אז בארץ וכל אחד מבין

יש סיפורים שהם לא בדיוק עצובים. אני לא יודע איך להגדיר אותם, אז אני פשוט אביא דוגמאות - הסיפור הקצר שקיעה, הקומדיה האנושית, הנובלה כלבי יהלום, ג'ונתן ליווינגסטון השחף, אוניית המגדלור, ועוד. זה ספרים וסיפורים שמסיימים באנחה ואז צריך לקחת הפסקה ולחשוב. לפעמים הסיפורים האלה מכניסים אותי למצב של מחסום קריאה. זה לא בדיוק כי הם עצובים, לקומדיה האנושית יש סוף שמח. זה סוף כבד, סוף שדורש מחשבה, אבל סוף שמח

אינני קורא בצורה מסודרת. לעתים אני קורא בשפות זרות ולעתים כמו בתקופה הזו, יותר בעברית, שבה אני קורא כמובן במהירות רבה... בדרך כלל אני מתחיל לקרוא בעברית ספר שהגיע אליי במקרה ע"י בני ביתי. אני מתחיל כך סתם לקרוא ולאחר מספר דפים אני כבר יודע שאקרא את הספר עד תום... וכך קרה לי גם עם הספר הזה שהוא כבר ספר ישן; "תחת התות"... זהו סיפור של נער ירושלמי עם בעיות בריאות, בעיצומן של שנות המנדט הבריטי בארץ,

ספר שירה של <mark>יצחק שלו</mark> שנכתב לפני מלחמת ששת הימים. מחבר בין העיר המתחדשת לבין ירושלים ההיסטורית התנכית.
מבחינתו ירושלים היתה עיר מאוחדת גם בימים שחומת בטון חצתה אותה. הדבר הכאיב לו מאד. בא לידי ביטוי בשירתו.
העברית שלו הייתה שורשית מלאת חיות. תוכן השירים ועומקם זה נושא אחר. למרות ששפתו הייתה עשירה וייחודית לטעמי כמשורר לא הגדיל לעשות. הדבר נתון לויכוח ישנם הרואים בו משורר משכמו ומעלה. בהחלט יש ל

נער שב מן הצבא. ביכולתו לשוב בשלמותו והוא יכול לשוב כשהוא רצוץ ושבור. כך או כך, נפשו כבר לא תהיה שלמה. היא תהיה מרוסקת והזכרונות ירדפו אותו בזה אחר זה. לעולם ועד.
זה הוא, למעשה, תמציתו של ספרון קטן זה אך מכווץ קרביים. הספר עוסק בצבא ומלחמה בכל ההיבטים והאספקטים והמשמעויות: מה זה אומר להיות נער הנלחם במלחמה? מה זה אומר להיות בן למשפחה לנער שכזה, שלא עלינו, ברגע אחד, בלילה אחד, נאלצת לגלגל על לשונ

מן הרגע הראשון בו נחו עיניי על הספר, לא יכולתי לעזבו. קראתי אותו כמעט ברציפות במשך <mark>שלו</mark>שה ימים. <mark>שלו</mark>שה ימים מורטי עצבים שאף על פי שידעתי את סופו, עורי היה חידודין-חידודין,
הרגשתי שאני חייבת להגיע לסוף. לדעת מה יקרה לגיבור הספר ולחבריו. והסוף לא איכזב אותי, אדרבא, הוא היה מהול בכמות המדויקת של עצב ושמחה. המשכיות וסופיות.

עלילת הספר מתארת חמישה נערים ונערה באמצע שנות ה-30 של המאה הקודמת, אשר חי