פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 271 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני שנתיים ו-1 חודשים סיומים יחיאל
17:02. לא ראיתי את תמרור העצור, מונית מרצדס שחורה צפרה. לחצתי בכל הכוח על הבלמים ובשבריר השנייה שבה כידון הקורקינט שלי התרסק הישר לתוך הצללית השחורה הרועדת, ושקית ה-h&m החומה – הרטובה מטפטופי המים של ברזיית קתדרלת סטפנוס הקדוש – התעופפה לעבר כביש האספלט, חשבתי: הכל נגמר, פתאום.
סיומים. עצירות. הרשו לי להתייחס רגע לאותה קלישאה חבוטה שבחרה להופיע לי בראש בדיוק באותו רגע שבו כמעט סיימתי את חיי, קראתי את זה כנראה באיזה ספר, אחד שמתיימר להכניס את מהלך המציאות לכדי משוואות סדורות: "סיומים באים פתאום". האמנם. כשאני מכניס בכוח את כל הסיומים המתרחשים בחיי תחת מטריה צפופה אחת, אני מתקשה להכריע לכאן או לכאן. בחלק מהסיומים לא ראיתי את תמרור העצור. באחרים השקפתי אליו מקילומטרים, באופן חד, ברור, אדום ובוהק. כמעט בכולם הייתה התרסקות.
אני חושב על המילה "סיום" ומשום מה אני נזכר ברגע ממסע הליכה רב יומי בהרי הדולומיטים. יום אחרי יום דפדפנו אני ושותפי למסע במדריך עב הכרך. הבטנו בסקרנות לעבר הפרק האחרון שמתאר את סוף השביל. הגעה סוף סוף ליעד. עשרה ימי הליכה תמימים נדרשו עבורנו כדי להגיע לאותה נקודת סיום נכספת. גמאנו בריצה את מאות המטרים האחרונים, אבל בעמוד הדרך האחרון לא ציפה לנו דבר, איש לא חיכה עם מדליה, אף שלט לא קידם את פנינו. באכזבה לא מוסתרת החלטנו להזמין שתי כוסות בירה במסעדה שעמדה בפינה, ולהקיש אותן זו לזו.
בשבוע שעבר עברתי במקרה ליד הדירה הקודמת שלי, ונזכרתי בלילה ההוא, לפני שנה, שבו פסעתי ברחוב טשרניחובסקי בהתרגשות, ובחגיגיות מלאת עצב חתמתי במוחי את כל הרגעים שעברו עליי בין קירות אותו בניין ירושלמי מתקלף. עכשיו לא נותר ממנו כמעט זכר: את המדרגות הישנות החליפו פיגומי ברזל, והאבל על שלושת-כיווני-האוויר התחלף בהספד על מרפסת הציפורים בדירתי החדשה – הפעם לא הספקתי לצבור רגעים, רק שמונה חודשים חלפו ועוד בית מסתיים בחיי. סיומים לא תמיד קורים פתאום, אבל הם מתרחשים כל הזמן, כאילו הדבר שמחבר בין אותו יצור שהיינו ברגע יציאתנו לעולם ובין אותה בבואה מזדקנת נוכחית הוא שרשרת עגומה או מרגשת של סיומים. אני כותב זאת כך, עגומה או מרגשת, על אף שהפער בין אותם סיומים עגומים או מרגשים איננו גדול בהכרח כפי שאנו נוטים לחשוב. סוף כל סוף, אנו מביטים בחשש כלפי מערכת יחסים שעולה על שרטון, או מדפדפים בציפייה מתקתקה לעבר סיום ספר מוצלח, אך שניהם מתחלפים באותו חלל עמוס בשקט רועש שנכנס לחיינו, המעורבל בזרמי וודאות ואי וודאות פרדוקסליים; הרי אין דבר וודאי יותר מאותה תחושה שעוברת בתוכנו כשאנו אוחזים בכריכת ספר מצידו השמאלי ומדפדפים בסיפוק לאורך מאות הדפים ואלפי המילים שהושלמו, ואין תחליף לריק שנוצר באוויר, כשחודשים של קריאה לילית נעצרים וגורמים לנו לתהות מה עכשיו.
בעצם, אני חושב, אולי אלו הפעמים היחידות בחיינו שאנו מצליחים לאחוז בָּרגע, לומר באיזשהו טון פסקני, חגיגי ומוחלט – באופן חד פעמי לא חמקמק – היה כאן משהו. אני כנראה עם לידתי התמכרתי לסחרחורת מלאת הדרמטיות המעט קיטשית הזאת – ששולחת חיצי נוסטלגיה, עצב וערפל עמוק פנימה; אחרת, אין דרך להסביר את אותו פרץ דם שנזל מאפי בדיוק כשהייתי אמור לעלות להופיע בהצגה של מסיבת סיום כיתה ו'. כבר אז – וכנראה גם בטקס כיתה י"ב, שבו הפצרתי מחבריי בנאום חוצב להבות "לשמור על קשר" – ידעתי שיש בה משהו, בנקודה הזאת – מעין רגע קטן של מוות, קצת לפני שהחיים החדשים הספיקו להיווצר.
