ביקורת ספרותית על יש ואין מאת ארנסט המינגוויי

---

ראו כמה רבדים יש לשם של ספר. באנגלית נקרא הספר To have and have not. כיצד מתרגמים שם זה? To have משמעו להיות בעל משהו, שיש ברשותך דבר כלשהו. אבל אם נתרגם למשל את שם הספר כך: "להיות בעל דבר מה ולהיות חסר כל" נדייק למשמעות אולי אבל נאבד את הבינריות היפה שיש באנגלית בין Have ו-Have not. והבינאריות הזו חשובה להמינגווי שכן הניגוד בין מי שיש לו ובין מי שאין לו עולה מיד עם התמונה הראשונה בספר ומלווה את שלושת הסיפורים בו לאורך כל הספר ועד סופו. לכן אכן יש משהו יפה בשם שניתן לו על ידי המתרגם יואב כ"ץ "יש ואין", גם אם בכך נאבדת אותה שייכות – להיות בעל דבר מה, שהיא חשובה לעצם העניין. אהרון אמיר תרגם בזמנו את שם הספר ל"ביש ואין", שהוא מעין פתרון ביניים שמנסה להכניס את השייכות לבינריות הזו. על כל פנים הדקלרטיביות הזו שבכותרת, שבאנגלית היא בולטת ואף צורמת, כמו אמת שאנו מעדיפים להתעלם ממנה: שני מצבי מציאות יש - או שיש לך או שאין לך, נחבטת בנו לאורך כל הסיפורים שבספר. ואני כותב נחבטת כי סיפוריו של המינגווי רווים תמיד באלימות פיזית וקונפליקטים גופניים. המציאות שהוא מתאר היא תמיד של מאבק וניגוד, של תזה ואנטיתזה. אבל לא רק כמצב קיים, לעיתים נדמה שזהו גם המצב הראוי להיות בו, המאבק. המינגווי עצמו לא רק מבטא את תפיסתו זו בסיפוריו וספריו אלא גם חי חיים כאלו – הוא בחר להשתתף מרצון בשלוש מלחמות (מלחמה"ע הראשונה והשנייה ומלחמת האזרחים בספרד) וגם בזמן שהותו בקיי ווסט והוואנה היה מעורב בסכסוכים שבין ארה"ב והשלטון הקומוניסטי שם. התמונה הארוכה בספר מתארת תגרה המונית בין חיילים בפאב בקיי ווסט במסגרתו אחד החיילים מתוודה למספר: אני אוהב שמרביצים לי, אני רווה עונג מזה.

החיים הם מאבק אפוא אומר המינגווי ומאבק ראוי. ונשאלת השאלה: האם כיום, כמעט 70 שנה אחרי, תפיסות אלו עוד רלוונטיות? החיים הם מאבק, בזה אולי אין ספק, והעובדה שאותה דיכוטומיה בין מי שיש לו ומי שאין לו ברורה מאוד היום. אבל להצדיק ספר וסופר שנחשב מופת זה קל מדי. כשקוראים היום את המינגווי עולות תהיות על מקומו בספרות. היום עם עלייתה של האישה החדשה והחזקה יחד עם הלגיטימיות של החלש והאמביוולנטי והמורכב, יש בדמויות שיצק המינגווי משהו אנכרוניסטי. לעיתים נדמה שהדיאלוגים בין הדמויות הגבריות והנשיות נלקחו מתוך סרט אמריקאי ישן. הקליימקס נע בין סרטי מערבונים ובין מלודרמה מתקתקה יתר על המידה. הגברים מסוקסים ומרוחקים, ללא יכולת לעבד רגש, ואילו את עולמן הפנימי של הנשים מצייר המינגווי כרגשניות ונאמנות, אוהבות עד מוות ומבכות את גיבורן ואהובן. אם המינגווי היה חי היום הוא כבר היה מתאבד מזמן: נציגות הפמיניזם העכשווי היו פשוט משפדות אותו בלי מלח. אבל לא רק הן. המינגווי משתמש במילים "כושי" ו"מלוכסן", כיאה לתקופתו הלבנה. אני לא חושב שצריך לשפוט אותו על כך, המינגווי הוא בן התקופה שלו, ולמרות שלחם נגד הפשיזם במערכות רבות תפיסותיו היו גזעניות ושוביניסטיות. מבנה כתיבתו הוא אולי מה שהיווה בעבר מהפכה בכתיבת הפרוזה ומה שמבדיל אותה מספרי הבלש הפופולריים של שנות ה-50 הוא אולי הסיפור עצמו, הנושא. אצל המינגווי קיים תמיד מתח ומקצב המובילים את העלילה קדימה בעניין וסקרנות, אבל הנושא אינו פתירת פרשיית רצח או תעלומה בלשית. על המוקד עולות שאלות אנושיות מרכזיות – להיות עני מול להיות עשיר, חוסר התוחלת של הקיום האנושי, השאיפה לאהבה וחוסר היכולת לממש אותה. השילוב בין כתיבתו הדקלרטיבית והמצומצמת ובין נושאים אלו הוא זה שלדעתי הביא לגדולתו כסופר.
ובכל זאת כאמור לא הכול עובד בעיני קורא עכשווי. אהבתו של המינגווי לדם ואלימות מזכירה את הגבר הישן יותר מדי וגם נטייתו לתיאור טכני של מנגנונים ופעולות "גבריות" מרפררות לכתיבה האמריקאית הקלאסית (כמו מלוויל למשל) אבל מתיישבת גם לגמרי עם האתוס האמריקאי הקלאסי המאמין בקידמה ובטכנולוגיה כמזור לבעיות אנוש. המקומות בהן הוא לטעמי נותר מעניין הוא כאשר הוא משתמש לפתע בטכניקות של סופרים מהתקופה שלו, סופרים מודרנניסטים כמו ג'ויס ודוס פאסוס. באחד הסיפורים הוא מתאר את הרחוב בקיי ווסט כפסיפס חוויתי מלא אורות וצללים וצלילים. קטע זה הוא ייחודי ורב עוצמה וכהמינגווי מתמסר לתאור חופשי זה נדמה שגם כסופר הוא מצליח לזקק מתוך עצמו ייתר חופש אומנותי.

ספר זה, גם אם אינו הטוב שבספריו, עורר בי מחשבה על כתיבתו של המינגווי ועל כתיבה בכלל, וגם העלה בי את העניין לחזור ולהתעמת עם יצירות אחרות שלו. אז אולי דווקא לאור העובדה שהזמנים השתנו כדאי לחזור ולקרוא בספריו המסוקסים שלעיתים עולה מהם התעלות יצירתית הצולחת את עשרות השנים והתפיסות שהשתנו מאז. לאור הנטייה לטהרנות אולי כדאי לחזור ולקרוא ספרות שהשתמשה בדימויים ודמויות שהיום נחשבות לא לגיטימיות, כי במציאות יש עוד הרבה אנשים שחושבים כך. ולכן גם אם איננו רוצים ומסכימים עם זה, המינגווי ואחרים מזכירים לנו שהמציאות עליה הוא כתב, במקרו ובמיקרו, עוד רלוונטיים.

» ביקורות נוספות של קיקלופ מכונת ספרים
» ביקורות נוספות על יש ואין