ולפני שקולך ייעלם

ולפני שמבטך יחלוף עם הרוח

ערימת הכלים על השולחן תיערם

ויתעורר לו רגש קטן ושכוח

עיניים כאוקיינוס עמוק

שיערך כחוטי משי זהוב

המחשבות שלך צפות רחוק

פרפר צבעוני המתעופף לו בתוך שדות של שכול ומכאוב

הלוואי והייתי אלתרמן.

הייתי הופכת את הכאב, האכזבה והיגון לנוף, למשפט חסר ומלא הגיון.

ערים מסורקות באור ובגשם, ירחים על כידונות ברושים ופונדקי רוחות רדופים.

הלוואי והייתי רחל.

הייתי מציירת את הרגשות בגווני הכחול.

פגישה חצי פגישה, מילים אבודות. סכרים שנפרצים, נהרות מוצפים, סערות משתוללות.

הלוואי והייתי לאה גולדברג.

הייתי מדמה מעשים ומחשבות לפרחים ולשדות.

הייתי מצמיחה עשב רך על פני הצלקות, מגדלת חיטה שופעת ודוקרת, אך אינה מכאיבה.

כי הדבר הכואב ביותר כבר קרה.

הבדידות מציפה את הלב כמו אלפי סופות מונסון, רועמות וחסרות רחמים.

הבדידות מכאיבה כמו חתך עמוק של רגש, בשר ודם.

הבדידות מדכאת את הרצון, משפילה את התקווה.

הבדידות שם, גם כשאת מוקפת במילים, חיבוקים ומבטים אוהבים.

הבדידות נמצאת בין קרני השמש של הזריחה, בעלים המתעופפים בזמן סערה.

הבדידות שוכנת בחדרי ליבי, רודפת את מרתפי נפשי...והיא אינה מתכוונת לעזוב, לא...לא בקרוב...