אחרי שצלחתי את קריאתו של הספר הזה אני מאמין יותר מתמיד לקלישאה האומרת שספרים בוחרים אותנו לא פחות משאנחנו בוחרים אותם. אני בדרך כלל לא בוחר ספרים לפי הגב האחורי שלהם, העיקרון שמשרת אותי באופן אישי יותר טוב הוא העילעול בספר ונפילה אקראית על כמה משפטים ממספר עמודים. במקרה בספר הזה מצאה חן בעיניי האמירה של <mark>אדואר לוה</mark> המובאת גם בגב הספר - "בנעורי, האמנתי שהחיים הוראות שימוש יעזור לי לחיות, והתאבדות הור

ההתאבדות הוא סוג של ספר גימיק. מהו ספר גימיק? ספר שכזה הוא גלנקיל, מותחן כבשים.
היכן הגימיק בספר הזה? <mark>אדואר</mark> לווה כתב ספר בו הוא מדבר אל חבר ילדות שהתאבד בגוף שני. אלא שזה הוא שהתאבד והוא מדבר אל עצמו. בחיים, כשמסר למו"ל שלו את הטקסט הזה, לווה התאבד באמת. זו המסגרת ועכשיו לסיפור המרתק.
102 עמודים יש בסה"כ בספר הצנום הזה, רובו ככולו מונולוג בו פונה המתאבד אל עצמו בגוף שני, כאמור, וזה מונולוג נטול