אני עוצר וקורא את הפסקה שכתבתי בהרמת גבה ובמבוכה: בלי משים המשכתי למתוח את המטרייה – הרחבה גם ככה – תחת אוסף הסיומים, תיבלתי בערבוב מוזר של מוות והארה קיומית וכמעט קרעתי אותה. ובכל זאת, כשאני מריץ במחשבותיי – כמו בסרט נע – את הסיומים שהתרחשו בחיי, אני מתקשה למצוא תיאור טוב יותר: הטקסיות המעורבלת של המבט האחרון נצרבת בכל מופעי הסיום. לרגע עוברת אצלי תהייה: האם אותו רטט מחשמל הוא שהפך את אשת לוט לנציב מלח? אני עצמי מעולם לא נזהרתי באיסור הממכר הזה; כשהלכתי לפני חודש במורד הכביש היוצא מקמפוס-הר-הצופים בפעם האחרונה, כמעט ולא הבטתי קדימה – הסטתי את מבטי שוב ושוב וניסיתי לתפוס את אינספור הרגעים שעברו עליי במשך ארבעת השנים, שהחלו להיפרד ממני עם מילות השיר – הסימבולי משהו – שקרא המרצה בשיעור האחרון לתואר: שִׂימוּ לֵב לַסָּגֹל הָרוֹעֵד. אם איבדתם את הסבלנות וחשבתם שהמטרייה שקראתי לה רחבה, אולי לא רחבה כל כך, הרי כל הזכרונות שלי כללו סיומי בתי ספר, תצטרכו להאמין לי שגם באותה צעידה שפופה ואיטית מחלקת הקבר של סבא שלי, או בשיחת הטלפון – שנפתחה בהתייפחות ממושכת – של ה"אני מצטערת אבל..." הראשון שלי, היו כמעט את אותם מרכיבים, גם אם בשינוי של מספר תבלינים.
אולי זה לא חייב להיות ככה: אולי אפשר להאשים את הדרמטיות הזאת במלאכותיות, לסגור את הספר בלי להחזיק את הכריכה, להמשיך לספר הבא, להזמין הובלה בלי מבט נוגה כלפי הסלון המתפרק, לומר שזו דרכם של החיים ולהישיר מבט הלאה. לאחרונה אני מנסה להתאמן בכך: אני מנחם את עצמי שלפני רגע ארבעת הקירות היו מלאים ריק וריח של סיד, שזו רק דירה, ושבעצם נמאס לי כבר מהתואר. כשאני נכשל, אני כועס על עצמי: שאני מגזים, שאני סנטימנטלי, שלא יקרה כלום אם פעם אחת אני פשוט אמשיך הלאה. ערב אחד חשבתי שהצלחתי: הזכרתי לעצמי את התחושות המעורבות שהיו לי עם הנחת הספר הראשון בסלון, ואמרתי לעצמי שעברתי את זה לפני לא־כל־כך הרבה זמן והתגברתי, אך התבדיתי; כששמעתי את צליל המפתח והבטתי לעבר המרפסת המוארת והצמחים המטפסים המשקיפים בנחת על הספה, התחושה המוכרת־הזרה התחילה לכרסם לי בבטן. כשאני ספק נאבק בה ספק מתרפק עליה, אני חושב: אולי אותה מטרייה צפופה משתלבת היטב עם האמרה הקלישאתית ההיא. כשפגשתי את נהג המונית כמה ימים לאחר מכן, שאלתי אותו אם הוא זוכר מה קרה לי, האם נפלתי, האם התרסקתי; הוא ענה בשלילה, ולפתע אני מבין: תחושת הסיומים הזאת – המסחררת, המהפנטת, הדוקרת – באה פתאום.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני שנתיים ו-1 חודשים מה שכן חני
הסיומות הללו גורמות לך להרבה נוסטלגיה, לכולנו. תן לי לעבור ליד רח' קק"ל ולהיזכר בדירה השכורה עם שותפות ואני ישר נוזלת.
אני לא קוראת להם סיומות, אנחנו גדלים ומתפתחים באותן קפיצות זמן בין ארוע אחד לאחר, בין התקופות.
אם אנחנו לא נעצור מדי פעם לדבר עם עצמנו תוך כדי לבדוק אם כל החלקים עדיין שם ומה מניע אותם מי נהיה?
אני בכל אופן לרוב נהנית מהדרך ומה שאשיג תוך כדי יהיה לגמרי שלי.
אהבתי את הזרימה והכתיבה, תודה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
