ביקורת ספרותית על אל תספר לאחיך מאת מאיר שלו
ספר מעולה

---

גילוי נאות, ספרו היחיד של מאיר שלו שקראתי היה שתיים דובים. אהבתי את הספר ונהניתי מהסיפור שהסתיר בתוכו דרמה גדולה, סיפור של משפחה, פסיכוטית משהו, עם הנוף הישראלי-ציוני וניחוחות וטעמים של פעם, אין ספק, השפה היפה, הדמויות, הדרמה המשפחתית והסיפור, הכל עבד. אחרי שתיים דובים התחלתי לקרוא את כימים אחדים ואחרי לא הרבה עמודים עצרתי, אותו דבר קרה עם עשו. מאז שניהם מחכים על המדף לפעם ההיא שאגיע עם הסבלנות הנדרשת. הכתיבה של מאיר שלו היא אחת ויחידה, אין כותבים כמוהו בארצנו הקטנה וכנראה שגם לא יהיו. חשבתי על אי אלו גיטריסטים גדולים, גארי מור, פיטר גרין, פרינס, שהיה נהוג לומר עליהם שעשו אהבה עם הגיטרה. אותו דבר אפשר לומר על מאיר שלו ויותר, כי הבן אדם, לא רק שעושה אהבה עם המילה הכתובה, אצלו גם אפשר לשמוע את המוסיקה מתנגנת, והתוצאה? מרטיטה את מיתרי הלב, מרעידה את הבשר, מטריפת חושים, מרהיבה ביופייה. ובכל זאת, אחרי שסיימתי עם המחמאות, כתיבתו דורשת ממני המון, ויש שיגידו שהיא שווה את זה, את המעורבות הנפשית, את המאמץ והסבלנות והריכוז ומה לא.. ואתם צודקים, אבל אין מה לעשות, כך אני מרגיש ועבורי לקרוא את מאיר שלו זה לא עניין כל כך פשוט. את ספרו החדש לא תכננתי לקרוא, למה? בטח לא בגלל הסקירות שבאתר, אלא מאותה סיבה שציינתי מוקדם יותר. אני צריך להגיע מוכן, והזמן צריך להיות נכון, אחרת אני מרגיש שאני מפספס את כל הסיפור, וכשמדובר במאיר, יהיה חבל לקרוא רק בשביל לקרוא. עדיף מאוחר, כמו שאומרים.

ביום שני הייתי בכנס מנהלים של צומת ספרים, ואת מחשבותיי על אותו יום משעמם ומייגע כתבתי ופרסמתי כאן באתר. דבר אחד טוב יצא ממנו וזו כמובן ההרצאה של מאיר שלו. מאיר היה הראשון לעלות ולדבר, הוא סיפר על הספר החדש שלו ועל איך ראיין 12 גברים, כולם יפים, כשהצעיר ביותר בן 19 והמבוגר ביותר בן 88, על השוני בינו לבין הרומנים הקודמים, על התגובות שקיבל, בנוסף גם שיתף אותנו בכמה אנקדוטות משעשעות על חייו ועל ספריו האחרים, ביניהם "אבא עושה בושות". הוא נגע בעוד כמה וכמה נושאים, מלאכת הכתיבה, מצב התרבות וכו'. היה תענוג לשמוע אותו מדבר.

אני זוכר שאת שתיים דובים לקח לי זמן לסיים, לא פחות משבוע, אם אני זוכר נכון. את ספרו החדש "אל תספר לאחיך" גמעתי ברגע והתענגתי, אין מה לומר, נהניתי מכל מילה ומשפט ופרק. מאיר צדק כשאמר שספרו החדש אחר. כן. הוא באמת אחר. לא תמצאו בו שום דבר שמזכיר את ספריו הקודמים, פרט לשפה. הסיפור קצר, המיקום אחד, הדמויות מעטות, העלילה קלילה. מאיר סיפר לנו שהדבר הכי חשוב בכתיבת ספר, לדעתו, הוא הסיפור. חשוב שיהיה סיפור וכדאי שיהיה מעניין וטוב. עליי, הסיפור עבד.

"במשפחה מהצד שלי, פעם בכמה דורות נולד בן זכר יפה במיוחד. וכשבבטן של אשה משלנו גדל ילד כזה, בחודש השישי בערך אפשר לראות שהיא מאירה."

העלילה מתרחשת במרפסת של בית מלון. איתמר דיסקין, גבר יפה תואר וקצר רואי, ובועז אחיו הקטן. שניהם שם, כמו בכל שנה. כשאיתמר חוזר לבקר בארץ הם נפגשים ומדברים, חולקים סיפורים, אוכלים ושותים לשוכרה, ומעבירים זמן איכות. איתמר מספר לבועז על לילה אחד עם אשה שפגשה אותו עשרים שנה קודם לכן ולקחה אותו אל ביתה. מה קרה שם? תקראו ותגלו.

מעבר לסיפורו של איתמר, שהתרחש בבית קטן בפרדס עם אשה, זה סיפור על משפחה ועל הנזקים שהורים עושים לילדים שלהם. זה סיפור אנושי ועצוב על בני אדם פגומים ועל הדברים הנוראים שגברים ונשים מעוללים אלה לאלה. זה סיפור על שני אחים ושני הורים ומשפחה אחת, זה סיפור על מערכות יחסים, על אהבה וגעגועים, על בדידות ותשוקות ושקרים ונקמה, לפרקים משעשע ומפתיע. וזה גם, ואולי בעיקר, סיפור על יופי, והיופי הוא ברכה וגם קללה, הוא פותח דלתות וסוגר חדרים אחרים.

» ביקורות נוספות של Rasta
» ביקורות נוספות על אל תספר לאחיך