ביקורת ספרותית על על שלוות הנפש - זמן לפילוסופיה # מאת פלוטרכוס
ספר טוב

---

לפני יומיים ישבתי על ספסל מחוץ ל״דודו״ בר, בנחלת בנימין. אני לקוח קבוע אצלם. שעות הערב ונעים. יוני כמעט נגמר. עצרתי שם אחרי משמרת. הזמנתי בירה והמשכתי לקרוא את הספרון הקטן והמרתק הזה, שהוא בעצם אסופת כתבים של פלוטרכוס, פילוסוף והיסטוריון יווני, אותם שלח לחברו שביקש ממנו עצה ודבר או שניים על אמנות החיים ושלוות הנפש. המשכתי לקרוא, לגמתי מהבירה. קראתי את הספר עד לרגע בו נלקח ממני, נשמט באחת בתנועה מהירה וחדה. ואז צחוק גדול. ״עוד אחד שרוצה להיות מאושר", הרמתי את הראש, ״יא זין״ אמרתי. הוא צחק. ״כבר ויתרתי על הרעיון", הוספתי. עידו הזמין כוס בירה ועברנו לשבת בבר יחד.

מוזר ככל שיהיה, ואולי זה רק טבעי (זה לחלוטין טבעי), אבל הנושאים בהם נוגע פלוטרכוס אלו נושאים שמעסיקים אותנו גם היום, והמרחק בינינו לא באמת משנה. בני אדם לא באמת השתנו מאז, התקדמנו טכנולוגית, נכון, וגם קצת מחשבתית, אבל בבסיס שלנו נשארנו אותו הדבר. וזה בטח לא מפתיע אותי. היינו ונמשיך להיות בני אדם. וזה בהכרח אומר שהבעיות שלנו לא שונות, זו רק התפאורה שמשתנה, התקופה, כשבשורה התחתונה מתחת לפני השטח כולנו מתבוססים ואוכלים את אותו החרא, ומנגד גם מתענגים על אותו דבש מתוק. רק שהחיים, אני למד כך עם כל יום שעובר, הם הרבה יותר. יש חמוץ ומלוח, וקר וחם ופושר, ויפה ומכוער. 50 גוונים של אפור. ועוד הרבה צבעים אחרים. כמו פילהרמונית מרשימה, מלאה בצלילים והתרחשויות וניגודים. בחורה שאני מכיר, לפרק זמן קצר, היתה בטוחה ש50 גוונים של אפור זה בכלל ספר פילוסופיה.

אני קופץ להווה, ברגעים אלו אני כותב את הסקירה. אני שוב פעם בדודו, שישי בערב, סיימתי לעבוד לפני שלוש שעות. מאז דיברנו, שתינו יין, וגם הספקתי לקרוא שני פרקים בספר הבא. הזמנתי רום. בשולחנות יושבים כבר לקוחות, המקום מתחיל להתמלא ומחשיך לאט. זוג הורים יפים למדי התיישבו, כנראה מגרמניה. האשה מהממת. שיער מלא ובלונדיני שנשפך כמו מפל קטיפתי. עיניים כחולות כמו אבן חן, לבושה בבגד בד שחור ומלא, שמזכיר שמלה, עם כתפיות שמלטפות את גופה הארי והחסון. בין השולחנות זאטוט קטן מתרוצץ, או מתרוצצת, לא בטוח אם זכר או נקבה. צאצא שבטח גם יגדל להיות ויקינג, או אלת יופי כמו אמא שלה. וכל הלקוחות מסתכלים על היצור הקטן והתמים שמוצא עניין כה רב בכיסא, הכיסא הוא עולם ומלואו בשבילו. וכולם מחייכים. יצור קטן… כולם מקנאים בך. מתגעגעים לתקופה הטהורה הזאת, לחיים חסרי דאגות. אבל אתה לא שונה מאף אחד מאתנו. גם אתה תגדל ותתבגר, וגם אתה תכאב ותסבול, ותאהב ותתרגש ותבכה ותשנא ותדחה. וזה בסדר.

החיים הם לא רק טוב, והנסיבות לרוב לא לטובתנו, והן בטח לא בשליטתנו. אסור לנו לתת להן לשלוט בנו, להכתיב לנו את הלך הרוח שלנו ואת אופן ההסתכלות שלנו על החיים. קל מאד לשקוע בשלילי, בכל מה שרע, בכל אותם דברים שהופכים את החיים שלנו לקשים, לכואבים, למסובכים. אבל תבין, החיים הם מכלול, וטוב ורע קיימים בגלל שאנחנו מסוגלים לחשוב ולהבין. התבונה הביאה אתה יתרונות רבים אבל גם צדדים פחות נעימים. להיות בן אדם, לחיות, זה לא קל. אבל יש מספיק סיבות למה כן, והדברים הקטנים הם אלו שחשובים, הדברים שמעלים חיוך אמתי על הפרצוף.

הנה, למשל, ממש עכשיו יושבים כאן זוג, הם מדברים בצרפתית. פניתי אליהם, תסלחו לי, אמרתי באנגלית. ״אנחנו מדברים עברית״ ענה הגבר. והאשה יפה, החיוך כובש והצרפתית שמתגלגלת לה על הלשון מעוררת אותי, זה סקסי. אבל גם העברית שלה נשמעת נהדר. זה הקול שלה. היא מבוגרת מהגרמניה, אבל יפה יותר ומושכת הרבה יותר. בעלה ישב והקשיב ומדי פעם זרק משפט כדי להזכיר שהוא כאן. עד שקם לעשות סיבוב בשוק ואנחנו המשכנו בשיחה. היא שאלה אותי על העיתון שאני מחזיק. ״זה מוסף תרבות של הארץ, כתבו ביקורת על הרומן החדש של וולבק". אמרתי. "אהה! וולבק. אני אוהבת אותו", אמרה בצרפתית. המשכנו לדבר, על וולבק וצרפתים אחרים; על ג'ורג' פרק, ועל דה בובואר, וסלין. ״רגע! מה אתה עושה בחיים? אתה לומד?״ היא שאלה, נראתה קצת מופתעת. ״אני עובד בחנות ספרים״. היא מפריז. אמא לילדה. היא הבטיחה שתבוא לבקר בחנות, ״טוב! אני אבוא שבוע הבא לחנות ונמשיך לדבר״, היא חייכה קמה והמשיכה לדרכה כשבעלה חזר.

תאמין לי יצור קטן שכמותך, יש רגעים ששווים הכל. השיחה הזאת שהיתה. החיוך של הצרפתיה. אמא שלך… האוויר הנעים, משקה אלכוהולי בבר של חברים, מוסיקה טובה, ספר, והסיפוק. תחושת הסיפוק. ועוד הרבה דברים אחרים… אתה תגדל ותבין. גם אני עדיין גדל ולומד. אז בלי לחץ. תקשיב, אנחנו בני האדם נוטים לסבך גם כשלא צריך. צריך או יותר נכון כדאי למצוא איזון כדי להגיע לשלוות נפש. ושלוות נפש לא אומרת אושר תמידי והימנעות מסבל ותשוקות, ממש לא ניתוק טוטלי מחומריות ורכוש כמו למשל בבודהיזם, זה לא אנושי, אלא למצוא את האיזון הנכון. בתוך כל הכאוס הזה שוכנת הרמוניה גדולה, היא קיימת בכל. אנחנו רוצים להגיע לשם. להפנים, לקבל, ופשוט לחיות. הדברים שאין לנו שליטה עליהם לא רלוונטיים. ואת הגורל שלנו אנחנו לא יכולים לשנות. הקוביות כבר הוטלו. קיבלנו מה שקיבלנו. אפשר להתלונן ולכעוס ולהתאבד, או לעשות את המקסימום עם מה שיצא ופשוט לחיות. וזה כשלעצמו דבר חשוב וקריטי, זה יהפוך אותנו לטובים יותר. זה תהליך. זה לא קל. כדאי להכניס דברים לפרופורציות, וגם לקבל שאי אפשר לזכות בכל, לרצות הכל, לדעת הכל. זה, זה לא אנושי. זה בסדר לשאוף וללמוד ולרצות להבין אבל חייב לדעת להסתפק, לשבוע, לקבל את מה שיש. ועכשיו ברשותך, אני כבר שיכור, אשלם את החשבון ואמשיך לדרכי. SAVY?

» ביקורות נוספות של Rasta
» ביקורות נוספות על על שלוות הנפש - זמן לפילוסופיה #